אכזר מכל מלך / של ניסים אלוני
פרולוג
קול: השחר עולה. שכם רועדת בצינת הבוקר, אך מחר עם שחר –
מקהלה: תן שלום, המלך.
קול: המקבות בונות במה למלך. יהודה נתנה לו כתר בעירו, ירושלים. אך שכם בא כל
ישראל להמליך אותו.
מקהלה: תן שלום, המלך.
קול: מן הכפרים, מן השדות, מן הערים, עלו לשכם עובדי האדמה וחרשי־נחושת, רועי
הצאן והיוגבים והכורמים וחרשי־עצים. עם כבד מאוד ואין בו כוח עוד לשאת הסבל.
מקהלה: (בזעקה) תן שלום, המלך! תן חיים! תן שמחה!
(בשקט) אביך העמיס עלינו עול כבד מאוד.
מקהלה: ולא היה אמון במלך ושריו. לא היה אמון במעשי אביך, רחבעם. מחר אתה תהיה
המלך, מחר נשתחווה לך, נישא מנחה, הקל מעבודת אביך, רחבעם.
קול: אם לא יקל מן המיסים? אם לא יתיר את אסורינוי אם לא ישוב אחור מפני פשעי
אביו?
(שתיקה, קול הלמות המקבות נשמע בבירור)
מקהלה: לפני שלושה ימים דרכו פרסות הסוס בדרך שכם, ורוח חדשה עברה בעם, כרוח
העובדת לאחר החום. בהר אפרים לחוצים הרימו ראש –
קול: על פני שדות צחיחים חלף השם:
מקהלה: ירבעם בן נבט!
קול: אפרתי, מצרידה.
קול: שם אמו, צרועה, אשה אלמנה, כי בעלה שולח לארץ לבנון לכרות עצים לארמונות
שלמה. ושלמה ראה את הנער, ושלמה הפקיד את ירבעם קצין על פני העם.
קול: וירבעם יצא בעת ההיא מירושלים.
מקהלה: יצא לשוח בשדה.
קול: ואחיה השילוני, נביא האלוהים, מצא אותו בדרך.
מקהלה: בדרך מצא אותו נביא האלוהים.
קול: וירבעם מתכסה בשלמה חדשה, ושניהם לבדם בשדה.
מקהלה: בשדה מצא אותו אחיה, בשדה החזיק בו.
קול: בשדה החזיק הנביא בו ובשתי הידיים תפס בשלמה והיא חדשה –
מקהלה: ושניהם לבדם בשדה –
קול: ובשתי הידיים קרע הנביא את הבגד, קרע –
מקהלה: ואמר: בחרתי בך, ירבעם, לגאול את עמי משלמה! ככה אקרע ממלכה
מידי העריץ!
(בקול נמוך) כה אמר יהוה.
קול: אז יצא הקול בכל הארץ: הרים ירבעם בן נבט את ידו בשלמה!
מקהלה: דם בני אפרים נשפך לארץ, כל תפארת שכם היתה לבוז.
קול: וירבעם ברח מצרים אל פרעה שישק.
מקהלה: עשר שנים חלפו.
קול: וירבעם חזר עתה מארץ המצרים.
מקהלה: תן שלום, המלך! תן שלום, תן שלום, תן שלום!
(הכל מתכנסים לחטיבה אחת, מתבוננים לעבר צד שמאל של הבמה)
קול: צרועה!…
מקהלה: כמו נתח מן הלילה פוסע לקראתנו.
קול: אשה!
מקהלה: מדרך אלון מעוננים.
קול: ליליות מחוללות ליד אלון מעוננים בלילה.
קולות: מכשפה!
מקהלה: מכשפה לא תחיה!
(נכנסת צרועה)
מקהלה: צרועה!… גבר אמיץ ירא את הלילה.
צרועה: מבורך הלילה, בני אפרים, את בני, ירבעם, הביא אלינו! כולנו נעשה בחושך
מעשינו, כי בחושך נזרע אור השחר.
מקהלה: שלום לירבעם?
צרועה: מלחמה לו! המתים בשאול קוראים לו, מלחמה! החיים נותנים את אגרופם,
מלחמה! אין שלום לירבעם.
מקהלה: אין שלום לירבעם.
(נשמע קול המקבות)
צרועה: מה פשר הקולות?
מקהלה: קול מקבות. במה בונים לרחבעם, עליה יתנו בראשו את הכתר.
צרועה: במה לרחבעם… הלמו, הלמו, הכו במקבות! חושו, חזקו במסמרות, קרבו קורות,
מלאו אחר העבודה ונשלמה במועדה כי שנים רבות יחלנו ליום הזה. וכל שנה נסכה
בכוס אגל תרעלה עד כי מלאה. יצאתי לשדות לשאול את פי הרוח: התישפך הכוס
המלאה? תישפך, ענתה הרוח. אוושת העשב עלתה באוזני ומתוכו יצאה לילית
והיא אמרה: קומו ורשו! קומו ורשו! שופו, שופו, עקב פושע! וכך ענה וחג כל
היקום סביבי: רשו! פתאום נבח הכלב בחשכת הליל. גבר הרוח ושרק ואז מן האלון
יצאה דמות כדמות שלא ראיתי מעודי: לא איש ולא חיה. אש ליחכה את בגדיו ובעיניו
הנצו חרבות. ברק הבריק בליל הקיץ ורעמי־לא־גשם חוללו בגיאיות. ההר נופץ לאלף
רסיסים ושמי הלילה השחורים והרוחות קראו בקול גדול: איש לאוהליך ישראל! מה
חלק לנו בדוד! מה נחלה בבית ישי! איש לאוהליך ישראל!
(שתיקה, קול הלמות המקברת נשמע חזק)
מקהלה: איש לאוהליך ישראל!
(קול הלמות המקבות נשמע בבירור)
(חושך)
[…]
המערכה השלישית
[…]
ירבעם: מצרי אני… אכן, איש מצרי אני. שליח שישק. הן אחיה השילוני אמר, הן אמי
אמרה, הן מעכה אמרה, וגם שמעי אמר. מצרי אני, חפשו בחדרי, אולי עוד תמצאו
שקי זהב אשר הבאתי ממצרים. חפשו היטב, אולי אף תגלו פרש מצרי אשר נתן
לי פרעה שישק, לעת מצוא. איש מצרי אני. לא סיפר לך אחיה השילוני מה
משכורתי, אמי? אל תשאלו אותו. מה לו ולקטנות. הוא נושא את דבר האלוהים. לא
סיפר לך אחיה השילוני על מה הסיר ידו ממני בעת המרד בשלמה? סיפר, אמי?
הן אז, הייתי איש עברי, לא כן? אל תשאלו את הנביא, כי לא ישיב. טוב מזה, אם
אך מלה אחת תפיל מורא בלב אנשי אפרים: איש מצרי הוא! מצרי הוא ירבעם. אך
אני אשיב היום לדבר הסוד אשר בפי נביא האלוהים. "קום," זעק אלי השילוני, "הרם
ידך במלך על כי שלמה זנח את אלוהיו לשאת עיניים אל עמים זרים וישראל עם
לבדד ישכון." הרמתי יד במלך. במלך, בני אפרים! בממשלתו, ביועציו, באציליו
אשר אכלו את כל מיטב הארץ! אני הרמתי יד לגדוע את הפשע, להסיר את החמס!
אך לא לתת לאחיה השילוני את השלטון בארץ־ישראל! על כן מצרי אני. כי
אם האיש אשר דובר בישראל על גוי קדוש, ממלכת כוהנים, עברי הוא, אני מצרי,
על כי אני דובר על לחם. אם האיש אשר עוצם עיניו מראות את כל הארצות סביבו
עברי הוא, אני מצרי, על כי את שלום ירושלים אני רואה בעיר דמשק. אם אחיה
השילוני אשר זועק עם לבדד ישכון אנחנו עברי הוא, אני, ירבעם בן נבט, מצרי, על
כי אני נושא עיני למצוא בני־ברית בארצות זרות, מן הפרת ועד נהר מצרים. אמת,
לא אכחד, מצרי אני. רחבעם עברי, על כן אני מצרי. רחבעם נכון להתרפק על צווארי
מצרים ואשור, לקנות שלווה ותענוג לבני ביתו – לבני ביתו! – ביגע ועמל העם, וכן
לשאת את נטל היותנו עם קטן, כמו פרוצה בלה המתייפה לשווא. ואחיה השילוני לא
הוקיעו לאמור, מצרי הוא, אשורי הוא. לא, עברי הוא. אך אני מצרי, על כי אני נושא
עיני לתת שלום לעם הזה, אם גם עם קטן הוא.
עשר שנים ישבתי במצרים. בארמון פרעה שישק רבים מצאו מקלט. צידונים, צורים,
בני דמשק וחמת. כולם בנים לארצות קטנות כישראל, החרדות יומם ולילה מכל זיע
של מלכי מצרים ואשור. בין פטיש אשור ובין סדן מצרים ניצבים כולנו, עם עם
במדינתו, שוכן בדד. אתם מאמינים כי רק אנחנו גוי קדוש? לא. לאחיה השילוני
בני־ברית רבים. "עם לבדד ישכון", זאת התורה אשר משננים לישראל, כך
לומדה דמשק, כך אולפה חמת. עטרת עממים אשר נפשם כבר קצה להיות
הטרף, אך טרף הם. על כי כולם לומדו לדעת, "עם לבב ישכון!" וישראל היטיבה
לשנן, פי אחיה דיבר!
צרועה: אלוהי צבאות!
יונתן: על מה אתם יוצאים למרד, נכבדי אפרים? אם את דבר השילוני אתם נושאים, על
מה תיטיבו לעשות מרחבעם?
צרועה: אלוהי צבאות, הרעם ברעמך! מוטט את מוסדי הבית! שלח ברק לפגוע בליבי לבל
אשמע עוד, כי בני יוצא היום להילחם בך, האלוהים! כי הוא עיוור המעוור את עיניהם
של בני עמך, כי הוא נבל, המנבל את בני אפרים, כי הוא חוטא אשר מחטיא את
הרבים!
יונתן: (לאלה) מה תאמר, אלה! בעת תרענה חצוצרות יביטו רבבות אל הבמה לדעת
היעלה המרד אם ייפול? מה תשיב להם? האם המלך טוב משהיה? או איש מצרי
הוא ירבעם, כי הוא קורא לכם לסור מן הנביא!
צרועה: אין איש אשר יסור מן הנביא ולא יסור מאלוהיו!
יונתן: יש איש אשר יסור מן הנביא ולא יסור מאלוהים.
צרועה: איוולת! איוולת!
יונתן: אהוד? איש מצרי הוא ירבעם כי הוא קורא לכם להיות עם ככל העמים, לא לשאת
מחלצות של קודש?
צעיר: עברי ירבעם!
יונתן: דבר, אלה!
צרועה: (לכולם) איש מצרי, איש מצרי.
אלה: ירבעם עברי.
יונתן: דברו!
כולם: ירבעם עברי!
(שמעי מנסה לברוח)
ירבעם: בפיך אין פתגם יפה, שמעי, אתה אינך שולף את הלשון לחלץ אותך מן המיצר? למה
נשקף הפחד מעיניך? ניחשת, גורלך נחרץ.
שמעי: (נסוג לעבר המדרגות) רוח שיגעון עבר אתכם. הרף, ירבעם!
ירבעם: לא שיגעון, שמעי, בטרם נצא למלחמה יהיה המחנה טהור.
שמעי: (נסוג) הרפו ממני! ירבעם! אל תפתח במרד והוא מוכתם בדם אדם!
יונתן: דם בוגד!
שמעי: לא בוגד אני. כל אשר אמרתי יצא מפיך אך אתמול בבוקר.
ירבעם: פגעו בו!
שמעי: על מה אתה נקי בעיניהם ואנוכי מוקע כבן בליעל? על מה אתה גיבור ואנוכי בוגד?
הלוא אתה האיש אשר בגד במרד מאז דרכו רגליך באפרים, מאז –
(הורגים אותו)
צרועה: רוצחים! אתם תוקעים את הסכין בתוך ליבכם!
ירבעם: מהר, יונתן. אסוף את אנשיך וצא אל בית המלך. בראותך את הכבודה יוצאת אל
הבמה, תתפוס את אחיה השילוני ותאסרנו. האיש לא יעלה על הבמה לתת את
ברכתו –
צרועה: (רצה אל הדלת וחוסמת אותה בפישוט ידיים) עדת־רוצחים! אין אלוהים בלבבכם,
פריצי חיות! חזור בך, ירבעם! בל תפגע באיש האלוהים! בחשכה אתם פוסעים!
לדיראון עולם תהיו!
(קול חצוצרות)
ירבעם: האות ניתן, יונתן! עוד מעט יעלה המלך אל הבמה!
יונתן: (יורד במדרגות וניצב על המדרגה התחתונה) סורי מן הדרך, אשה!
צרועה: לא סרתי מן הדרך ולא אסור ממנה! לא אסור מכאן! צווה על אנשיך להרוג אותי, כי
אני הזעקה אשר תיתן הדה בהר אפרים: איש מצרי אתה!
יונתן: סורי מן הדרך, אשה, פן נהרוס אלייך!
צרועה: קרב יונתן. קרב גיבור המרד! קרב ונעץ את הסכין כי לא אסור מכאן! הכה ויוזה הדם
על הידיים אשר הביאוכם הנה! קח ממני את הלב אשר פעם את קול המרד! בתק
את בטני אשר נתנה לכם את מקולל האלוהים הזה! קרב, יונתן, הרוג אותי! כי סר
האלוהים מכם, פריצי חיות! אין אלוהים בלבבכם! אמור ירבעם, דבר! צו, אל
תתבושש! מה חפץ יש בי עוד?
(קול חצוצרות)
ירבעם: סורי מן הדרך!
צרועה: לא אסור.
(יונתן פורץ אל צרועה ואחריו כולם. משהם זזים, נופלת צרועה)
ירבעם: צאו. (יוצאים)
(קול חצוצרות)
מקהלה: (בחוץ) תן שלום, המלך, תן שלום, המלך, תן שלום, המלך. תן חיים, תן שמחה. תן
לעם לדרוך ענבי היין ביקבי שומרון.
תן לעם לצהול בהיאסף תבואה, לרקוד בגז הצאן עד אור הבוקר.
עד אנה יישפך הדם, המלך, עד מתי המוות יהלך על פני שדותינו.
רודפי שלום אנחנו, המבקשים לחיות את החיים אשר נתן האלוהים.
ירבעם: כל מלך מקים מזבח עקוב מדם, אמי. אנוכי אינני מלך עוד, אך המזבח כבר הוקם.
מקהלה: תן שלום, המלך. אל תעקוד על המזבח גברים נושמים חיים וצוחקים. האמהות יקללו
אותך, המלך.
ירבעם: קולך נדם, אמי, אך את חפצך עשית. נזיר אני. נזיר מאהבה, נזיר מכל שמחה
ועליצות, כי דרך אכזרית הדרך בה אלך, אמי, דרך אכזרית ועקובה מדם. דם
בוגדים וישרים. דם אויבים ולוחמים. אמי, אל הצדק אכזר מאוד, ושליחו אכזר.
(מסך)
מתוך: נסים אלוני. אכזר מכל המלך. תל-אביב: ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 1997.
המחזה הראשון של נסים אלוני, "אכזר מכל המלך" (1953), עסק בעלילה התנכית של קריעת ממלכת שלמה בתקופת המלכים רחבעם וירבעם. דרך הסיפור התנכי דן אלוני בדילמות של בני דורו – במתח בין פרגמטיות שלטונית לאידאליזם, בין הסתגרות לאומית נוסח "עם לבדד ישכון" לבין שאיפות הומניסטיות ואוניברסליות, בין סיאוב שלטוני לבין להט המרד.
רקע
במחזה הראשון שלו, אכזר מכל המלך (1953), בדק נסים אלוני את המתח בין האידאולוגיה של המרד לבין השגרה המדכאת והשוחקת המגיעה תמיד בסופו, בדמות שלטון ממוסד. כבן דור תש"ח ראה אלוני כי ההבטחות האידאליסטיות של המדינה שבדרך שלמענן נלחם במלחמת העצמאות התגלגלו לממסד ביורוקרטי ומנוכר.
אלוני בחר דווקא בסיפור המקראי של קריעת ממלכת בית דוד כדי לדון בדילמות של בני דורו – במתח בין פרגמטיות שלטונית לאידאליזם, בין הסתגרות לאומית נוסח "עם לבדד ישכון" לבין שאיפות הומניסטיות ואוניברסליות, בין סיאוב שלטוני ללהט המרד.
ההקשר ההיסטורי
אכזר מכל המלך הוא המחזה הראשון שכתב נסים אלוני. המחזה הועלה ב"הבימה" ב-1953, כשהמחבר למד באוניברסיטה העברית בירושלים. במחזה ביטא אלוני את האכזבה של בני דור תש"ח, הדור שלפי החוקר חיים שהם: "הגשים שאיפותיו המדיניות-חברתיות [הקמת המדינה] והתאכזב מהישגיו" (הדרמה של "דור בארץ", עמ' 167).
המחזה מתבסס על העלילה המקראית שבה מחולקת ממלכת שלמה לשתי ממלכות: יהודה וישראל, וירבעם בן-נבט ורחבעם בן שלמה המלך מתנגשים זה בזה (מלכים א, יא-יב; דברי הימים ב, י). אולם שלא כבסיפור המקראי, שם ירבעם בן נבט מוצג כחוטא העושה רע בעיני ה', אצל אלוני דמותו המיוסרת של בן-נבט היא מרכז מוסרי ומוקד ההזדהות של היצירה.
במחזה ירבעם הוא מנהיג הקשוב להמיית לבו של העם, למצוקותיו החברתיות ולכמיהותיו לשלום. כפי שציין גד קינר, אף שדברי הדמויות מאופיינים בסגנון תנכי, נסים אלוני שיבץ בהם "ניסוחים בעלי אופי סוציאליסטי-אקטואלי ומודרני לחלוטין, כמו 'נתן ארמון, לא לחם' […] – המוכר לקהל של תקופת הצנע מהפגנות 'לחם, עבודה!' שנערכו לעיתים מזומנות בארץ – או […] ססמאות בעלות צביון פציפיסטי כמו 'תן שלום, המלך!' […] אלוני, הפונה לקהל חילוני, מסתמך על כך שהצופה לא יזכור את דקויות הטקסט המקראי, וייחס את הקריאה לשלום לתנ"ך עצמו" ("האסטרטגיה הרטורית של אכזר מכל המלך", עמ' 176).
רעיונות מרכזיים
עלילת המחזה מתרחשת בשכם ונמשכת עשרים וארבע שעות. על ירבעם בן נבט להכריע האם לצאת למרד נגד שושלת בית דוד. הדמויות המרכזיות במחזה הן – בן נבט שזה עתה חזר מגלות במצרים, לשם ברח כעשור קודם לכן לאחר שכשל המרד הקודם שהנהיג נגד שלמה המלך; אמו של ירבעם צרועה – אישה קנאית המטפחת בלב בנה שנאה לבית דוד החוטא לה' ומאדירה את האידאל "עם לבדד ישכון"; רחבעם – בנו המסואב והציני של שלמה המלך הצפוי להימשח בקרוב למלך במקום אביו; מעכה – אשתו של רחבעם המאוהבת בירבעם ומנסה לשכנע את אהובה לעזוב הכול ולהימלט כדי לממש את אהבתם.
הדמויות המרכזיות במחזה מייצגות ארבע עמדות קיומיות ואידאולוגיות. מעכה מטיפה למימוש המאווים האישיים על חשבון ההתמסרות לפעולה לאומית; צרועה והנביא אחיה השילוני, אשר מבטיח לירבעם בשם האל את חלק הארי ממלכות שלמה, מייצגים את האפשרות הלאומית-הדתית הקנאית והמסתגרת; רחבעם מייצג עמדה כוחנית, נהנתנית ופרגמטית – הוא שולט על עמו "מלמעלה" ומתכוון בעזרת תמרונים דיפלומטיים לשמור על האיזון בין מלכות דוד לבין המעצמות האזוריות המתחרות – אשור ומצרים; עמדתו הקיומית והפוליטית של ירבעם בן נבט היא המורכבת מכולן.
בגלותו במצרים נחשף ירבעם לחבורה קוסמופוליטית של פליטים פוליטיים מרחבי המזרח התיכון. הוא שואב מהם רוח הומניסטית ואוניברסלית ומפתח רגישות לחייהם ולמצוקותיהם של האנשים הפשוטים. במצרים נחשף ירבעם גם למורכבות המתח בין המאבק לשלטון לבין האחיזה בו. הוא רואה את הפרעה שישק, בעבר מורד אמיץ באדוניו, נעשה עריץ כשהוא משתלט על כס השלטון: "פרעה שישק היה קצין על הצבא בארץ מצרים, והוא מרד באדוניו. דם רב נשפך. היום פרעה שישק הוא מלך ובכיכרות בירת מצרים מתגודדים רבים המניפים בחשאי אגרוף וסכין אל בית המלך" (עמ' 37).
בתחילת המחזה נראה כי בשלו התנאים למרד – ההבטחה הנבואית של אחיה השילוני ערערה על הלגיטימיות של שלטונו של רחבעם; עריצותו של רחבעם המאיסה אותו על שכבות רחבות בעם והן תומכות בירבעם; אמו של ירבעם אחוזה להט קנאי והיא דוחפת את בנה לקחת את מושכות המרד. אולם ירבעם עצמו מתלבט בדבר נחיצות המרד, ובמיוחד נוכח מחיר הדמים הבלתי נמנע שהאנשים הפשוטים ייאלצו לשלם עבורו. הוא מנסה לדבר אל לבו של רחבעם ולשכנע אותו להקל את עול המסים ואת הגזרות שהטיל על עמו, לכרות ברית עם העמים הקטנים השכנים כדי להציב כוח שלישי במזרח התיכון אל מול האימפריות המתעצמות – אשור ומצרים. אולם רחבעם דוחה את הצעותיו של ירבעם ותובע ממנו להסתלק מהממלכה.
כמעט בעל כורחו נאלץ ירבעם לצאת למרד, על אף הצהרותיו המפורשות של אחיה השילוני כי הוא מסיר ממנו את החסות האלוהית. בנאומו מתפלמס ירבעם עם הכינוי "המצרי" שמדביקים בו אחיה השילוני ואמו צורעה המפקפקים במניעיו ובנאמנויותיו:
"הרמתי יד במלך. במלך בני אפרים! בממשלתו, ביועציו, באציליו אשר אכלו את כל מיטב הארץ! אני הרמתי יד לגדוע את הפשע, להסיר את החמס! אך לא לתת לאחיה השילוני את השלטון בארץ-ישראל! על כן מצרי אני. אי אם האיש אשר דובר בישראל על גוי קדוש, ממלכת כוהנים, עברי הוא, אני מצרי, על כי אני דובר על לחם. אם האיש אשר עוצם עיניו מראות את כל הארצות סביבו עברי הוא, אני מצרי על כי את שלום ירושלים אני רואה בעיר דמשק" (עמ' 84).
יציאתו של ירבעם למרד מסמנת תקווה לכינון ישות מדינית טובה וצודקת יותר, אך כבר בתיאור רגעיו הראשונים של המרד מורגשות נימות טרגיות ומבשרות רע. הצופה בן המאה ה-20 וה-21 יודע כי ממלכת ישראל שקמה בעקבות המרד עתידה להתמוטט בלחץ הכיבושים הזרים, ודווקא ממלכת יהודה הקנאית, המושחתת והמסוכסכת תהיה התשתית להמשך קיומו של העם היהודי.
השפעה והתקבלות
עם עלייתו ב-1953 עורר המחזה סערה ציבורית. שיאה בדיון בכנסת שבו נדונה הלגיטימיות של ההצגה שלא החמיאה לתכני התנ"ך ולגיבוריו. על אף ההתקפות זכה המחזה בפרס "צמח" ובהצלחה בקרב הקהל והמבקרים. המבקרים ציינו במיוחד את הזיקה האקטואלית של המחזה למשבר הקיומי של בני דור תש"ח שראו: "כי אכן שונו ללא הכר פניה של הארץ במעבר מימי טרום-המדינה לימי המדינה, ושינוי זה לא הביא עמו את הרצוי, שהיה חבוי כחלום שיש לממשו בפעולות הלוחמים למען המציאות החדשה" (שהם, עמ' 168). במרוצת השנים זכה המחזה לעוד שלוש הפקות – ב-1975 בתאטרון חיפה, ב-1989 בפסטיבל עכו וב-1997 בתאטרון הבימה. ההפקות החוזרות הוכיחו את מורכבות המחזה ואת יכולתו להדהד את המציאות המשתנה בישראל, שכל גלגוליה סבבו סביב הסוגיות שנדונו באכזר מכל המלך – היחסים בין דת למדינה, בין שררה לצדק חברתי ובין הסתגרות לאומית לשלום.
לקריאה נוספת
אהרוני, רחל (2005). רצף ופנה: על שני מחזות מוקדמים של נסים אלוני, בתוך נורית יערי (עורכת), על מלכים, שחקנים וצוענים (עמ' 56–71). בני ברק: הקיבוץ המאוחד.
קינר, גד (2005). האסטרטגיה הרטורית של אכזר מכל המלך, בתוך נורית יערי (עורכת), על מלכים, שחקנים וצוענים (עמ' 166–181). בני ברק: הקיבוץ המאוחד.
שהם, חיים (1989). הדרמה של "דור בארץ". תל אביב: אור עם.