רחובות הנהר / אורי צבי גרינברג

< 1 דקות

אֲחוֹתִי דוּכִיפַז

צִפּוֹר מְנַתֶּרֶת.. הִיא כֹּה סַסְגּוֹנִית בִּזְהָבֶיהָ!

וְהִנֵּה נִצָּבָה לְהַבִּיט בְּאַחַת מֵעֵינֶיהָ – –

מַה שֵּׁם אֲכַנֶּנָּה? הֲרֵינִי קוֹרְאָהּ: דּוּכִיפַז!

נִשְׁמַת אֲחוֹתִי בָּךְ, רֹאשָׁהּ הַנִּפְלָא: מִנִּיפַז!

אֲהָהּ לְיוֹם לַעַן, יוֹם בּוֹא חֲדָרֶיהָ קַלְגָּס!

כָּל קַו הַחֶמְלָה הַנּוֹצְרִית לְסַף בַּיִת זֶה פַּס.

אֱלֹהִי הַבָּתִּים בָּעוֹלָם, בַּיִת-קֵץ-הָעוֹלָם,

בּוֹ גָּרָה מִשְׁפָּחָה מִן הָעָם הַנִּבְחָר מִכָּל עַם – –

 

בֵּיתֵנוּ עָמַד שָׁם הֶפְקֵר וּמְגֻלֶּה לְעֵין גּוֹי,

כְּדִיר צֹאן בְּלִי גְּדֶרֶת לְעֵין חַיַּת בַּר וּנְחִירָהּ.

מְעַט מְאוֹד אֲדָמָה וְהַרְבֵּה רְקִיעִים לְשֵׁם נוֹי

עַל קָדְקוֹד יְהוּדִים שׁוֹנֵי-נוֹף בִּתְפִלָּה כַּבִּירָה:

וְהִנֵּה.. אֲכָלוּם הַגּוֹיִים. זוֹ תְּפִלָּה וּמְחִירָהּ – –

 

בֵּיתֵנוּ עָמַד שָׁם הֶפְקֵר, בּוֹ הַרְבֶּה-מְאוֹד-אֵל

וּתְפִלָּה וְנִגּוּן וְרַחֲמִים-בְּלִי-מָגֵן.. גּוּף עִם צֵל,

כְּבֵיתָם שֶׁל גּוֹלִים יְהוּדִים הַמְּצַפִּים לְגוֹאֵל

וּבֵינְתַיִם פּוֹרֵץ בּוֹ הַגּוֹי בְּבַרְזֶל וְלַפִּיד – –

 

(הַצִּפּוֹר מַבִּיטָה בְּאַחַת מֵעֵינֶיהָ בְּלִי נִיד..)

 

לֹא נִשְׁאַרְתִּי לַעֲמֹד עַל הַסַּף לְקַדְּמֶנּוּ בַּחֲנִית,

לִפְנֵי שֶׁנִּכְנַס לְבֵיתֵנוּ לַהֲרֹג וּלְהַשְׁמִיד,

לִפְרֹם זֵד-צְלָעָיו וּלְגַלְגֵּל זֵד-פִּגְרוֹ בְּעַבְטִיט.

אֲנִי הִקְדַּמְתִּי לִבְרֹחַ לִפְנֵי בּוֹא הַיּוֹם הַמַּחְרִיד,

כְּטֶבַע אָדָם שֶׁנּוֹלַד בִּמְכוֹרָה גָּלוּתִית:

שֶׁטַּעַם מַלְכוּת-עַל-רִגְבּוֹ לֹא טָעַם בְּתַכְלִית

וְלֹא רֶגֶשׁ אַדְנוּת..

הוּא מַצִּיל אֶת גּוּפוֹ וּמְדַלֵּג עַל מֵתָיו וְהוּא חַי:

יְתוֹם-קְדוֹשִׁים-וּמְעֻנִּים, שֶׁהִשְׁאִיר שָׁם בַּגַּי,

אַף בְּלִי מְסַתֵּת מַצֵּבָה יְהוּדִית וּכְתַב דְּוַי:

 

וּבְלִי אֵם עַל הָרֵי חֲלָלִים כְּרִצְפָּה בַּת אַיָּה..

כִּי לָעַיִט גַּם הִיא מְחַכָּה שָׁם וּלְצֵל הַדַיָּה – –

 

וְלָכֵן כְּפִכְפּוּךְ תְּהוֹמוֹת בְּכִי בָּכל מַעֲמַקַּי.

כְּיֶרַח-אָב יַרְחֵי-זִיו לִי: קַדְרוּת – שַׁבְּתוֹתַי וְחַגַּי,

טַעֲמֵי נִגּוּנַי, זְמִירוֹתַי, פְּסוּקַי וְתָגַי:

אִלְיַת צִפֳּרַי, קִנֵּיהֶן עָלוּ-אֵשׁ-עִם גַּגַּי.

מִנִּי אָז אֲנִי חַי-כָּךְ בְּסֵדֶר שַׁחֲרִית וְעַרְבִית:

בְּשִבְתִי לַסְּעוּדָה, הִנֵּנִי כְּיוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית.

דָּם מְטַפְטֵף עַל כְּתֵפִי וְטַעֲמוֹ בְּנָזִיד.

וַאֲנִי בָּא לְמִשְׁכַּב, כִּלְמִרְבַּץ טְבוּחַי-בְּחִירַי – –

מִזֶּה וּמִזֶּה בּוֹעֲרִים אַלּוֹנִים שֶׁל שִׁירַי.

 

הַלַּיְלָה כְּלֵיל יִרְמִיָּה בְּמוֹרְדוֹת הַר הַבַּיִת..

כָּל הַלַּיְלָה מַשִּׁיק עַל פָּנַי עוֹף הַמָּוֶת: הָעַיִט.

וְרֹן רוֹמִיִּים עַל יַמִּי, לַפִּידִים וּכְלֵי שַׁיִט.

הָאוֹיֵב מִשְׁתַּכֵּר מִגַּפְנִי וּמַשְׁמִין מִן הַזַּיִת

וַאֲנִי בְּצִלּוֹ כִּצְבִי צַיִד – –

 

עָצוּב לִי מְאוֹד בְּאַרְצִי גַּם מִמֵּיטַב שִׁירַי.

נִכְאַבְתִּי מִשֵּׂאת בְּשַׁרְבִיט הַשִּׁירָה הָעִבְרִית:

לוּ גַּם לֹא גֻּדַּע לִי עָנָף-מֵעֵץ-אֵׁש-וּבָכוּת.

בְּלִי הֶרֶף יוֹמָם-בִּי-וָלֵיל פַּעֲמוֹנֵי הִתְלַקְּחוּת..

וְרֵיחַ צִפּוֹר מְבֻתֶּרֶת.. כָּל הַקֹּדֶשׁ שָׁחוּט.

וְאִם יֵשׁ גּוּף עִבְרִי, שֶׁכְּאֵבִי בַּל עִמּוֹ בַּלֵּבָב,

שֵׁן שִׁירִי אֲשַׁלַּח בְּלִבּוֹ וְיִכְאַב כְּאֵבָיו.

 

אֶת שֶׁכָּל הַקָּהָל פֹּה פוֹעֵל – הַתָּכְנִית בְּשִׁירִי:

הוּא מַעֲלֶה נִדְבָּכִים לִשְׁלוֹשָׁה הַקִּירוֹת אֶל קִירִי

שֶׁנִּשְׁאַר מִן הַדְּבִיר.. וְחוֹרֵשׁ וְנוֹטֵעַ נִירִי,

עֲדֵי גַּם יַגִּיעַ אֶל גִּבְעַת מַלְכִּי וּנְזִירִי

וְלָאֵשׁ הַכְּלוּאָה בִּמְעָרַת בַּר יוֹחַאי כְּפִירִי – –

וְאַף-עַל-פִּי-כֵן הִנְנִי כֹּה עַרְעָר בְּעִירִי!

בְּדֶלֶת-מִי פֹּה אֶדְפֹּק בְּאֵם לַיְלָה, כְּאִישׁ אֲשֶׁר נָס

מֵאֵשׁ-וּמִיָּם-בּוֹ.. מִי יַאַסְפֵנִי אֶל חֵיק אָז?

אֲנִי כֹּה בְּגוֹרַל-אִיּוֹב-חָי-בְּלִי-אֶחָד-אֱלִיפַז

בֵּין הֲמוֹן מֵנִיפֵי-כּוֹבָעִים-וּשְׁלוֹם-חֹנֶף-מוּפָז!

 

כֹּה אֲנִי לֹא-שֶׁל-פֹּה-בְּדוֹרִי, כֹּה אֲנִי-שֶׁל-מָחָר –:

לְעֵת שׁוּב יַעַל עַם לִרְגָלָיו אֶל הַדְּבִיר עַל הָהָר

וְעָרָיו וּכְפָרָיו וּכְבִישָׁיו לִשְׁנֵי עֶבְרֵי הַנָּהָר!

כֵּן עָרוּךְ בִּי כִּנּוֹר-הַכִּסּוּף בְּמֵיתָר-אֶל-מֵיתָר.

בִּלְוַי-נִשְׁרֵי-הַדַּעַת מְגַמֵּא מֶרְחַקִּים הַדִּמְיוֹן הַמְּדֹהָר.

הַשֶּׂכֶל הַטּוֹב וְהַדִּמְיוֹן הַמְּפֹאָר – –

 

וְעַל כֵּן כֹּה נִפְעַמְתִּי בַלֵּב לְמַרְאֵה דּוּכִיפַז,

כְּמוֹצֵא אֶת הַבְּאֵר שֶׁבַּכֹּסֶף וְעַל פִּיהָ דְּלִי פַּז:

– נִשְׁמַת אֲחוֹתִי בָּךְ, רֹאשָׁהּ הַנִּפְלָא מִנִּי פַּז!

אִמֵּנוּ וְאָבִינוּ צְעִירִים עוֹד.. הֵם רֵיחַ וָרוּחַ.

הֵם עָפָר? – וְהִנֵּה הֵם נוֹגְהִים בַּחַלּוֹן הַפָּתוּחַ.

אִצְטַבָּא שֶׁל שַׁבָּת מְסֻיֶּדֶת כָּחֹל.. נָא נָנוּחַ!

לִי וָלָךְ בְּצָהֳרֵי שַׁבָּת אֱגוֹזִים וְתַפּוּחַ – –

חֲתַכְתִּיו בְּאוֹלָר כְּבַלֵּב.. וְכָל פֶּלַח מָשׁוּחַ

דָּם-דְּבַשׁ-דְּבַשׁ-דָּם.. הֲרָגוּךְ, אֲחוֹתִי, הֲרָגוּךְ!

וַאֲרִיסְטוֹן בְּזִיו-חֶסֶד-לֹא-פֹּה עַל בִּרְכֵּינוּ עָרוּךְ

וְכֶתֶר-בַּת-שֶׁבַע עָלַיִךְ זָרוּחַ – –

 

הַצִּפּוֹר מְנַתֶּרֶת: גּוֹן-גּוֹן.. וְהִנֵּה נִצָּבָה

כְּעוֹמֶדֶת לָגוּז וּלְהַשְׁאִיר עִיר בְּלִי אַהֲבָה – –

אֲחוֹתִי, הֵן רָצִיתִי לֵלֵךְ עוֹד אִתָּךְ לַנָּהָר –

כִּי אֵין עֶרֶב – עֶרֶב, אֶלָּא בַּמַּיִם.. בָּם הַר

שָׁמַיִם עֵצִים מִשְׁתַּקְּפִים וּפְנֵי שְׁנֵינוּ.. וּכְבָר

אַתְּ עוֹמֶדֶת לָגוּז מִכָּל הוֹד-נוֹף-שַׁבָּת-בַּנָּהָר.

וּכְאִלּוּ טָבַעְתְּ וְהֶחְשִׁיךְ.. לֹא אוּכַל עוֹד לִרְאוֹת,

כִּי אֵין לַיִל – לַיְלָה, אֶלָּא בַּמַּיִם – – לִבְכּוֹת.

 

שִׁמְעִי לְקוֹלִי, אֲחוֹתִי, אַל תֵּלְכִי מֵעִמִּי!

הֲרָגוּךְ, אֲחוֹתִי, וַאֲנִי חַי.. אַל נָא רֶוַח תָּשִׂימִי!

אֵיךְ אֶשָּׂא לְבַדִּי כֹּה-הַרְבֵּה-רְקִיעִים-שֶׁל-שַׁבָּת

וְעֵינַי מוּל עֵינַיִם שֶׁנִּטַּל מֵהֶן כְּבָר הַמַּבָּט? – –

 

הַצִּפּוֹר הִנֵּה עָפָה לְתוֹךְ הַדִּמְדּוּם הָרָחוֹק..

בַּגַּיְא הֶעֱמַדְתִּינִי: תַּחְתַי שַׁחַק-אֶרֶץ עָמֹק.

קוֹל קוֹרֵא: אֲחוֹתִי דּוּכִיפַז! וְהוֹלֵךְ וְנָמוֹג..

וַאֲנִי וִדּוּיִי לֹא גָּמַרְתִּי: עוֹדוֹ דָּם-עָמֹק – –:

 

בְּקִבְרוֹת הֲרוּגַי הָרְחוֹקִים בֵּית אָבִי וְאִמִּי:

דְּרָכָם הָאוֹיֵב, בְּלִי הֱיוֹת לְגוּפָם מְחִירִים.

לֹא יָכֹלְתִּי עַל כַּנְפֵי הַשִּׁיר הַעֲלוֹתָם מֵאָבְדָן,

עָנִי וְאֶבְיוֹן שֶׁכָּמוֹנִי עֲשִׁיר הַשִּׁירִים!

עָצְבָּם-שֶׁל-אֵינָם-עֲצוּבִים-עוֹד הֶעֱמִיסַנִי הַזְּמַן:

אֶת כֻּלָּם בְּיַחַד כִּלּוּ – וְעָלַי לְסָפְדָם

בְּמֵיטַב הַשִּׁיר. וְאֵין דְּמָעוֹת בְּעֵינַי – אֶלָּא דָּם.

אֶת קֶשֶׁר-כָּל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֲהַדֵּק בְּשִׁנַּיִם,

לְבַל יִתְרוֹפֵף וּלְבַל יְשֻׁקַּע בִּתְהוֹם מַיִם,

אַחֲרֵי שֶׁגָּלַשׁ בֵּית אָבִי וְאִמִּי מִכְּתֵפַיִם – –

 

עַכְשָׁו אֵין יָקָר עוֹד בַּיְּקוּם מִלְּבַד יְרוּשָׁלַיִם!

 

הִיא עוֹמֶדֶת הֵיטֵב בְּהָרֶיהָ, כֵּן תַּעֲמֹד עֲדֵי עַד.

הִיא לֹא כְּמוֹ פֶה שֶׁשָּׁפַךְ אֶת שִׁנָּיו – סְלָעֶיהָ.

אֲנַחְנוּ כַּנֵּצַח שֶׁלָּהּ בְּנוֹתֶיהָ בָּנֶיהָ.

בַּחֲדֹל כָּל בְּאֵר לְהָקֵר לָנוּ רְוַי, הִיא הָאֵם תַּחֲלֹץ שָׁד.

זֶה הָיָה וְהוֹוֶה וְיִהְיֶה לַעֲדֵי-עַד-עֲדֵי-עַד.

וְאוֹיֵב שֶׁיִּנְהַג בָּהּ שְׂרָרָה, כְּקוֹדְמָיו בָּהּ יֹאבַד.

וְאוֹיֵב שֶׁיְּחַבֵּר אֶת שִׁלְטוֹ לְשִׁקְלָהּ – יְפֹרַד.

וְאִם כָּל הַקִּצִּין גַּם יִכְלוּ – יֶאֱרַע בָּהּ נֵס יָהּ.

רַגְלֵנוּ תְּהוֹם מַיִם תָּבוֹא, אַךְ יָדֵנוּ – כֵּס יָהּ!

 

עַכְשָׁו לַיְלָה-מְאוֹד בְּאַרְצִי: כְּכָל-עֲבִי-הַיַּמִּים.

אַף-עַל-פִּי שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת, הִיא שֶׁמֶשׁ מִלַּיִל.

וְכָל דּוֹרוֹתֵינוּ עוֹמְדִים עֲדֵי עַיִן בַּמַּיִם:

מִזֶּה וּמִזֶּה יַבָּשָׁה חֲסוּמָה גִּדְרוֹת תַּיִל – –

 

הַיָּרֵחַ מָלֵא.. וּפַרְצוּף לְעֵדוּת שֶׁל נָבִיא הוּא:

דָּם קָרוּשׁ שֶׁל נְבוּאָה חֲנוּקָה יֵשׁ בְּמִפְלְשֵׂי פִּיהוּ.

 

© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם.


הספר היה היצירה השירית המקיפה הראשונה שהגיבה ישירות לחורבן יהדות אירופה, וככזה הוא נותר יחיד במינו עד היום בשירה העברית.

רקע

"גדֹל המשׂררים אחרי ירמיהו. משׂרר

שני נצחים. נצח פֹלניה ונצח ארץ-ישראל.

לא היה עֹד איש כזה.

אִלֻּ היה הייתי שֹמע".

(ישורון, תשמ"ה, עמ' 57).

לא בכדי השווה אבות ישורון את אורי צבי גרינברג לנביא ירמיהו – כמו ירמיהו שהתנבא לפני חורבן בית ראשון ולאחריו, כך התנבא גרינברג על חורבן יהדות מזרח אירופה לפני השואה, ואחריה קונן על העם היהודי שנרצח. בשיר "אחותי דוכיפז", שנעסוק בו בהמשך, כתב גרינברג:"הלילה כליל ירמיה במורדות הר הבית…"

שירי "רחובות הנהר" החלו להתפרסם ב-1945 במוסף הספרות של עיתון הארץ. ב-1951 קובצו לספר שירה רחב היקף: רחובות הנהר, ספר האיליות והכח. הספר היה היצירה השירית המקיפה הראשונה שהגיבה ישירות לחורבן יהדות אירופה, וככזה הוא נותר יחיד במינו עד היום בשירה העברית. רחובות הנהר הוא מחזור שירים עצום, והוא קינה על יהדות אירופה שנשמדה. המילה "איליות" שבשם המחזור היא מלשון א-ל-ה – שמשמעה קינה: מקורה במקרא (יואל א,ח) והיא מופיעה בקינה לתשעה באב: "אֱלִי ציון ועריה".

ההקשר ההיסטורי

אורי צבי גרינברג (1896–1981) נולד בבילקאמין שבגליציה המזרחית, נצר למשפחות חסידים. הוא גדל בלבוב ומנעוריו פרסם שירים ביידיש ובעברית. במלחמת העולם הראשונה גויס לצבא האוסטרי ולחם בסרביה. ב-1918 היה עד לפוגרום ביהודי לבוב, וניצל ממנו באקראי עם הוריו ואחיותיו. בראשית שנות העשרים נעשה לאחד מדובריו הבולטים של המודרניזם בשירה היידית. כתב מחזורי שירים אקספרסיוניסטיים וערך כתבי עת ידיים אוונגרדיים בלבוב, בוורשה ובברלין. ב-1923 עלה לארץ ישראל.

ב-1924 יצא בארץ ספר שיריו העברי הראשון: אימה גדולה וירח – אחת היצירות המודרניסטיות הבולטות והקשות לקריאה בשירה העברית. בשנות העשרים ובראשית שנות השלושים פרסם מחזורי שירה רבים והם שינו את פני השירה העברית – ברוחב, בהיקף, בקומפוזיציות המורכבות והלא נוחות לעיכול, "בריתמוס הרחבות", כפי שכינה זאת בנימין הרושובסקי, בתמתיקה החושפנית, המטרידה, החזיונית ומלאת הסתירות, בעירוב שבין הלירי לפוליטי ובלשון המערבת גבוה ונמוך וכל מה שביניהם: שגב מקראי, לשון חכמים, זוהר וחסידות, לשון דיבור, יידישיזמים, ארמיזמים, מילים לועזיות.

בשנים אלה השתנו עמדותיו הפוליטיות – ממשורר העלייה השלישית הקשור בתנועת העבודה ומפרסם את שיריו בעיתון דבר, לדובר מרכזי של התנועה הרוויזיוניסטית. שירתו ביטאה יותר ויותר תפיסות המתארות איבת דם ועולם בין היהדות לנצרות בפרט ובין יהודים וגויים ככלל, וניבאה את קִצה של יהדות אירופה. הנהגת היישוב ראתה בגרינברג לאומן קיצוני משיחי המבטא רעיונות פשיסטיים, ושירתו הוקצתה מחמת מיאוס.

במחצית השנייה של שנות השלושים היה שליח המפלגה הרוויזיוניסטית בפולין, והוא נמלט ממנה שבועיים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. ב-1937 יצא ספר שיריו ספר הקטרוג והאמונה, ובו תקף בבוטות את ההנהגה הציונית. בעקבותיו הוקע ונודה והיה למשורר השנוא ביותר בשירה העברית. בשנים אלה חדל מפרסום שירה ומפעילות ציבורית.

מ-1945 פרסם בהארץ שירי קינה על חורבן יהדות אירופה. ב-1947 קיבל פרס ביאליק על שירים אלה. ב-1951 הוציא את ספרו רחובות הנהר, שהיה כאמור תגובה שירית יחידה ויוצאת דופן בהיקפה, בישירותה ובעוצמתה לשואה. בעקבות פרסומו שב גרינברג אל הזירה של השירה העברית לאחר כשמונה שנים של שתיקה שירית והימנעות ממעורבות ציבורית. שתיקתו נבעה ככל הנראה מכך שהיה דחוי ואיבד את קהלו, ומאימת החורבן שהתרחש באירופה ואובדן משפחתו שנשארה בפולין.

רעיונות מרכזיים

"'רחובות הנהר' הוא ספר מיוחד במינו", כתב אלן מינץ בספרו חורבן, "הוא שואף להקיף ולהבין הן את נושא העצמי הן את נושאי הציבור הניצבים מול אסון לאומי: מבחן הייסורים של האבדה האישית והמשבר של השליחות השירית מחד גיסא, וחורבן של אומה שלמה וחזון התחדשותה בעתיד מאידך גיסא. […] הדבר הנכון ביותר לציון לגבי 'רחובות הנהר' היא העובדה שהוא מנסה לעשות מה שהספרות העברית על פי רוב אינה מנסה לעשותו: להתמודד עם השואה ולהתעמת עם גודל האובדן" (מינץ, 2003, עמ' 148).

הספר עוסק בנושאים רבים: מעמדו וייעודו של המשורר-הנביא לנוכח החורבן שחזה, אובדן אישי ומשפחתי, תיאור היהודים המתים, הנרצחים, ותיאור חייהם שלפני החורבן, חיוויים על יחסי ישראל והגויים ויחסי ישראל ואלוהיו, שאלה על התחדשות לאומית, תחושות אשם והתפרקויות של בכי. רחובות הנהר מלא בבכי.

שאלה גדולה היא איך להבין את המבנה הכולל של היצירה. אלן מינץ הציע לראות בה תהליך של התמודדות עם אבל, שיש בו שלבים של הכחשה, נוסטלגיה והשלמה. כוחו ואמִתותו, לתפיסת מינץ, בחשיפה המוחלטת של האובדן.

שיר אחד מתוך השירים הרבים, "אחותי דוכיפז" (כל כתבי אורי צבי גרינברג, כרך ה, עמ' 97–100) מבטא חוויית יסוד העולה מהספר: "דוכיפז" היא מילה שיצר אצ"ג. צירוף של דוכיפת ופז. הציפור, דוכיפז, "ססגונית בזהביה" מנתרת אל מול הדובר היושב בארצו. היא מייצגת את נשמת אחותו ומביאה אתה את זיכרון האחות האהובה בחייה ועמו את זיכרון בית ההורים שהושמד.

מבט הציפור מתווה את מהלך השיר: תמונת בית ההורים שנפרץ באלימות מובילה לרגש האשם על שברח מן הבית והשאיר מאחור את בני משפחתו. הבכי והכאב מבעירים את שיריו: "מזה ומזה בוערים אלונים של שירי", והוא בודד במקומו, בארצו. ביקור הדוכיפז הוא כעין חיזיון המשיב אליו את מקורו: "ועל כן כה נפעמתי בלב למראה דוכיפז / כמוצא את הבאר שבכֹסף ועל פיה דלי פז". אלא שהציפור מתעופפת ומשאירה אותו בודד, משורר שמילותיו אינן יכולות להשיב את מתיו: "לא יכולתי על כנפי השיר הַעֲלוֹתָם מאבדן / עני ואביון שכמוני עשיר השירים!".

השיר מסתיים בהיפוך של יחסי ארץ-גלות ושל מעמדו של הנביא המשורר: דוכיפז, נציגת הגלות הנושאת אתה חיזיון של חיים אהובים, נעלמת, והמשורר נותר כמעין גולה בארץ, ונבואתו נושאת חותם של אימה: "הירח מלא… ופרצוף לעדות של נביא הוא: / דם קרוש של נבואה חנוקה יש בְּמִפְלְשֵי פיהו".

השפעה והתקבלות

קהל קוראי העברית קיבל את רחובות הנהר כיצירה הנותנת ביטוי חשוף וישיר לאבל על חורבן העם היהודי על אדמת אירופה. ב-1954 זכה גרינברג בפרס ביאליק בשנית. גרינברג הוסיף לפרסם שירה פוליטית ומחזורי שירה הגותיים-ליריים משנות החמישים ועד סמוך למותו. אלה לא נקבצו בספרים בחייו, ורוב שירתו לא היה מוכר לקהל קוראי השירה העברית. לאחר מותו החל דן מירון במפעל גדול של הוצאת כל כתביו, ושירתו הושבה אל מחזור החיים של השירה העברית.

לקריאה נוספת

שורון, אבות (תשמ"ה). מתוך המחזור "אדון המשוררים", אייר תשמ"א. בתוך הומוגרף. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
מינץ, אלן (2003). אורי צבי גרינברג ב"רחובות הנהר". בתוך חורבן, תגובות בספרות העברית על אסונות לאומיים (עמ' 143–172). ירושלים: ביאליק.
מירון, דן (2007). פתח דבר. בתוך אורי צבי גרינברג, בעובי השיר מבחר שירים. ירושלים: מוסד ביאליק.
קורב-בונפיל, עליזה (2011). שם מילים נשתקות, אורי צבי גרינברג: השירה והציבור, משירי רחובות הנהר ועד ספר העמודים. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.