אחד העם על אלטנוילאנד / מקס נורדאו

כשקראתי את הרומאן "אלטנוילאנד" של הרצל גברה בי הדחיפה להביע בקול רם את המחשבות הטובות, שהיו לי על ספר זה. הייתי מתעכב ברצון על פרטי הפרטים כדי להראות, כיצד ההתלהבות לנושא וכשרון ספרותי נעלה עשויים לחדש את סוג היצירה של האוטופיה, שכשלעצמו הוא בלתי-מחזיר במידת-מה, מפוקפק במידת-מה: הגיבורים, נושאי-העלילה, שכסמלים מן ההכרח הוא, לפי טבע הדברים, שיהא בהם משהו צללי, הפכו כאן בקסם-הכשרון לאפיים בעלי עצמות ונתמלאו גודש-חיים: הצינה הקרחית של "מוסר-השכל", שאין להפריד בינו לבין האוטופיה, הוחלפה כאן בחמימות פיוטית: ובכוח משחקו החפשי של הדמיון לובשים הדברים צביון של מציאותיות מפליאה. כמו-כן הייתי רוצה להבליט איזו עבודה שכלית, רבת מעוף יצירתי ומחושבת ברוב פכחות כאחת, הושקעה בתיאור פרטיהם של המוסדות שנקבעו בקהיליה היהודית, שהוקמה מחדש בארץ-האבות – תיאור, שנעשה מתוך מרחק פרספקטיווי. רגש מה של ביישנות, שיהא מובן לכל אדם אנין-דעת, גרם לי להינזר ממעשה זה שהנאתו בצידו. ידועים קשרי-הידידות הקיימים ביני ובין הרצל. ליחס של צדק ובייחוד של אהדה אין אנו יכולים לקוות – לא הוא ולא אני. חששתי לזדונם של היריבים, שמא יאמרו: הרעים מפרכסים זה את זה: ולא היה בי די אומץ להתייחס לזה בביטול מראש. לא לכבודי חששתי: שהרי אין מדרכי להתחשב במעשי-השפלות של ברנשים נקלים: חששתי לכבודו של הרצל, שהיה עלול להיפגע, אילו נרמז על-ידי מישהו, שכאילו ביקש ממני לגמול עמו טובה ידידותית.

מאמר-ביקורת, שבו הופך אחד-העם את קטנוניות לזותו על הספר ועל מחברו, מחייב אותי לצאת מגדר שתיקתי. יש התקפות, שאדם אציל-רוח וגאה אינו יכול להתגונן בפניהן, אך מן ההכרח הוא להדוף אותן ולכפר את העוון, כדי שרגש-הצדק לא יהא כאסקופה הנדרסת. הרצל ידידי יסלח לי משום כך, שאני נכנס לדין ודברים עם מבקרו.

הבה נראה מה פסול מצא אחד-העם ב"אלטנוילאנד".

–          קשה להעלות על הדעת, שהדברים יתרחשו כפי שסופר עליהם ב"אלט" נוילאנד". עשרים שנה הם פרק-זמן קצר מדי בשביל האירועים, שתוארו כאן.

לא כדאי לטרוח כדי לסתור טענה זו. לגבי דברים שלעתיד לבוא יכול כל מטומטם להעמיד פנים של בן-סמך עליאי. הרצל מתאר תהליכים, שעלולים, לדעתו, להתרחש, אם הנחותיו המוקדמות הן נכונות. אך אחד-העם מיטיב לדעת ממנו מה עלול ומה אינו עלול להתארע. כל שבילי-העתיד נהירים לו בתכלית-הדיוק. הוא יודע במדוקדק, בלא להחטיא אף כחוט-השערה, מה יארע בעשרים השנים הבאות ומה לא יארע. מי שחושב אותו לנביא-אמת רשאי להאמין לו. אך מי שמטיל ספק בכך, שבן-תמותה סתם יהא מסוגל לחזות עתידות בלא צל של טעות, רק ישתומם על העזתו של אחד-העם, שעל יסוד חוש ראיית-הנולד שלו הוא פוסל את כשרון ראיית-הנולד של הרצל, שהוא, על כל פנים, לא פחות מוצדק.

–          אי-אפשר למנוע האמרת-מחירים ספסרית על-ידי קנייתו המהירה של כל הקרקע העומד למכירה: להפך, קניות פתאומיות ומקיפות הן הן שגורמות בהכרח לאמרת המחירים בבת-אחת.

אך מי שמכיר את תולדות-הטראסטים יודע, שמשא-ומתן חשאי, שמתחיל פתאום ומתנהל בבת-אחת עם כל בעלי-הנכסים הבאים בחשבון, הוא-הוא האמצעי הבדוק למניעת קנוניות בין המוכרים ועליית-המחירים.
"קשה מעט להבין, איך התחכמה החברה החדשה למצוא אדמה מספקת לכל המליונים מבני ישראל אשר שבו מן הגולה, אם כל האדמה שהיו הערבים עובדים לפנים, כלומר רוב האדמה הטובה שבארץ-ישראל, נשארה בידם גם עכשיו ולא ניטל מהם כלום"…

לאחד-העם קשה להבין את הדבר. לכל קורא אחר אין זה קשה כלל. כיום נחשב לאדמת-פלחה בארץ-ישראל רק אותו קרקע, שעיבודו כדאי לפי שיטות ערביות. כל חלקת-אדמה, שהיא זקוקה להשקאה, לזיבול ולחריש עמוק כדי להכשירה לעיבוד, אינה באה בחשבון בשביל הערבים, שאינם משקים ואינם מזבלים ואינם יודעים חריש עמוק: אך היא מתאמת לחקלאים, שמשתמשים בשיטות ובמכשירים משוכללים.

נמצא, שהערבים יוכלו לקיים בידם את אדמותיהם, ואף-על-פי-כן תוכל החברה החדשה לרכוש שטחי-קרקע מספיקים בשביל המתיישבים החדשים.

– חזון-העתיד של הרצל הוא בלתי-יהודי, שכן האזרחים היהודיים של ארץ-ישראל, המתוארים בספר בשיחם, אינם מדברים עברית אלא גרמנית. נכון מאד. אך סיבת-הדבר היא מה שהספר נכתב גרמנית. הרי כך הוא הנוהג בכל עולם-הכתב התרבותי: המשורר שם בפי גיבוריו, ויהא מוצאם מה שיהיה, את לשונו שלו. ב"יוליוס קיסר" של שכספיר מדברים הרומיים לא רומית אלא אנגלית. אבל נהיה בלתי-צודקים כלפי שכספיר אם נבוא לטעון, שעל-ידי כך גילה יחס של זלזול כלפי הלשון הרומית. מילטון חיבר את "שמשון", ראסין את "עתליה", אוטו לודוויג את "המכבים", הבל את "יהודית". בכל היצירות הללו מופיעים כגיבורים יהודים אמיתיים מתקופת העצמאות היהודית, אבל אין הם מדברים עברית, אלא אנגלית, צרפתית או גרמנית. יתכן שאחד-העם לא יתן אמון בעדותי זו. מוטב. אף אם נניח, שמילטון, ראסין, אוטו לודוויג והבל אינם ידועים לו, הרי את המקרא הוא ודאי יודע. הרי הוא יכול לקרוא בספר בראשית, פרקים  ל"ט, מ', מ"א את דבריהם של הגברת פוטיפר, שר-המשקים, שר-האופים ושל פרעה, שהובאו בעברית. אך לאמיתו של דבר, קשה להניח, שאישים מצריים אלה דיברו עברית: הם דיברו מצרית, וזוהי לשון אחרת לגמרי. נמצא, ששיטתו של הרצל היא היא שיטתו של מחבר ספר בראשית: האם זה מובן לך, מר אחד העם? מתוך דיבורם הגרמני של גיבורי "אלטנוילאנד" אין ללמוד על הלשון שבה הם מדברים, אלא על הלשון, שבה כתב המחבר את ספרו.

לא נאמר, טוען אחד-העם, שבבתי-הספר לומדים עברית.

לא, זה באמת לא נאמר. בספרויות המתקדמות נמנעים הסופרים מלומר דברים מובנים מאליהם. הם לומדים לנהוג כך, כשהם עדיין בבית-הספר, יחד עם הכללים הראשונים של הספרות.

"מכל תכונותיה של האקדימיא היהודית ניכר היטב, שהיא אינה מטפלת בלשון העברית וספרותה, כמו שמטפלת האקדימיא הצרפתית בלשון צרפת וספרותה".

שום מלה באלטנוילאנד" אינה מצדקת טענה זו, שאינה אלא פרי דמיונו החפשי של אחד-העם.

–          "אלטנוילאנד" היא אירופית מדי. יש בה עיתונים, תיאטרונים, בתי-אופרה: ולא עוד אלא שהמבקרים שם חובשים כסיות לבנות. בכל מקום "בני אירופא, מנהגי אירופא והמצאות אירופיות. שום רושם 'יהודי' מיוחד אין אנו מוצאים בשום מקום".

נכון הדבר: "אלטנוילאנד" היא חטיבה אירופית בתוך אסיה. כאן הראה הרצל בדיוק נמרץ מה אנו רוצים ולאיזו מטרה אנו פועלים. אנו רוצים, שהעם היהודי, לא שישוחרר ויחדש את אחדותו, יוסיף להיות אומה תרבותית, במידה שכבר הגיע לכך, ויהיה לאומה תרבותית במידה שעדיין לא הגיע לכך. אין אנו מחקים שום עם: אנו מנצלים ומפתחים את קניינינו שלנו בלבד. השתתפנו בפיתוחה של התרבות האירופית יותר מכפי חלקנו המספרי: היא שלנו באותה מידה שהיא של הגרמנים, הצרפתים, האנגלים. לא נרשה,  שמישהו ימציא ניגוד דמיוני בין תרבות יהודית, יהודית שלנו, ובין התרבות האירופית. ייתכן, שהתרבות האירופית היא משהו זר בשביל אחד-העם. אם כן עליו להחזיק לנו טובה על שאנו פותחים לו פתח אליה. אבל לעולם לא נסכים לדבר, ששיבתם של היהודים לארץ-אבותיהם תהא נסיגה אל הבארבאריות, כפי שטוענים אויבינו ומלעיזינו. העם היהודי יפתח את מהותו המיוחדת בתוך המסגרת התרבות המערבית הכללית, כמו כל עם תרבותי אחר, אך לא מחוץ לה. לא בתוך אסייתיות פראית, שונאת תרבות, כפי שזה רצוי, כנראה, לאחד-העם.

–          בית-המקדש החדש לא ייבנה על הר-הבית! הדבר לא ייתכן! שהרי, אסור לבנות את הבית במקום אחר!

אני מצטט טענה זו כדי להראות לאיזו ילדותיות עלולה חטטנות זדונית להגיע. אדרבה, ישאל נא אחד-העם את דרי תחום המושב הרוסי מה הם מעדיפים: להישאר בעניים התהומי או להיות אזרחיה החפשים של ארץ-ישראל פורחת אף הם לא יהא המקדש בנוי על הר-הבית. אין צורך, שישמיע לנו את התשובה: אנו יודעים אותה מראש.

אבל את מלוא חרונו שופך אחד-העם על הסבלנות הרווחת ב"אלטנוילאנד". נוצרים – אף כמרים נוצריים – ואפילו מוסלמים מוזמנים ל"סדר" – איום ונורא! לסוף הולכים גם יהודים לחגיגת פסחה נוצרית? – שואל הוא בלעג דורס. על-ידי רמיזות זדוניות, חוזרות ונשנות, הוא מבקש ללמדנו שהמנהגים ואורח-החיים ב"אלטנוילאנד" סופם להביא לידי שמד. סילוף זה אין בו משום חידוש. אחד-העם קנה במשיכה את החץ המורעל הזה מאשפתם של השקרנים האורתודוכסיים. "להתכווץ ולהצטמצם בשביל להראות לבני הנכר, שהננו 'סבלנים' בלי גבול, סבלנים עד לגועל נפש – כל זה היו מוכשרים לעשות גם הניגרים".

אחד-העם אינו רוצה בסבלנות. את הזרים יש אולי להרוג או, לכל הפחות, לגרש, כמו בסדום ובעמורה. רעיון הסבלנות מעורר בו גועל. אך בנו מתעורר גועל כשאנו שומעים, שקרבן סכוף ומושפל של אי-הסבלנות, עבד מסכן של מצליפי-בפרגולים מחוסרי סבלנות, מדבר כך על הסבלנות. אחד-העם מונה את הרצל בכך, שהוא מחקה את נימוסיה של אירופה. אין הוא מרשה לשאול מאירופה את האקאדמיות, בתי-האופרה והכסיות הלבנות שלה. הנכס היחיד, שהיה רוצה לקחתו מאירופה ל"אלטנוילאנד" הוא – עקרוני האינקוויזיציה, נימוסיהם של צוררי-ישראל והגזירות על היהודים שברוסיה. שנאת-רוח שכזו עשויה היתה לעורר שאט-נפש, אלא שרגש-החמלה שבנו גובר עליו.

זוהי חמלה על האיש, שאינו מסוגל להשתחרר מכבלי-הגטו. את מושג החופש אין ביכלתו לתפוס. החופש מצטייר בדמיונו כגטו, שהכפייה שבו פועלת במהופך, שהכפייה שבו נשארת באכזריותה, אלא שהיא מכוונת מעכשיו לא נגד יהודים אלא נגד לא-יהודים. אין צורך להסביר לאדם אירופי, שאנו מציירים לנו את החופש באורח אחר לגמרי. ארץ-ישראל שלעתיד לבוא, ארץ מאווינו וחלומותינו, אינה גטו, אלא נוה-החירות לכל אדם, חירות-עולם, הרצל מקיים כאן בפשטות את הקשר למסורת הישראלית היפה ועתיקת-הימים בשעה שהוא קובע, בהתאם לדברי קדמונינו, חוקה אחת ומשפט אחד לנו ולגר אשר בשערינו. העם היהודי המחדש את נעוריו לא יהא עם של בעלי-אגרוף, אלא אומה מכנסת-אורחים, מצוינת באהבת-הבריות, שלבה פתוח לכל רגש-אחוה. ודאי, יהא זה עם שומר על ייחודו וגאה על ייחודו זה, אבל מביט על הזרים היושבים בתוכו בלא חשדנות ובלא פחד, מאחר שהוא בטוח, ששום סכנה של טמיעה אינה צפויה לו מהם.

בזה גמרתי את חשבוני עם טענותיו העיקריות של אחד-העם נגד הקווים של חזות-העתיד ההרצלאית לפרטיהם. קצתן אוויליות, קצתן מוגבלות וזדוניות. אבל אין אנו צריכים להתאונן על כגון זה. "מי שבונה ברשות הרבים – עליו לשמוע את תוכחות-הרבים", אומר הפתגם, ויש במשמעותו של הפתגם גם מה שלא נתפרש: "גם מפי כל עובר-דרך בטלני, כלומר, מפיו של זה".

אבל הוא מרחיק ללכת מחוץ לתחומי זכותו זו, כשהוא מלווה את דברי-תעתועיו בנעימה אירונית ובשעה שהוא מבריח לתוך ביקרתו, שאפשר היה לפטור אותה בניד-כתפים בלבד, דיבות זדוניות על הציונות ועל מטרותיה הסופיות. זוהי עזות-מצח, שמחייבת אותנו לצאת מגדר הבלגתנו ולחרוץ עליו את המשפט שהוא ראוי לו.

יש לו, לאחד העם, זכות אחת ויחידה: הוא כותב עברית רהוטה וצחה. זה ראוי לשבח. לצערנו, אין לו מה להגיד בעברית נאה זו ולא כלום. לא כלום בהחלט. חיבוריו המעוטרים בכינוי "מסות" אינם אלא דברי-הבאי, שאפסותם הפרטנציוזית אינה ניתנת לשום הגדרה. זוהי ערבוביה של ביטויים שבאפנה, שנקלטו מפי פיליטוניסטים אירופיים שונים, ביטויים שלא הובנו כהלכה, תוהו ובוהו של דיבורים מטושטשים, שאך לשוא נבקש בהם רעיון מובן, ברור ומנוסח באופן הגיוני. מבין מעטה-עננים קלוש ואפור זה מהבהבים לפרקים זיקוקין-די-נור של תפיסה יהודית בעל-ביתית, של רגש לאומי יהודי בעל גון מיסטי: אך יהודי ראליסטי, השואף להגשים את האידיאל ההיסטורי שלו במציאות, לא ימצא בזה כל חפץ. את הקורא התמים, הקורא לא במוחו ולא בלבו, משחדות השתפכויות לאומיות אלו, שכן המיסטיקה הבלתי-מובנת שבהן נראית לו, לקורא, כעמקות יתרה: והם, דורשי רזים מנוסים, מכניסים לתוכה ל מיני כוונות וסודות שלא היו ושלא נבראו מעולם. "אם אינך מוצא את הפשט, אתה מוסיף דרש".

בשתיים-שלוש השנים האחרונות נמצאו בני-אדם, שראו צורך לעצמם להוציאו מאותה קרן-זווית, שבה גיבב את סברותיו במשך זמן מרובה בלא שהיקנו לו פרסום ובלא שעוררו תשומת-לב, ולהציגו לפני העולם היהודי הרחב. הרבה ממסותיו תורגמו לגרמנית. הוקדשו לו מחקרים, סקירות ופירושים.

אנו חייכנו, התעלמנו מזה ולא הפרענו. הציונות שלנו היא שיצרה את הבמות והבימות בשביל כל זה. התרגומים מכתבי אחד-העם וה"מחקרים"(!) הופיעו בכתבי-העת הציוניים שלנו. ההרצאות על האדם הגדול נערכו באגודות ציוניות. ההתעניינות בו, שזכה לה, לא היתה אלא האצלה מאותה חיבה כלפי כל קניין יהודי, שהתעוררה בעטיה של הציונות. אם יהודים בעלי כוח-שיפוט, שקראו או שמעו את כל דברי-ההבאי התמוהים הללו, רק נענעו בראשם בחשאי, ולא עוד – הרי זה משום שהציונות לימדה אותם להתייחס ברטט-קודש לכל דבר יהודי, לכל דבר עברי. הציונות עוד הגדילה לעשות: היא יצרה קהל לא רק בשביל מתרגמיו ומפרשיו של אחד-העם, אלא גם בשביל אחד-העם עצמו, שהרי היא שלימדה והפיצה את ידיעת הלשון העברית, שהציבור היהודי הבלתי-ציוני החרים אותה והעמידה מחוץ לתחומי החינוך היהודי – עיין החלטתה של המשלחת החינוכית בברלין על לימוד העברית בבתי-הספר של הקהילה היהודית: לפי אותה תעודה הרי "החינוך העברי אינו רצוי להורים עצמם".

עיננו לא היתה צרה באחד-העם על שצף ועלה מפינתו האפלה, על שהתחמם לאורה של הציבוריות הציונית הגדולה, על שזכה לבוא בקהל הסופרים האירופיים הגדולים, ויכול היה להתברך בלבו, שגם הוא שייך לספרות האירופית הגדולה. אבל כשהוא מנצל את סלחנותנו כדי להסית את עדתו התמימה נגד מנהיגנו ועבודתו הקשה, שכולה הקרבה עצמית! ומן הציונות, שלה הוא חייב תודה ללא גבול, הוא נפרע על-ידי התקפות-זדון בוגדניות – הרי הסלחנות שלנו תהיה לעוון. הגיעה השעה לשים קץ למשחק, שאינו תמים עוד. ודאי, לא למען אחד העם – לשם כך אין כדאי לטרוח – אלא למען הציבור המאמין בו והולך שולל אחריו – במידה מרובה באשמתנו אנו.

אחד-העם הוא אחד מאויביה-בנפש של הציונות. אכן הוא נלחם בה אחרת מכפי שנלחמים בה תאבי-הטמיעה, השואפים להיעלמותה הגמורה של היהודות: אחרת משנלחמים בה מורדי-האור האדוקים, הטוענים שחטא הוא לדחוק את הקץ: אבל הוא תוקף אותה בחימה לא-פחותה משלהם ובפחות כנות. שכן הוא מעז פניו להציג את עצמו כציוני ועם זה לדבר על הציונות היחידה הקיימת מתוך העיוות-בוז מחושבת יפה כעל "ציונות זר", "הציונות המדינית".

"הציונות המדינית" – אומר הוא – "נבנתה על יסוד זה: שאין פתרון ל'שאלת-היהודים' אלא בביטול ההתחרות [היהודית]". אבל אם גם לאחר השגת הצ'ארטר יישארו כך וכך יהודים בגולה, הרי נמצא, שגם על-ידי הצ'ארטר לא נפתרה השאלה היהודית, אם כן מה פעלה 'הציונות המדינית'? והוא מוסיף: "וראשי המדברים שבין הציונים המדיניים, כששומעים שאלה זו, יש שעושים עצמם כלא שומעים ואינם משיבים כלום, ויש שעושים עצמם כלא מבינים ומשיבים שלא ממין הטענה".

אני רוצה לראות אם יחשוב אחד-העם גם את תשובתי זו ל"שלא ממין הטענה".

קודם כל, הרי זה סילוף, בפשטות – סילוף גס, לטעון שהציונות קובעת, ש"שהשאלה היהודית" מתמצית ב"התחרות היהודית" בלבד. ייתכן, שסברה זו לחשו האגודות להגנה מפני אנטישמיות המשתדלות להראות כנוחות לבריות: מפי ציונים לא נאמרו הדברים מעולם – עד כמה שהיה בידי לעקוב אחר הספרות של התנועה. אני כשלעצמי לא אמרתי מימי מלה וחצי-מלה על ההתחרות היהודית. אני חושב סברה זו לחסרת-ערך בהחלט. אילו הפכו כל יהודי העולם לבעלי-הון, שמתפרנסים מהונם, ולא נשתייר בעולם אפילו יהודי אחד שיתחרה במקצועו בלא-יהודי, גם אז היתה השאלה היהודית עומדת בעינה, כפי שהיא עומדת כיום, אלא היתה לובשת צורה של קנאה. שנאת-ישראל היא הגורם הראשוני, המבקש לו כל מיני הנמקות ואמשלות להיאחז בהן.

ההתחרות היא תופעה כללית במשטר הכלכלי האינדיווידדואליסטי. הנוצרי רוגז גם על מתחרהו הנוצרי, וכשהלה דוחק את רגליו יותר מדי, הריהו מתאמץ לרסן אותו על-ידי חוקים נגד תחרות בלתי-כשרה: אבל אין הוא מגנה אותו מבחינה מוסרית על התחרותו, ואינו דורש שישתקו את פעולתו הכלכלית או שיעבירו אותו מן העולם בכלל. ואילו המתחרה היהודי נראה בעיניו כפושע, שיש לדכאו בכל האמצעים. הקצף מכוון לא נגד המתחרה אלא נגד היהודי, וזה מפני שלא ההתחרות הולידה קצף זה, אלא שנאת-ישראל, שהיתה קיימת מקדמת דנה. אם היהודי עוסק במשלח-יד, שונאים אותו כמתחרה: אם הוא מתפרנס מריבית, שונאים אותו על שום נכסיו: הוא שנוא תמיד, ההסתמכות על ההתחרות אינה אלא אמשלה, שהומצאה לאחר זמן, לשם ייפוי הדבר. את הסיבות האמיתיות של שנאת-ישראל הסברתי בנאומי "הציונות ומתנגדיה",¹ שהופיע גם בחוברת, ואין צורך שאחזור כאן על דברי.

כשנשיג את הצ'ארטר, כשניישב את ארץ-ישראל, ודאי שלא כל היהודים יחזרו לארץ-אבותיהם. ההתחרות היהודית לא תעבור, איפוא, מן העולם. אף-על-פי-כן תיפתר שאלת היהודים, כי שום יהודי לא יהא אנוס לסבול בגלל יהדותו. אם יווצרו בשביל היהודי בתפוצות תנאים, שיכבידו מאד על כושר התחרותו בשכנו בן-מקצועו הלא-יהודי, או שיעשו אותה לבלתי-אפשרית – תהא לו הברירה להינצל מתנאים אלה על-ידי עלייה לארץ-היהודים. לעומת זה, אם יובטחו לנו אותם התנאים החוקיים והחברותיים, החמריים והמוסריים, הנשקלים והבלתי ניתנים להישקל, שמהם נהנה המתחרה הלא-יהודי, – הרי לא יתאונן על קשי ההתחרות גם בגולה, ולא ירגיש בקיומה של שאלה יהודית בכלל. את עצם קיומה של ההתחרות לא תבטל הציונות. היהודי ייתקל בה גם בארץ-ישראל. אבל זו תהיה התחרות מתוך זכויות שוות, מתוך שוויון-הנשק, ושוויון כללי-ההיאבקות. ייתכן, שמשטר כלכלי אחר, כגון משטר סוציאליסטי, יבער את ההתחרות מן החיים המשקיים, אבל אין לכך שום נגיעה לציונות, שכן הציונות היא בראש וראשונה תנועה לאומית-מדינית, ואין היא מזדהית עם שום תורה כלכלית.

מה אנו רוצים ומשום מה אנו רוצים זאת – אמרנו לא מתוך "התחמקות", אלא ברורות ונמרצות, אבל מה רוצה אחד-העם? בכדי חיפשתי תשובה על כך במלל שלו, ובכדי שאלתי על כך אחרים, שקריאת-העברית שלהם רהוטה, לצערי, מקריאתי שלי. לפי משפטי-הסיום שלו נדמה, לכאורה, שהוא מגנה את הציונות בעיקר על שהיא מהירה מדי בעבודתה. "תחיית ישראל, שתהא באמת תחיית ישראל, לא תחייה של ניגרים (דברי-הבל אלה נראים כהלצה), אינה יכולה לבוא 'בנשימה אחת' (כלום אמרנו דבר זה אי פעם? אנו מיטיבים לדעת את קשיי-המפעל מאחד-העם, שמימיו לא נקף אצבע לשם זה), על ידי אקציות וחברות של שותפות בלבד" כולו, שישתמש בכל המכשירים המתאימים, בכלל זה גם בחברות של מניות ואגודות שיתופיות). "אידיאל היסטורי דורש התפתחות היסטורית, והתפתחות היסטורית מתנהלת לאטה".

חכמה זו אין אנו לומדים מפי אחד-העם. כמובן, "דורש" – אך לא "האידיאל ההיסטורי", כפי שהוא מתבטא לפי דרכו במעורפל ובמטושטש, אלא גישומו של מה שנעשה בתוקף התהליך ההיסטורי אידיאל של התקופה דורש זמן, וגישום זה מתרחש מתוך התפתחותן הטבעית של המסיבות. אכן הציונות גופה היא חטיבה של התפתחות היסטורית, היא תנועה, שנולדה לא מתוך מצב-רוחם או שרירות-רצונם של יחיד או של יחידים, אלא צמחה וגדלה אורגאנית מתוך הכרח של חוק-טבע, מתוך מסיבות קיומו של העם בגולה. כוחה הכביר והאלמנטארי של הציונות טמון באפיה של תנועה זו כתופעה היסטורית דוקה, כשלב הכרחי בדברי ימי האומה, שאי-אפשר לפסוח עליו: ואין אנו מבינים כיצד הגיע אחד-העם לידי כך, שהוא מדקלם לפנינו את משפטו הנזכר בתרועת-ניצחון, כאילו יש בו משום הפרכת דעתנו וסתירתה: אך לאמיתו של דבר, אילו כתב בלשון מובנת, היה ברור, שהוא אומר דבר שגרתי ומובן מאליו.

"ההתפתחות ההיסטורית מתנהלת לאטה". ודאי: אבל כדי שתתנהל, ולו גם לאט, מן ההכרח שתתחיל אי-פעם. הציונים יצאו לדרך מתוך החלטה איתנה. כמה זמן ישהו בדרך – דבר זה אינו תלוי בהם בלבד. "אם תרצו אין זו אגדה", אומר הרצל. אם העם היהודי לא ירצה, הרי זו אגדה. אם העם היהודי ירצה לחצאין, אם רצונו יהיה רפוי, בלתי-מעשי – תהא ההגשמה יגעה, חסרת-שלמות, מתמהמהת. השלמת המפעל, שהוחל בו על-ידי הציונות, תבוא, אפשר, בעתיד הרחוק. אבל את ראשיתו כבר רואים אנו היום, על אפם ועל חמתם של כל האחד-העמים.

הציונות אינה ה'התפתחות' היחידה, שאירעה בהיסטוריה הישראלית. היסטוריה זו התפתחה והלכה גם מחוץ לתחום הציונות: היא הגיעה ברוסיה – לגזירותיו של אלכסנדר השלישי ולפרעות 1881/82: ברומניה – לגזירה האחרונה על בעלי-המלאכה: בגרמניה – משטקר דרך אלורט² עד בינדולד והגראף פיקלר-קלין-צ'ירנה: באוסטריה – ללואגר ושיטתו: בצרפת – לעלילת דרייפוס וללאומנות של ביאדוס: באנגליה – לוועדה המלכותית נגד הגירת-הזרים. התפתחות זו לא היתה איטית כלל, לדעתי, אלא מהירה מאד. להיכן היא מוליכה, להיכן היא תוליך בהכרח, אם ננהג לפי המלל של אחד-העם – יוכל גם פתי לנחש. הציונות התחילה לחשל שלשלת התפתחות חדשה, וזו מוליכה אל הישע. ישועה איטית – זה ייתכן, אבל מוטב שתהא איטית משלא תהא כלל. ודאי הדבר, שעל-ידי תעלוליו של אחד-העם היא לא תזורז אלא תועכב ותושהה עוד יותר.

אחד-העם הוא אחד מרבני-המחאה, אבל חולוני. אין לנו כלום נגד זה. אין אנו יכולים לאסור עליו את ההתנגדות לציונות, כמו שאין אנו יכולים לאסור את הדבר על רבני-המחאה. אך זכאים וחייבים אנו להתנגד לכך, שיטול לעצמו את השם "ציוני". אין הוא ציוני. הוא ההפך מציוני. זוהי תחבולת-ערמה כשהוא מדבר על הציונות ה"מדינית", כדי לשדל אותנו להאמין, שקיימת עוד ציונות מיסתורית, משוללת כל הסבר – ציונותו שלו. המושג "מדיני" כלול במושג "ציונות". ציונות שאינה מדינית, כלומר, שאינה שואפת להקמת מולדת בשביל אותו חלק של עם-ישראל, שאינו רוצה או אינו יכול להסתגל לחיי-גולה, אינה ציונות כלל: ומי משתמש במלה זו במשמעות אחרת מכפי שהוגדרה בתכנית הברזילאית אינו אלא מאחז את העיניים. את הדברים הללו מוכרחים היינו להגיד לאחינו, יהודי-רוסיה, שהם ציונים טובים או שלכל הפחות הם רוצים להיות כאלה, ואינם מתמצאים בכל צרכם במשחקו של אחד-העם.

מתוך:  מאקס נורדאו, "אחד העם על אלטנוילאנד". בתוך: כתבים ציוניים, ספר ב', "נאומים ומאמרים 1904-1901", תורגם ע"י י. ייבין וח' גולדברג, ירושלים: הספריה הציונית, תש"ך.

הערות:

1. ראו: מאקס נורדאו, כתבים ציוניים, ספר א', עמ' 101-84.
2. בגרמנית: Ahlwardt.

במאמרו "אחד העם על אלטנוילנד" ביקר נורדאו בחריפות את אחד העם וניצב בגאון לצדו של הרצל כמגן רעיון האירופיות.

רקע

רעיונות מרכזיים

השפעה והתקבלות

לקריאה נוספת