אביב קר / אהרון אפלפלד

באיחור של שבוע ימים נודע לנו על סיום המלחמה. סיפרו לנו, כי היום הראשון של סיום המלחמה שמחתו היתה רבה. ואמנם, מבעד מעטה המסתור, אל תוך הבונקר, הגיעו אלינו קולות שהזכירו לנו ראשית המלחמה, ולא ידענו שאלה ייסורים שלאחר המלחמה והיינו מחרישים וסופגים את הקולות.

אצלנו היה שונה הדבר. כשהסרנו את מכסה הבונקר ואורו של היום ירד עלינו פתע מלוא שפעו, לא ידענו מה לעשות. איזו תהיה תמימה ירדה על פניהם של האנשים ושיוותה להם מראה עילג. וצייטל אמרה:"אל תמהרו לצאת אל הצינה."

ברל והרשל קיפלו עצמם ולא רצו לצאת. הראשון שקפץ בתנופת־גוף עזה, כשהוא משלח את זקנו, היה ר' יצחק הזקן. "סוניה," קרא, כאילו עמד למצוא אותה מחכה בפתח.

בחוץ עמד חורף צלול. המרחבים נצצו באורות גדולים, עזים מכוח הראות, כחול נוקשה היה מוצק ברקיע. בערב שבנו וכיסינו את הבונקר. "מה רואים," שאלה צייטל באמצע הלילה. אבל אנו היינו עייפים ואמרנו לה: "שום דבר." אחרי כן נרדמנו.

בבוקר לא הזדרזנו להסיר את המכסה. התזמורת הצבאית הלמה מעלינו בקצבים רועמים והקולות מסתלסלים בשמחה, וגויים צועקים: ״"הורה, המלחמה נגמרה." בצהריים נתעתה לכאן כיתת חיילים רוסיים, הרימו את המכסה ותמהו: "וכי אינכם יודעים שהמלחמה נגמרה." "כן," ענה ברל, "אנחנו רק עייפים,"

לא ידענו לאן ללכת מיד אחרי המלחמה וישבנו על פתחו של הבונקר, וכשרצינו לשתות מים היינו מוצצים את השלג הלבן, שנמס יפה בין האצבעות. הרבה פלוגות של חיילים עברו בסך ובזמר ותרועות הנצחון מהדהדות ועוברות מעלינו. השלגים לא התמוגגו. בערב היו נערמים בשמים ענני עשן בלולי אש. בלילות לא היינו יוצאים לשדות לחפש תפוחי אדמה, אלא מתכרבלים במצופף וישנים. איזו שנת חורף רצופה לכדה אותנו ורפיסות איברים מכבידה. לא העמדנו צופה להאזין לרחשים, אבל צייטל היתה מזעיקה אותנו בחצות ואומרת: "אתם שומעים."

ר' יצחק הזקן לא עצר כוח לשבת עמנו ולהשתהות. ביום השני זינק פתע מן הבונקר ויצא אל השדות המושלגים. זוכר אני את ידיו, שהיו נראות מרחוק כשתי כנפיים מהדסות.

"סוניה," קרא במרחביה הצלולה "סוניה," חזר וקרא. מאותו יום לא חזר אל הבונקר. אנו שקועים היינו בשינה ולא חשנו חסרונו. רק צייטל היתה אומרת : "ר' יצחק יצא בלי מעיל."

לאחר שהתרגלנו לאור, היינו יוצאים ומסתכלים איד הצבאות הרוסיים הולכים ושרים. לא מרחיקים, רק סובבים את הבונקר. איש לא העלה בדעתו, כי הגיע הזמן לצאת לדרך. מזון היה לנו. החיילים היו משאירים מאחוריהם ציבורי לחם ונקניקים ובקבוקי וודקה, אבל לא היינו רעבים. שנות הרעב הותירו בנו שובע מבחיל. הבונקר היה מלא מאכלים. אך איש לא ניגש אליהם לטעום. צייטל היתה פורכת את ידיה ואומרת: "אולי תאכלו משהו." ברל השמין ולא יכול היה לעמוד כמעט מרוב כובד. הרשל לעומתו נתגבה והיה דומה לצמח שהאמיר בצל. צייטל לא יכלה להתאפק ואמרה: "ראו את הרשל." וברל אמר: "לכם אין תיאבון, טוב, אני אוכל."

מרחוק היינו רואים את הכפרים, והם עומדים בשלותם כשם שעמדו בכל ימות המלחמה, כשם שהיינו לפעמים רואים אותם בלילות, געיית הפרות ונביחות הכלבים וצפצוף הרועים עולים מתוכם באותו קצב המוכר לנו כל־כך. ולא יכולת לדעת אם שמחים הם או עצובים. דומה, לגביהם לא נשתנה דבר. גגות הקש האפירו, וביום, בעלות השמש, היה מיתמר מתוכם הבל סמיך.

הרשל התרחק מאתנו והיה שרוי בהתבוננות. איש לא ניגש אליו, אבל ראינו במפורש כי אינו שייך לנו, אלא הולך ומפליג ואין לעצור בעדו ורואה את שאנו לא רואים.

לפעמים היתה מתעכבת לידנו כיתת חיילים לסעודה ומנוחה. הם היו שטופי נצחון ולא שאלו אותנו דבר. אבל הניחו לנו לאסוף אחריהם את השאריות הטריות, ופעמים היו תוהים: "יהודים."

החזית הלכה והתרחקה מאתנו, מסילות הברזל תוקנו, גם השלגים החלו מפשירים, לא בבת אחת, שכבות רבות נערמו על פני השטח. נשתררה דממה ואפשר היה לשמוע את נסירת העצים ביער ואת נקישות הגרזנים, והיינו שומעים איך מערמים את העצים ואיך מעמיסים אותם. וצייטל אמרה: "צמרמורת עוברת בי, כשאני שומעת את הקולות הללו. האם עוד לא התרגלתי אליהם."

דודל נתחייך: "החורף עומד לחלוף."

השלגים החלו מתמוגגים וחשפו את האדמה, קובעי פלדה מושלכים נתגלגלו בשדות. ג'יפ שרוף עמד מוטל בהבעה חסרת ישע, כשפנס אדמדם מבצבץ בו, וצייטל אמרה: "טוב שנשארנו בבונקר ולא נתפתינו ללכת אחרי הפליטים." לא דאגנו לתיקון פרצי הבונקר כפי שהיינו עושים כל שנה לקראת האביב. המים החלו דולפים, ורק בפינות אפשר היה להתכרבל.

אני ודודל היינו יוצאים ומתבוננים במכוניות הצבאיות שהתנהלו בדרך, ובמעופן התיזו צרורות רפש. וצייטל אמרה: "ילדים, למה אתם עומדים בחוץ."

כמה זמן נשארנו בבונקר אחרי המלחמה? כשהתעוררנו בוקר אחד מצאנו אותו מלא מים. עתה ידענו, כי לא נוכל להישאר בו. הוצאנו את הצרורות וברל התרעם: "עכשיו כשרוצים לישון התמלא הבור מים." דודל הציץ לתוך הבונקר ואמר: "הבונקר שלנו" — ויצאנו.

לאן הולכים. צייטל אמרה: "נלך לכפר." הרשל אמר: "נלך בשביל, מקום שהולכות המכוניות." מרחוק התנהלו שיירות של פליטים ונראו כשוקעות בשלג המפשיר. כשישבנו במצופף בבונקר היינו יושבים ושוקעים בשיחות, עתה הלכנו חמישתנו בשתיקה גדולה. צייטל נזכרה ואמרה: "שכחתי את כף העץ בבונקר, אולי נשוב וניקח אותה."

עגלות עמוסות עצים התנהלו בעצלתיים והשרף הולך ומטפטף מתוכן. הפרות הוצאו אל המרעה. גויה וילדה עמדו בפתחו של בית והגויה אמרה:

"ראי, יהודים, את רואה, הם הולכים לחפש את המשפחות שלהם." "אלה יהודים," תמהה הילדה.

אחרי כן סטינו מן הדרך הראשית ופנינו לשביל צר יותר. ממולנו נראה הר ירוק ומנזר השקיף מפסגתו, פעמונים השמיעו קול חגיגי, והרשל אמר: "חגא."

השמש עמדה באמצע הרקיע והשפיעה חומה, ריח עובש עלה מן הבגדים והטיל ביאושו.

"אולי נרד לנהר ונתרחץ," אמר דודל.

"חס ושלום, חס ושלום," אמרה צייטל, "בצינה הזו, בצינה הזו."

ישבנו לנוח למולה של השמש. "שמש טובה, שמש טובה," אמר הרשל.

ודודל נזכר בבונקר שלנו ואמר: "הבונקר שלנו מלא מים."

הוצאנו את הלחם ואת הנקניק ואת הוודקה וישבנו לסעוד. "חש אני טעם מר בפה", אמר הרשל. אך משהריח ברל את הוודקה אמר: "כשאני רואה וודקה אני נעשה שמח." ישבנו והסתכלנו לעברו של המנזר האדום וראינו איך השמש יורדת במעלות ופעמונים קוראים בקול חפוז, עד שקם ברל ואמר: "מה נתישבנו, הרי עוד מעט ירד ערב."

הרשל אמר: "חייבים ללכת בצדי הכביש." ברל סבר, שמוטב להתקדם לכיוון המנזר. דודל אמר: "כמה טוב ללכת." ברל התרגז ואמר: "אם אינכם הולכים אלך לבד, אינני פוחד ללכת לבד. ובכלל…" צייטל התערבה ואמרה: "שא, שא, עכשיו כשזכינו לצאת מן הבונקר אתם רבים, כל השנים שישבנו בבונקר לא רבנו ועכשיו נריב."

התנהלנו באטיות, בדממה. קודם לכן הלכנו במצופף. לאט, כמו נפרמה החבילה, ענן הרוגז הלך בינינו להסית. ברל הגביר צעדיו והרשל נשתרך מאחורינו. לפנות ערב הגענו למנזר. החומות שנראו מרחוק נמוכות וצרות עמדו עתה מוגבהות וגאות, שערי ברזל מוצקים סגרו אותן.

"מי שם," שאל הנזיר.

אמרנו לו.

"כבר יש לנו פליטים די והותר," נשמע קולו של הנזיר.

"אבל רק לילה אחד" הגבירה צייטל את קולה.

"אפילו שעל אחד לא נותר פנוי," ענה.

ברל התחכם וטיפס על החומה, נעמד ואמר: "אני נוצרי."

"ראו יהודי שמעמיד עצמו נוצרי," אמר הנזיר וצחק.

בפנים נזופות שילשל עצמו ברל מן החומה, וצייטל אמרה: "מה הרעש, נישן כאן, ליד החומה, הרי החורף עבר, נציע קש ונלון."

כשקמנו בבוקר ראינו במפורש, כי ענן המריבה לא סר מעלינו. אבל המשכנו ללכת.

בוקר גדול וצלול קידם את פנינו, אורות השחקים התיכו שפע של חסד, התפילה של המנזר נזדנבה מאחורינו וצייטל אמרה: "חום כזה." נזכרה בר' יצחק ואמרה: "מה עושה ר' יצחק."

"תמיד יש לך טענות," נזדעף ברל.

"אינני מתכוונת, אינני רוצה חס ושלום להאשים, אבל למה נתנו לו ללכת. כל השנים שמרנו עליו וביום השמחה נתנו לו ללכת."

ברל האיץ צעדיו, ואנו חשנו איך הזעף מעביר אותו על דעתו ואינו מניח לו להשתהות ולהביט לאחור, אלא מריצו בכבישת ראש. בצהריים כבר היה מרוחק מאתנו, ידענו כי לא נוכל להשיגו ודודל אמר: "אולי ארוץ אחריו?" "גם אם תרוץ אחריו לא תשיגו,״ נאנחה צייטל. העקבות שהותיר ברל בקרקע היו עמוקים, ואנו הלכנו אחריהם. ודודל צעק: "ברל, ברל, אין לנו כוח לרוץ אחריך. חכה, חכה." לפנות ערב נבלע בעלטה.

"אילו היה עמנו ר' יצחק לא היה קורה כדבר הזה," אמרה צייטל, "ובכן, מה אנו עומדים," האיצה. ידענו, כל שתאמר צייטל נעשה. אפילה רבה הנמיכה וסגרה עלינו וצייטל אמרה: ״עד שלא נמצא אותו לא ננוח."

בחצות מצאנו את ברל. על פי אנחותיו מצאנו אותו, נשען בגבו אל עץ.

"הניחו לי, הניחו לי, ותנו לי מנוח," אמר.

צייטל ניגשה אליו ואמרה: "אני מצווה עליך," והגמיעה אותו מים.

הרשל ודודל נשאו את ברל, אני וצייטל נשרכנו אחריהם. רוח טובה היתה עלינו, כבאותם הימים שישבנו בבונקר. דודל פיזם שירי לכת רוסיים ואנו חשנו את נשימתו הכבדה של ברל שנתלכדה בתוך השמחה. רווחה מפייסת ירדה עלינו. ודודל אמר: "הנח הרשל, אני רוצה לשאת אותו לבד."

"ראו את הגיבור," אמרה צייטל. ומצאנו בדרך כלב רזה ודודל אמר: "ראו כלב," ורצה ללטפו. הוחלט כי ניכנס אל הגויים ונבקש מקום לינה.

"אתם רוצים לישון אצלי," אמרה הגויה. "רואים עליכם שעליתם מן הבונקרים, ועכשיו אתם הולכים לחפש את המשפחות?"

"אנחנו מחפשים מקום לינה," אמר־ברל.

"אה, אה" חייכה הגויה, נראה שדבריו של ברל נעמו לה.

בפרוזדור הציעה לנו קש, הדליקה את התנור ואמרה :

"מסכנים, שכבו לישון."

הלילה ההוא אינו זכור לי. אבל אני זוכר את לשונות האש שליחכו את גבי. הפצעים שהיו זרויים על גופי נשמו בכאב רווח. איזו מתיקות ממוגגת הילכה באיברי. הזרדים בתנור פצחו בזיקים, חשתי כי קולי שנתאלם הולך ושב אלי, ולמחרת אוכל שוב לדבר. כי מיד משהסרנו את מכסה הבונקר פגע בי נחשול צינה והאלים את קולי, ולא יכולתי לדבר.

למחרת בבוקר חשנו בכל איברינו ולא יכולנו לקום, היה זה דודל שקם ואמר: "איה ברל."

"אוי לי," צעקה צייטל.

"איפה ברל," שאלנו את הגויה.

"אל תדאגו, הוא בחדרי."

"אבל תני לנו לומר לו משהו," התחננה צייטל.

"ראו מחוצפים כאלה, וכי חוששים אתם שרע לו אצלי," אמרה הגויה.

"ברל," צעק דודל, אבל ברל לא ענה.

צייטל כבשה פניה במטפחת ואמרה: "בנו של נחמן כ״ץ ונכדו של רפופורט, למה דנים אותנו כל כך קשה."

אלי לא חזר הדיבור. רציתי לומר משהו, ולא יכולתי. נדמה היה לי, שאילו היה חוזר אלי הדיבור הייתי יודע לייעץ. בדידות גדולה ירדה עלינו, קרני השמש השפילו קשות וקשוחות, וצייטל אמרה: "אילו היה עמנו ר' יצחק לא היה קורה כדבר הזה. צרה כזו."

הרשל הלך מאחורינו, פניו דמו לפני אביו. אנו ראינו אך העיגולים הכהים מתערבלים בעיניו, הוא היה כנראה שרוי בהתבוננות, לא ידענו מה מראים לו.

אחרי שהרחקנו כשעה נעמדה צייטל ואמרה: "ילדים, אולי נשוב. הריהו יושב ודאי ומתחרט. איך הנחנו לה, לאותה גויה משוקצת, לחטוף אותו מאתנו. מה יהיה אם נפגוש באביו. מה נאמר לו. נאמר לו שהשארנו אותו אצל הגויה? ילדים, בואו ונשוב."

צייטל אמרה, אבל ידעה כי לא נוכל לשוב. איזו עייפות מכבידה ירדה עלינו והטילה עגמה טפלה.

מרחוק התנהלו שיירות של פליטים. גויים מגודלים עמדו בשדה וכיסחו עשב. "האלו", קרא גוי, "שם הולכים פליטים ומחפשים קרובים, האם לכם אין קרובים שאתם אינכם ממהרים."

הרשל היה שרוי בדכאון, אנו ראינו במפורש את עב התוגה המכרסם את פניו. דודל ואני הלכנו לצדה של צייטל, הרשל חיגר מאחורינו בצעדים כבדים. דומה, איזו אנחה עלתה מהם. "זוכרים אתם אותו לילה שנכנסנו לבונקר," קרע דודל את השתיקה, "את, צייטל, לא רצית להיכנס. עכשיו עומד הבונקר מלא מים. כל השנים החזיק מעמד וביום האחרון נתמלא מים. כנראה לא יכול היה להחזיק מעמד מפני הרטיבות והתפוצץ."

הוצאנו את שאריות הלחם והנקניק וישבנו לסעוד. "הרשל, אם אתה לא אוכל, גם אנחנו לא נאכל. וכי אפשר להלך בלי אוכל. חייבים לאזור כוח, הדרך ארוכה," אמרה צייטל בקול מייסר.

באנו לפרשת דרכים ודודל אמר: "אני אגש לשאול לאן מובילות הדרכים."

"ובכן, ביררתי," חזר. "אחת פונה לטולץ והשניה פונה לראדיץ."

"לראדיץ," אמר הרשל, "אני לראדיץ – לא. הם לא יזכו לראות את פני."

"אם כן, לאן נלך."

בעוד אנו עומדים ותוהים ניגש אלינו גוי זקן, חיוך קמוט בלחייו, והחל מדבר בלשוננו. "אתם יהודים," אמר, "אוהב אני את המאכלים שלכם. מסחר גדול ניהלתי עם יהודים. רוצים אתם לשמוע בעצתי. עצה טובה. בשיפולי ההר גר אדם שהוא מפורסם בינינו, בקי מאין כמותו בנפשות. הוא יאמר לכם בבירור, מי נותר בחיים וכדאי לחפשו ומי נהרג. למה לכם לייגע עצמכם בדרכים. היכנסו אליו והוא יאמר לכם. שמעו בקולי ולכו."

"מה אתם אומרים," אמר דודל. פניו לבשו סבר של תמימות, העורק הכחול נתרצד ברקתו. פניה של צייטל הרצינו מאוד. היא תיקנה את המטפחת. הרשל הרים את ראשו ואמר: "אינני מאמין בכישופים."

"וכי מאמינים אנו בכישופים." אמר הרשל.

"לא יזיק," אמרה צייטל ואחזה בשרוולו. "ניכנס ילדים, ניכנס."

"שקט, שקט," הקביל אותנו איש ליד הפתח. "שלו נעליכם, שלו נעליכם. במקום קדוש אסור להתהלך בנעליים." יחפים נעמדנו בפתחו של האולם. צייטל אוחזת בשלושתנו.

"אנשים באו," קרא השומר, "כבר השלתי נעליהם. להכניס אותם?"

"עוד מעט," ענה קול עמום מן האולם.

אחרי כן שמענו: "מותר."

השומר עמד בראש ואמר: "עכשיו לכו אחרי." כשלשלת אחוזה היטב הלכנו, כבאותם הלילות שהיינו יוצאים את הבונקר לחפש תפוחי אדמה. שמענו קולות פעמונים, קולות אופניים, וקולות שקשוק רבים, חשנו איך האפילה הולכת ומעמיקה ועוד מעט נגיע לרבדיה האטומים.

שני פמוטים עמדו בפינה, הנרות נשמו בפרפור מהדס.

"עכשיו הליטו את פניכם," אמר המכשף, "ואמרו את שאומר לכם לומר."

אינני זוכר מה אמר לנו לומר. אבל אני זוכר, כי חזרנו אחריו בקול רם. החדר נתמלא רעדה וקולות.

"עכשיו," אמר הזקן, "קידשתי אתכם ומותר לכם לחזות בעולמות האחרים."

אחד אחד עלו על הבמה, עטויים בצעיפים כחולים, ואנו הכרנו אותם על פי הרשרוש ועל פי הגבהת הצוואר. צייטל קרעה עצמה מתוכנו וצעקה: "נתיתמנו, ילדים, נתיתמנו."

אנו לא יכולנו לאחוז בה.

"ברעש כזה לא אוכל להראות לכם דבר," אמר המכשף.

הרשל פשט את הקאפטאן ואמר: "הא לך דמי כישוף."

"זה לא כישוף," קרא אחריו האשף.

נטלנו את צייטל והוצאנו אותה החוצה.

הרשל עמד מגולה, עצמות־גופו מזדקרות מתוכו. את פניה של צייטל לא ראינו. היא היתה כובשת אותן באגרופיה וצועקת: "ילדים, נתיתמנו, ילדים, נתיתמנו."

בחוץ עמדה צינה של אביב. דמדומים גדולים נקרעו ברקיעים, אודם נוצץ נתלה בעצים וצבע את הלבלוב המוקדם. וכשראתה צייטל את עצמותיו החשופות של הרשל קפצה ואמרה: "איה הקאפטאן, לבש אותו מהר, הרי תצטנן חס ושלום."

בלילה התעוררה צייטל ואמרה: "ראיתם? ראיתם?" אנו ידענו, שזה חלום רע שהבעית את שנתה.

דודל פשט את מעילו ואמר: "הרשל, בוא ונתכסה ביחד."

הלילה העמיק, הכלבים בכפר היו ערים, צייטל היתה מרימה את ראשה ומכסה עצמותיו של הרשל. אפשר היה לחוש איך החושך יורד ונדחס.

צייטל אמרה: "אם תראה את ר' יצחק, תגיד לנו. לבי אומר לי שיבוא. אל תיתן לו חם ושלום להיכנס שם."

וכשקמנו בבוקר ראינו מרחוק אדם חורש בשדה וגויה הולכת אחריו וצייטל אמרה: "אני רואה את ברל."

"לא, את רואה גוי," אמר הרשל.

שמש האביב ניעורה ודרכה ברקיעים, פניו של דודל הבהיקו לובן, דעתה של צייטל נתפייסה עליה ואמרה: "אינני מבקשת יותר אלא שנהיה שוב כולנו ביחד, כמו בימי הבונקר ור' יצחק וברל נמצאים עמנו, ומוכנה אני אז ללכת מסוף העולם ועד סופו."

מתוך: כמאה עדים, אהרן אפלפלד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ה, עמ' 14-7.

© כל הזכויות שמורות למחבר

הסיפור "אביב קר" פורסם בקובץ סיפוריו הראשון של אהרון אפלפלד "עשן" ב-1962. סיפורי הקובץ הם אחד הניסיונות הספרותיים המוקדמים במסורת הספרות העברית לא רק לייצג את חווייתם של ניצולי השואה, אלא גם להתבונן במציאות הישראלית והאירופית מנקודת מבטם.

רקע

רעיונות מרכזיים

השפעה והתקבלות

לקריאה נוספת