אור הגנוז / מרטין בובר

הרבה לפני שרבבות של ישראלים החלו לנסוע להודו בחיפוש אחר רוחניות, מרטין בובר מצא בתנועת החסידות חלופה אותנטית לרציונליזם המערבי החונק. בספרו רב ההשפעה, אור הגנוז" (1924), הוא ליקט ועיבד מקצת מן האגדות החסידיות, ובכך היה למבשר של "העידן החדש" היהודי.

במאה ה-19 תנועת ההשכלה העלתה על נס את ערכי הנאורות האירופאיים וקראה ליהודים להשתחרר מן הנחשלות ה"אסיאתית" והקנאית של החברה המסורתית. החסידות ייצגה את כל התכונות השליליות של היהדות שמהן רצו המשכילים להשתחרר – מיסטיות, אנטי-רציונליות, פולחן צדיקים והעדפת הרגש על פני התבונה.

אולם בתחילת המאה ה-20 החלו להישמע קולות חדשים בין האינטלקטואלים של אירופה. האסיאתי והמיסטי החלו להיתפס כקולות עמוקים ואותנטיים מן האירופאי והרציונלי. בהשפעת מגמות אלו אף הציעו כמה אינטלקטואלים יהודים להעריך מחדש את מקומה של החסידות בהיסטוריה היהודית.

מרטין בובר היה בין ההוגים שהובילו מגמה זאת. יהדות מזרח אירופה, ובעיקר תנועת החסידות, ייצגו בעיניו ביטוי טהור ואותנטי של הרוחניות היהודית. האגדה החסידית, בדומה לחוכמת הזן הבודהיסטית, הייתה עבורו מקור של מוסר ושל חכמה פילוסופית מקורית וייחודית.

ד"ר סבטלנה נטקוביץ'

מרטין בובר

מרדכי מרטין בובר נחשף לספרות החסידית בשנת תרס"ד (1904) כאשר קרא באקראי ספר שנכתב על הבעל שם טוב – צוואת ריב"ש. בדמותו של הבעש"ט מצא בובר מופת של "אדם שלם" והוא הרגיש חובה "לבשר אותו לעולם".

בובר החל ללקט את הספרות החסידית, בחר מתוכה קטעים וסיפורים שלהערכתו דיברו אל בני דורו המשכילים – יהודים שהתרחקו מיהדותם, כמו גם נוצרים, כדי לחשוף לפניהם את עולם החסידות ואת ערכיו. הוא פרסם קבצים של סיפורי חסידים על דמויות מרכזיות בתנועת החסידות, ובהם הבעש"ט, תלמידו דב בער ממזריץ, רבי נחמן מברסלב (נינו של הבעש"ט), ואת ספרו אור הגנוז, שנכתב תחילה בגרמנית (תרפ"ד – 1924) ולאחר מכן הורחב למהדורה עברית מחודשת ומורחבת (1947, 1958). לפי תפיסתו של בובר, הייתה החסידות "התנועה הדתית האמתית האחרונה בעם ישראל".

אור הגנוז

אור הגנוז הוא ספר רחב יריעה שכתב מרדכי מרטין בובר ובו מאות סיפורים ואגדות על ששת הדורות הראשונים בתנועת החסידות – מימיו של הבעש"ט (הבעל שם טוב, המאה ה-18), ועד ימי רבי חנוך מאלכסנדר, תלמידו של רבי מנחם מנדל מקוצק (המאה ה-19). הספר ראה אור לראשונה בגרמנית בשנת תרפ"ד – 1924, והמהדורה העברית המורחבת ראתה אור בשנת תש"ז – 1946.

בהקדמה למהדורה העברית המורחבת הסביר בובר את מטרתו בכתיבת הספר: "להעלות דיוקנאות הצדיקים ודיוקן חייהם" לפי החומר המצוי בכתב, "בצירוף משהו שבעל פה". דיוקנאות אלו הם, לפי עדותו של בובר, "דברי אגדה ודברי אמת כאחד", והוא ראה את עיקר תפקידו בשרטוט "הקו הסיפורי הטהור" ובתיאור האירועים בצורה ראויה "ובבהירות רבה ככל האפשר". ולכן "עיקר היה אפוא לבחור ולספר מבין האגדות הרבות המסורות… אותן אגדות, שבהן מתבטאות ביטוי מובהק תכונתו ודרכו של צדיק פלוני", "ואז לצרף אותן "לתמונה של חיי איש".

במבוא לספר מוצגים עיקרי החסידות לפי תפיסתו של בובר, וכן סקירה של דמויות הצדיקים, מנהיגי החסידות, ותיאור פועלו וייחודו של כל אחד מהם, לצד הסברים על הקשרים ועל היחסים ביניהם. לפי בובר, הספר מציג את קורותיהם ואת אישיותם של "המלהיבים" – הצדיקים, מנהיגי החסידים. המספרים בספר הם "הנלהבים" – החסידים. אור הגנוז הוא לדעת מחברו "ביטוי ועדות למגע בין צדיקים ובין חסידים", ולחיי הצדיקים-המנהיגים עם חסידיהם.

את כתיבת ההקדמה למהדורה העברית המורחבת סיים בובר במניע "לחיבור המקיף החדש", והוא אווירא (=האוויר) דארץ ישראל: "חכמינו אומרים עליו שהוא מחכים. אני קיבלתי ממנו דבר אחר – הכוח להתחיל שוב".

יש הסבורים כי אור הגנוז הוא "שחזור נאמן במידת האפשר" של החסידות באותה תקופה, ואילו אחרים טוענים שבובר הציג תמונה "שהתאימה לתפיסת עולמו, אבל לא תאמה תמיד את דמותה הפנימית של החסידות".