הדיבוק / ש' אנ-סקי

מערכה ראשונה

לפני הרמת המסך, בתוך העלטה, נשמעת זמרה חרישית ומסתורית.

על מה ולמה

יורדת הנשמה

מאגרא רמא

לבירא עמיקתא?

– ירידה צורך עליה היא,

ירידה צורך עליה היא.

המסך מורם לאט לאט.

בית כנסת ישן של עץ. הכתלים – מראיהם שחור, בלי טיח וסיד. מנורות נחושת משולשלות מן התקרה וקבועות בכתלים. ארון-קודש עתיק מחוטב עץ, מעשה פתוחים, במזרח. סמוך לו ה"עמוד", עם "שויתי" ומנורות ישנות עליו. באחת מהן נר של שעויה דולק, נר-נשמה. בכותל השמאלי, קרוב לשפת הבמה, פתח אל הרחוב, וסמוך לו כיור וכנו ואלונטית תלויה בטבעת. מרוחק מהם קצת – תנור מסויד ואצלו ספסל, שאיש יהודי, אורח, שוכב עליו ותרמילו למראשותיו. אצל הספסל – שולחן-עץ ארוך שאינו צבוע, וספרים מפוזרים עליו, ונר של חלב נעוץ שם בפי צלוחית. מסביב לשולחן, על גבי ספסלים, יושבים שלושה בטלנים, א, ב, ג, עצובים וחולמים, זה נשען על השולחן, וזה מוטה, כמסב. אחרי השולחן, עד לכותל שכנגד – ארון מלא ספרים, ואצלו, נשען על הכותל שכנגד, עומד חנן, כשהוא צלול ברעיונותיו, וידו הימנית נתונה על גבי הארון. באמצע בית הכנסת – שולחן הבימה, אצל דלתותיו הפתוחות עומד מאיר כפוף ומסדר של טליות ותפילין ותיקיהן. בכותל הימני, סמוך לשפת הבמה, פתח קטן לחדר מיוחד. באותו הכותל, לכל אורכו, שורה של אשנבים מעזרת הנשים, ספסל ארוך, ואצלו שולחן עץ, שספרים מפוזרים עליו. אצל השולחן יושבים 5 – 6 בחורי ישיבה, ובתוכם אשר, שהוגים ב"גמרא" בחשאי, מתוך תנומה. מרוחק מהם על גבי עמוד, סמוך לארון הקודש, יושב הנך לבדו והוא משוקע בספר. בבית הכנסת אפלולית וצללים, וריח עצב והזיה מרחפת בחללו.

בטלן, א, ב, ג: (מזמרים יחד בקול הולך וגוסס)

על מה ולמה

יורדת הנשמה

מאגרא רמא

לבירא עמיקתא

– ירידה צורך עליה היא,

ירידה צורך עליה היא.

(הפסקה ממושכה, כולם יושבים כאבן)

בטלן א: (בנחת, כמי שמספר מעשה) לר' דוד'ל מטלנא, זכרונו לברכה – היה כיסא של זהב והיה חקוק עליו: "דוד מלך ישראל חי וקיים".

(הפסקה קצרה)

בטלן ב: הקדוש ר' ישראל מרוז'ין, זכותו יגן עלינו, היה נוהג מנהג מלכים. להקת מנגנים הייתה מנגנת לשולחנו ועשרים וארבעה מיני כלי זמר בה. ויוצא היה במרכבה רתומה לשלושה צמדי סוסים אבירים.

בטלן ג: (בחדוה) ועל ר' שמואל מקמינקא מספרים, שהיה מטייל בסנדלי זהב… בסנדלי זהב…

(מתעורר, מדבר בנחת, וכמו ממרחק)

ר' זוסיא מאניפוליא היה עני ואביון כל ימיו, מחזר על הפתחים, לבוש בגלימא של איכרים, וחבל קשור במתניו, ומעשי מופתיו לא היו קטנים מאלה של הטלנאי והרוזינאי.

בטלן ב: (בתרעומת) דבריך הם, במחילה, שלא כעניין כלל. וכי להפליג בשבח עושרים של אותם הצדיקים באנו? כמה וכמה עשירים יש בעולם! אין מדברים אלא בגדלותם. בר דעת הלא יבין מעליו, כי גם הכיסא של זהב וגם כלי הזמר והסוסים וסנדלי הזהב – סוד גדול צפון בהם, טעם כמוס.

בטלן ג: בודאי, בודאי!

בטלן א: מי שעיניים פקוחות לו – הוא יראה… הרב מאפטא, זכותו יגן עלינו, כשנזדמן פעם ראשונה עם הרוז'ינאי בדרך, נפל על אופני מרכבתו ונשקם, וכשתמהו לפניו על כך, צעק ואמר: טיפשים, כלום אינכם רואים, שזו היא מעין מרכבה של מעלה?

בטלן ג: (בהתלהבות) אי, אי, אי!

בטלן ב: הלא זהו עיקר הסוד, שהמרכבה אינה מרכבה, וכלי הזמר אינם כלי זמר, והסוסים אינם סוסים, אלא כולם רק לבושים לגדולתם, כלים לאור הגנוז שלהם…

המשולח: הגדלות העליונה אינה זקוקה ללבוש.

בטלן א: (בתום לב) טעות היא! אדרבא, הגדלת העליונה זקוקה ללבוש.

בטלן ג: גדלות שלהם – מי ישער, מי ישער! וכי יש להשיגה בשכל הפשוט?

בטלן א: וכי קלה היא גדלות שלהם? השמעתם את המעשה בר' שמילקא מניקלשבורג ורצועתו? כדאי לשמוע? מעשה בר' שמילקא, שבאו לפניו שנים לדין, אחד עני ואחד גביר אדיר, תקיף גדול במדינה, קרוב למלכות. יצא העשיר חייב. נתמלא כעס והתחיל צועק ואומר, שלא יציית. אומר לו ר' שמילקא בנחת: "תציית ותציית. פסק דינו של הרב יש לקבל". התמרמר הגביר והרים קולו עוד יותר וצעק: בז אנוכי לך ולרבנות שלך". התייצב ר' שמילקא מלוא קומתו וגזר: "בזה הרגע תקבל עליך את הדין, ואם לאו – אני נוטל את הרצועה!" כאן התחיל הגביר מחרף ומגדף. עמד ר' שמילקא ופשט את ידו ופתח תיבה קטנה משולחנו – וברגע זה קפץ ויצא משם נחש עקלתון – נחש הקדמוני, ונכרך מסביב לצווארו של הגביר… מה שהיה אחר כך – תשערו מאליכם. הגביר צעק: "הושענא, רבי, סלח לי, מחל לי, שמע אשמע ועשה אעשה ככל אשר תצווני – הסר מעליי אך את הנחש הזה", ור' שמילקא חמל עליו ואמר: "עתה תצווה את בנך ואת בן-בנך אחריך לשמוע בקול הרב, פן יוציא את ה"רצועה!"

בטלן ג: חה, חה, "רצועה" יפה היא… אין חקר לכוחם!

(הפסקה)

בטלן ב: (אל א) תמהני, ר' וואלף, אם היה המעשה בנחש הקדמוני. דומה אני שטעות יש כאן.

בטלן ג: (בתמיהה) למה? מדוע לא?

בטלן ב: היעלה על הדעת, שר' שמילקא מניקשלבורג יהא משמש בנחש הקדמוני? חלילה לו! הנחש הקדמוני מי הוא? הוא ה"סמך-מם" בעצמו, רחמנא לצלן.

(רוקק)

בטלן א: (מתוך קפידא) למאי נפקא מינה? מספרים מעשה שהיה, ושראוהו כמה בני אדם בעיניהם, וזה בא ואומר: אי אפשר! אני אומר לך בפירוש, שבכוח קבלה מעשית הכל אפשר! הנה בעירה שלנו היה בעל שם אחד, בעל מופתים נוראים, שהיה מבעיר לכתחילה אש בבית על ידי שם ומיד חוזר ומכבנה על ידי שם אחר. יושב היה כאן ורואה את הנעשה במרחק אלף פרסא, מוציא יין מן הכותל, רואה ואינו נראה, – והוא האיר את עיניי בעניינים הללו. הוא היה אומר, שבכוח קבלה מעשית אפשר לברוא גולם, להחיות מתים, להעלות שדים ורוחות, רחמנא לצלן, ואפילו את ה"סמך-מם" בעצמו (רוקק). בודאי לא מן הדברים הקלים הוא זה, אבל הבקי בדבר – הכול יכול. באוזניי שמעתי זאת מפיו הקדוש.

המשולח: להעלות את ה"סמך-מם" אפשר רק על ידי השם הקדמון, שבכוח אשו הגדולה נתכים ומתמזגים יחד הררי אל ותהום רבה…

בטלן ג: ואין סכנה להשתמש בו?

המשולח: (מהרהר) סכנה? לאו… אבל יש שעל ידי עוצם התשוקה של הניצוץ את השלהבת נשבר הכלי…

בטלן א: בעל-השם אמר לי, שהוא יודע את הסוד של השם הקדמון.

חנן: (שומע בכוונה לכל דברי המשולח, פורש מן הכל ופוסע פסיעה אחת אל השולחן; בקול הוזה) ואיו?

המשולח: (מציץ על חנן) מי?

חנן: (נותן עין במשולח ואחרי כן בבטלן א) בעל השם.

בטלן א: ואיו? בעיירה שלנו, אם עודנו חי.

חנן: הרחק מכאן?

בטלן א: העיירה רחוקה מאד מאד. בעומקם של יערות פוליסיה.

חנן: מהלך כמה ימים?

בטלן א: מהלך כמה ימים? כשני חודשים. ולמה אתה שואל זאת? אולי אתה אומר ללכת לשם? (חנן שואל) העיירה – קראסני שמה, ושם בעל השם ר' אלחנן.

חנן: אלחנן? (לעצמו) אלחנן… אל חנן… המ!

בטלן א: כדאי לראותו. (אל הבטלנים) מעשיו – פחדי פחדים נוראים, פעם אחת עשה בקבלה מעשית…

בטלן ג: אין מסיחין בלילה בעניינים כאלה, ובפרט בבית הכנסת.

בטלן ב: יפה השתיקה בקבלה מעשית, שהדיבור מביא לידי תקלה, חס ושלום. כגון שיצא בשגגה איזה שם או צירוף מפיך, ונמצאו חייך בסכנה. כבר היתה כזאת לעולמים.

(חנן יוצא מבית הכנסת)

המשולח: (מביט אחריו) אברך משונה. מי הוא?

בטלן א: מבחורי הישיבה, כלי יקר!

בטלן ב: עילוי. ת"'ק דפים גמרא שגורים על פיו.

המשולח: מאין הוא?

בטלן ג: מי יודע, מאין הוא? מי יכול לדעת?

מאיר: (קרב אל השולחן) מאחד המקומות בליטא הוא. מתחילה למד כאן בישיבה, הגה יום ולילה ובגמרא. נחשב בין בחירי התלמידים, נסמך להוראה. ופתאום נעלם. אמרו, שקיבל עליו גלות. זה לא כבר חזר ובא לכאן. נהפך לאיש אחר. נהלך כצל כל הימים, מתענה "הפסקות" משבת לשבת, שוהה במקום כמה שעות רצופות. הבחורים אומרים, שהוא עוסק בקבלה.

בטלן ב: (בחשאי) כבר נודע הדבר בעיר. באים אליו לבקש קמיעות, אבל אינו נותן.

בטלן ג: מי יודע, מי הוא? אולי מן הגדולים הוא. כלום אפשר לדעת? ולהסתכל אחריו – סכנה.

(הפסקה)

בטלן א: (מפהק) עת לישון.

בטלן ב: (בגחוך) מי יוריד לנו הנה את בעל השם ויוציא לנו יין מן הכותל. כוס קטנה היתה לי למשיבת נפש. יום תמים לא בא כזית אל פי.

בטלן ג: גם אני כמעט שרוי היום בתענית. רק בבוקר ברכתי "שהכל" על רקיק של כוסמין.

מאיר: המתינו מעט. כמדומה, שבקרוב נזכה ל"תיקון" יפה. סנדר הלך לראות חתן לבתו. יכתב נא, למזל, תנאים, ומשקה לא יחסר.

בטלן א: כבר נואשתי מן ה"תנאים" שלו. זה שלוש פעמים יצא לבקש לו חתן ושוב ריקם. כאן החתן לא נראה לו, כאן – היחוס פגום, וכאן – הנדוניה מעטת. לא טוב לבדוק יותר מדי!

מאיר: סנדר רשאי לבדוק. אלוהים בירכו בכול: עשיר, מיוחס ובת יפת תואר.

בטלן ג: (בחום) א! אוהב אני את סנדר. חסיד גמור! מחסידי מירופול! לב בוער!

בטלן ב: (בקרירות) מה יש להכחיש? חסיד נלהב הוא, אלא… שלא כך היה צריך להשיא את בתו היחידה…

בטלן ג: כלומר? פירוש הדברים?

בטלן ב: לפנים בישראל, איש עשיר, מיוחס, שביקש חתן לבתו, לא נתן עיניו לא בממון ולא ביחוס, אלא היה בא לישיבה גדולה, הביא מתנה לראש הישיבה, וזה היה בורר לו בחור מן המעולים. סנדר אף ה וא היה יכול לקחת לו ובחור מן הישיבה…

המשולח: ואפשר שלא היה צריך לחזר אחריו במרחקים. מוצא היה חתן נאה לבתו בישיבת מקומנו.

בטלן א: (בתימהון) זו מנין לך?

(הוא ובטלן ב מעיפים עין זה בזה)

המשולח: אני אומר זאת בדרך השערה…

בטלן ג: (בחיפזון) די, די. בלא לשון הרע! לא לקח – שמע מינה, כך גרם המזל.

(אישה מתפרצת הביתה ומושכת אחריה שני ילדים)

האישה: (צועקת בבכייה) אוי ואבוי, רבונו של עולם, הושיעה נא! (רצה לארון הקודש בלשון תחינה) אוי, ילדים קטנים, אפרוחים… נפתחה נא את ארון-הקודש! נתנפלה נא לפני ספרי התורה! לא נזוז מכאן עד שתבוא רפואה שלמה לאמכם! (מסלקת הפרוכת, פותחת הארון ונותנת ראשה בחיקו, מרימה קול בבכייה) אלוהי אברהם יצחק ויעקב! ראה מה גדול שברי, שעה לתחינתי! עשה למען האפרוחים הקטנים! אל נא תיקח אמם מעליהם. (מרימה קולה) ספרים קדושים, עלו לפני כסא הכבוד והיו מליצי קדושות! רוצו, בקשו רחמים על הנטיעה הרכה, שלא תעקר מן הגן, על השה שלא תטרף מן העדר, על היונה שלא תשולח מקנה (בבכי תמרורים) שמיים אקרע בזעקתי, הרים אהפוך משורש, לא אזוז מכאן עד שישיבו לי עטרת ראשי, מאור עיניי ושמשי!

(הילדים בוכים)

מאיר: (בא ונוגע בידה) גניסא, אולי להושיב עשרה ולקרוא תהילים?

האישה: (פורשת מארון-הקודש) או לי, אללי לי! ישבו לקרוא תהילים! אנא רחמו עליי! מהרו ואל תתמהמהו! יקר כל רגע! מלאך המוות בפתח! זה יומיים שהיא נוטה למות…

מאיר: בזה הרגע אני מושיב עשרה… אבל… יש לתת להם משהו. בטלנים, אביונים…

האישה: (נותנת לו מטבע בנוסח של תחינה) הרי לך זהוב אחד. יותר אין לי. בואו, ילדים, נרוצה לבתי-מדרשות, נדפקה על דלתי בתי-כנסיות…

(יוצאים)

המשולח: (לבטלן ג) בבוקר צעקה אישה לפני ארון-הקודש על בתה המקשה יומיים ללדת ועתה אישה מתפללת על בתה המקשה יומיים למות…

בטלן ג: ובכן?

המשולח: הנשמה של הגוססת עומדת להיכנס בילד העתיד להיוולד. וכל זמן שהאישה האחת עודנה חיה – חברתה המעוברת אינה יכולה ללדת. וכשתתרפא החולה – המעוברת תפיל…

בטלן ג: אך עיוור כל אדם! עיניים לו ולא יראה את הנעשה בארבע אמות שלו.

מאיר: (פונה אל השולחן) ראו, הזמין לנו הקדוש ברוך הוא זהוב אחד ל"תקון". נקרא תהילים ונשתה "לחיים", והקדוש ברוך הוא ברחמיו ישלח רפואה שלמה לחולה…

בטלן א: בואו ונקרא בחדר המיוחד. (לבחורי הישיבה) בחורים, מי מכם שיקרא עימנו תהילים יקבל רקיק של כוסמין.

(מקצת מן הבחורים פורשים ויוצאים לחדר המיוחד. יוצאים לשם גם הבטלנים ומאיר. מקץ רגע נשמע משם קול קריאת תהילים בנוסח המקובל: "אשרי האיש אשר לא הלך" וגו'. המשולח נשאר לבדו, יושב דומם, מציץ תחילה בארון-הקודש ואחר כך בחנן. חנן נכנס.)

חנן: (פוסע לאט, עייף מאוד, מאין כוח לעמוד על רגליו. הולך באין מטרה, צולל ברעיוני לבו, רואה את הארון פתוח, עומד ומשתאה). הארון פתוח? מי פתחו בעצם הלילה? בשביל מי נפתח? (ניגש ומסתכל בו) ספרי תורה… עומדים כחיים, צפופים זה לזה, שלווים ודוממים… ובהם צפונים כל רזי עולם, כל הסודות הנעלמים מששת ימי בראשית ועד סוף כל הדורות… כל השמות, כל הצירופים, כל הרמזים… ומי ידלה את הצפונות? ומי יגלה את הנסתרות? (מונה) אחד, שניים, שלושה… תשעה – תשעה ספרים. כמניין "אמת" במספר קטן. ולכל ספר ארבעה "עצי חיים" – בסך הכל – ל"ו… שוב ל"ו… אין לך יום שלא יבוא לידי מספר זה. ומה בא לרמז – איני יודע. אבל מרגיש אניף שסוד גדול צפון בו. ל"ו – עולה ב' פעמים ח"י. והוא גם – לאה. ג' פעמים ל"ו עולה חנן. ל"ו – משמעו "לו", כלומר, אליו. למי? ו"לאה" מה פירושה? (רועד) לא ה', בלעדי אלוהים, חס ושלום! כמה הרעיון, ועד כמה הוא מושכני אחריו!…

הנך: (מרים ראשו מן הספר ומתבונן אל חנן) חנן! מתהלך אתה כבעל החלומות…

חנן: (מתעורר ורואה את הנך. ניגש ויושב אצלו. דובר לנפשו) רמזים אין מספר, ודרך ישרה אין. שם העיירה קראסני, ובעל השם שמו אלחנן.

הנך: מה אתה סח?

חנן: מי? אני? לא כלום. מתבונן הייתי.

הנך: נשתקעת בקבלה יותר מדי. מיום שבאת לכאן, לא ראיתי ספר בידיך.

חנן: (מתאמץ להבין) לא ראית ספר בידי… ספר בידי… איזה ספר?

הנך: איזה ספר? פשוטו כמשמעו! גמרא, פוסקים! מהי השאלה?

חנן: גמרא? פוסקים?… לא ראית בידי, אתה אומר… (כחולם) גמרא – קרה ויבשה… פוסקים – קרים ויבשים… (הפסקה. רוחו שבה אליו. הולך ומתעורר מדי דברו) מתחת לארץ יש עוד עולם אחד, העולם אחד, העולם התחתון, כדמות העולם אשר על הארץ מלמעלה. שם ימים רחבי ידיים ותהומות עמוקות, יערות-עד ומדבריות נוראים. ועל פני הימים אניות גדולות תהלכנה ומשברים גדולים יהמיון. ובמדבריות תרעשנה סערות וסופות ופחדי עולם ישלטו בקרב היערות… ואולם אחת מנע מהם אלוהים: את רקיע השמיים. השמש לא תזרח שם וברקים לא ישלחו שם רמזיהם… וכזאת היא הגמרא! גדולה היא ונוראה מאוד מאוד, אין קץ וגבול לה, ואולם הרם לא תרים את האדם בלהבות-אש השמימה… לא כן הקבלה! היא תשלח ברק ונגלו כל שערי שמיים לעיניך; עולמי עולמות אשר אין חקר להם יראו לנוגה זרחה, ואת נשמתך תישא למרומי אין סוף, דרך היכל החוכמה הנעלמה, עד בואך אל ה"פרדס" פנימה להציץ מאחורי הפרגוד… (נרתע לאחור) אין הפה יכול לדבר… לבי, לבי…

[….]

מערכה שנייה

רחבה של עיר. משמאל בית-כנסת עתיק של עץ, גג על גג. לפניו, מן הצד – תלולית עפר ומצבה ישנה, שכתוב עליה: "פ"נ הקדושים והטהורים חתן וכלה שנהרגו על קידוש השם. שנת ת"ח לפ"ק. תנצב"ה". אחרי בית-הכנסת – מבוי, ואחריו בתים קטנים אחדים, שמצטרפים אל הדיקורציה. מימין – ביתו של סנדר – בית גדול של עץ, בעל קומה אחת ובעל אכסדרה. שער רחב של החצר, ואחריו מבוי ושורת חנויות ותריסין שמצטרפים גם הם לדיקורציה. בדיקורציה מימין, אחרי החנויות, פונדק, גן, ארמון הפריץ, דרך רחבה יורדת לנהר. מעבר לנהר, על פני שפתו הגבוהה, בית-עולם זרוע מצבות. על פני הנהר משמאל נטוי גשר, וסמוך לו – טחנה. קרוב אל הסצינה – בית מרחץ ו"הקדש", בירכתי הבמה – יער כבד.

שערי חצרו של סנדר פתוחים לרווחה. בתוך החצר עומדים שולחנות ארוכים, שנמשכים ויוצאים החוצה לרחבה. השולחנות ערוכים, ומסביב להם על גבי ספסלים, מסובים עניים ואביונים, בעלי מומים, זקנים וזקנות וילדים, וכולם אוכלים לתאבון. משרתים יוצאים מן הבית ובידיהם אלפסים מלאים מני מאכל וטסים מלאים פת ומגישים לשולחן.

לפני החנויות והתריסין יושבות נשים, סורגות פוזמקאות ואינן גורעות עיניהן מבית סנדר. בעלי בתים ובחורים, עם תיקי טלית ותפילין בידיהם, יוצאים מבית הכנסת, באים עד לפני הבתים והחנויות, עומדים ומסיחים. מבית סנדר עולה קול כלי זמר ומחולות. נשמעת משם המולה מטושטשת. התעוררות ותנועה מסביב, השעה שעת צהריים. ברחבה של עיר כנגד בית-הכנסת עומד אורחו של הגביר, יהודי בא בימים בלבוש אטלס ואצלו בטלן ב.

האורח: (נותן ידיו באבנטו, מתבונן בבית-הכנסת) בית-כנסת מהודר לכם, בניין גדול, נאה – השכינה שורה עליו. ישן, בוודאי.

בטלן ב: ישן-נושן. זקנים אומרים, שאבות אבותיהם לא ראו בבנינו.

האורח: (רואה את המציבה) וזו מה היא? (ניגש וקורא) "פה נקברו הקדושים והטהורים חתן וכלה, שנהרגו על קידוש השם שנת ת"ח." (אל הבטלנים) של גזרות ת"ח, בוודאי.

בטלן ב: בשעה שנפל הרשע חמיל, ימח שמו, על העיירה ושחט בה כמה וכמה נפשות של יהודים, הרג בתוכם חתן וכלה בשעת חופתם. ובמקום שנהרגו, אצל בית-הכנסת גופו, שם היתה קבורתם. ושניהם בקבר אחד, כדין הקדושים הכל קוראים לו: "הקבר הקדוש". (בלחש, כמגלה תעלומה) ועד היום הזה, בכל פעם שהרב מסדר קידושין אצל בית-הכנסת, נשמע כעין קול אנחה יוצא מתוך הקבר הקדוש. ומנהג בידינו, שבאים אחרי החופה ומרקדים סביב לקבר, כדי לשמח את החתן והכלה הטמונים שם.

האורח: מנהג משובח.

(מן החצר יוצא מאיר, ניגש אל המשוחחים)

מאיר: (בחום) אכן סעודת עניים היא! מעודי ועד היום לא ראו עיניי סעודת עניים כמוה!

האורח: ואין פלא. סנדר משיא את בתו היחידה.

מאיר: (בהתרגשות) נתח דג לכל אחד, צלי בשר מנה יפה, פרפראות ומיני תרגימא לקינוח סעודה! ויי"ש לפני הסעודה – כרצון איש ואיש, ודובשנית – חתיכה הראויה להתכבד לכל אחד! לא יאומן כי יסופר!

בטלן ב: סנדר – עיניו בראשו. המקל בכבוד אורח קרוא – אין בכך כלום. אם יתרעם – יתרעם. אבל המזלזל בעניים – אל יהי חלקי עימו! עני שבא לפניך – כלום יודע אתה מה טיבו? אפשר עני הוא. ואפשר ברייה אחרת בדמות עני. מי נביא ויודע? אולי "נסתר" הוא, אחד מל"ו…

מאיר: ואולי גם אליהו הנביא… בידוע, שעשוי הוא להתגלות בדמות עני.

האורח: לא בבני אדם עניים בלבד יש להיזהר. גם אדם סתם יש שאין אתה עומד על טיבו. אין לדעת מה היתה הדרגה שלו בגלגולים הקודמים, ולשם מה חזר ובא לעולם הזה…

ׁ(מן המבוי השמאלי יוצא המשולח ותרמילו על כתפו. ניגש)

מאיר: (מושיט לו כפו) שלום עליכם! שוב בא כבודו למחננו?

המשולח: שוב שולחתי לכאן.

מאיר: ליום-טוב באת, לחתונה של גביר…

המשולח: שמעה הולך בכל הגליל.

מאיר: אולי פגש כבודו את המחותנים והחתן בדרך. הם איחרו לבוא.

המשולח: החתן בוא יבוא בזמנו.

(הולך לבית-הכנסת, מאיר ובטלן ב הולכים לחצר. מאחורי השולחנות נראית לאה בבגדי חתונה, סובבת במחול, בכל פעם עם זקנה אחרת מן העניות. שאר העניות נמשכות אליה. אלה שנפטרו מן המחול יוצאות לרחבה ומתלקטות חבורות חבורות)

אשה ותינוק בחיקה: (מתוך הנאה) אני רקדתי עם הכלה.

זקנה חיגרת: וגם אני! לפפתיה וסובבתי עימה! חי-חי!

גיבן: למה מרקדת הכלה עם הנשים דווקא? גם אני הייתי מתאווה ללפפה ולהסתובב עימה. חי-חי!

העניים: חי-חי-חי.

(יוצאות לאכסדרה פרידה, גיטל, בתיה)

פרידה: אויה לי. לאה'לי עודנה מרקדת עם העניים. הלא תתעלף! בנותיי! הביאוה מהרה הנה.

(יושבת על הספסל באכסדרה. גיטל ובתיה ניגשות אל הכלה)

גיטל: רב לך, לאה'לי, לרקוד. בואי.

בתיה: הלא תתעלפי.

(היא וגיטל תופסות את לאה בידיה ואומרות למושכה משם)

העניות: (סובבות את לאה וצועקות בתחנונים ובקול בוכים)

– עימי לא רקדה עדיין. במה גרועה אני מאחרות?

– שעה שלמה אני מחכה לה!

– הניחו לי, אחרי אלקה הגיע תורי שלי!

– עם יחנה החגרת הסתובבה כעשר פעמים, ואני לא זכיתי אפילו פעם אחת. אוי, מזלי הרע!

(מאיר יוצא ועומד על ספסל)

מאיר: (בקול רם ובדרך זמר)

כה אמר ר' סנדר, סנדר הגביר:

יאספו לחצר כל עניי העיר!

ויקבל כל אחד נדבה בסבר פנים:

יו"ד פרוטות במזומנים,

יו"ד פרוטות במזומנים!

העניים: (רצים דחופים ומבוהלים לחצר פנימה, הודפים זה את זה וצועקים בקול מהתרגשות) יו"ד פרוטות! יו"ד פרוטות!

(ברחבה בחוץ נשארות רק לאה, גיטל, בתיה והזקנה הסמויה קצת)

הזקנה הסמויה קצת: (בתפשה את לאה) אי אפשי בנדבה! לו אך תרקדי עימי כל-שהוא! רק הקפה אחת! זה לי ארבעים שנה שלא רקדתי! הה, מה היטבתי לרקוד בימי נעוריי! (לאה מלפפתה ומרקדת. הזקנה לא מרפה ממנה וצועקת) עוד! עוד! (סובבות. הזקנה – נשימתה קצרה צועקת מתוך טירוף) עוד!… עוד!…

(גיטל מושכתה משם בעל כורחה ומוליכתה אל החצר. חוזרת מיד, וביחד עם בתיה מביאה את אלה אל הספסל. המשרתים מסלקים השולחנות. סוגרים השער)

פרידה: חיוורת את כסדין, לאה'לי. עייפת מאד?

לאה: (עוצמת עיניה, מרימה ראשה; דובבת כמעט שלא מדעת) חבקוני, לפפוני, נצמדו אליי… נעצו בי אצבעותיהם הקרות. ראשי עליי סחרחר… לבבי תעה… אחרי כן אחזה בי יד פתאום ותשאני הרחק… הרחק…

בתיה: (נבהלת) אהה, לאה'לי, ראי: את שמלתם קמטו ולכלכו. מה תעשי עתה?

לאה: (כבתחילה) כשעוזבים את הכלה ביום חופתה לבדה – רוחות באות ונושאות אותה למרחקים…

פרידה: (נבהלת) מה הדברים אשר בפיך, לאה'לי? את כוחות הטומאה אין להזכיר אפילו בשמם! יושבים הם צפופים בכל הפינות והמחבואים, בכל החורים והסדקים, את הכל הם רואים, את הכל הם שומעים, יושבים ומצפים, שיזכירו בשמם הטמא, ומיד הם קופצים ומתנפלים על האדם. תוף-תוף-תוף!

לאה: (כלא שומעת. בדרך ודאי) לא. חיי האדם לא

פרידה: לשבחם אסור. כשמשבחים רוח רעה, כוח מתווסף בו ויוצא לעשות מעשי תעתועים.

לאה: (באמונה שלמה) לא רוחות רעות סובבות עלינו, כי אם נשמות של בני אדם, שמתו קודם זמנם. והן הרואות כל מעשי ידינו. ושומעות לכל דברי פינו.

פרידה: ישמרך אלוהים, לאה'לי! למה תדברי כזאת? איזו נשמות? הנשמות הטהורות פורחות ועולות לשמיים, ומנוחתן בגן העדן…

לאה: (מפסיקתה) לא, בתי, עמנו הן. (בנעימה אחרת) סבתי! האדם הלא לחיים ארוכים יוולד, ובמותו קודם זמנו – שארית ימי חייו אנה היא באה? להיכן באים ששון ימיו וצער חייו? מחשבותיו ומעשיו שנקצבו לו מראש – מה יהא עליהם? והבנים אשר נועדו לו ולא הביאם לעולם? אנה באים כל אלה? להיכן? (מתוך הרהורים) היה היה עלם אחד, ונשמה גבוהה הייתה לו ומחשבות עמוקות. דרך חיים ארוכה היתה לפניו. ובפתע פתאום, בן-רגע אחד – והנה נפסקו חייו. ובאו בני אדם זרים וקברוהו באדמה נוכרייה. ואיה אפוא שארית ימי חייו? אמרי פיו שנקטעו לפני האמרם, ותפילותיו, שנפסקו באמצע – מה יהא עליהם? נר שכבה – חוזרים ומדליקים אותו, והוא דולק והולך עד כלותו. ואיככה זה יכלה נר החיים שכבה לפני זמנו. לאן יעלם ויאבד?

פרידה: (מנענעת בראשה) אסור להרהר במופלא ממנו, בתי. אלוהים הוא היודע תעלומות, ואנחנו עיוורים כולנו, ומה נבין דרכו?

(המשולח ניגש לשם. מבלי שתרגשנה בכך בעלות השיחה, ושוהה במקומו, לא רחוק מלאה)

לאה: (כלא שומעת. בדרך ודאי) לא. חיי האדם לא יאבדו גם הם. אדם שמת קודם זמנו – נשמתו חוזרת לעולם הזה ועירומה בלי דמות הגוף תשלים חקו ותמלא צבאו. גומרת היא את מעשיו, שמחה תחתיו את שמחותיו ומקבלת את יסוריו… (הפסקה) סבתי! אמור אמרת, כי בחצי הלילה יבואו המתים אל בית-הכנסת להתפלל… הללו באים לגמור את תפלותיהם, שנפסקו באמצע… (הפסקה) אמי מתה בעלומיה. לא זכתה לראות כל עולמה בחייה. אקומה נא ואלכה היום אל קברה ואזמין אותה לחופת בתה, והיא תבוא, וביחד עם אבי תוליכנו אל תחת החופה ואחרי כן תרקוד עימי… וגם שאר הנשמות כולן מתהלכות בתוכנו, אבל לא נראה אותן בעינינו ולא נבין להן… (בחשאי) סבתי! מי שרוצה בכל לבו, זוכה לראותן ולשמוע קולן ולהבין הגיגן כמו בחייהן. אני יודעת… (הפסקה, מורה באצבע על הקבר הקדוש) הנה הקבר הקדוש. ידוע הוא לי מילדותי. יודעת אני את החתן והכלה הטמונים שם. הרבה פעמים ראיתים בחלום ובהקיץ, וקרובים הם לי כבני משפחתי… צעירים ומאושרים יצאו לחופה. דרך חיים ארוכים, ימי שני אדם, היתה משוכה לפניהם. והנה באו פתאום בני אדם אכזריים וקרדומות בידיהם – והחתן עם הכלה נפלו חללים. אל קבר אחד נקברו והנאהבים לא נפרדו לנצח… ובכל חתונה וחתונה, בשעה שמרקדים מסביב לקברם – שניהם יוצאים ונוטלים לעצמם חלק משמחתם של החתן והכלה החיים… (עומדת והולכת אל הקבר. פרידה וגיטל הולכות אחריה. בקול רם אל הקבר) חתן וכלה, קדושים וטהורים! הריני מזמינה אתכם ליום כלולותי. בואו והתיצבו עליי תחת חופתי.

(נשמעת תרועת זמרה של קבלת-פנים, לאה נותנת קול צווחה ומטה לנפול. גיטל ובתיה תומכות בה)

[….]

מערכה רביעית

[…]

ר' עזריאל: (מרים ראשו לבטח) מיכאל, יכניסו את הבתולה! (מיכאל יוצא. סנדר ופרידה מכניסים את לאה בבגדי חתונה ומושיבים אותה. ללאה) דיבוק! הזמן שנתתי לך כלה. התצא מן הבתולה לאה בת חנה ברצון?

לאה: (הדיבוק) לא!

ר' עזריאל: מיכאל, הבא "מניין" והכן כל המכשירים לחרם. (מיכאל יוצא. לר' שמשון והדיינים) הריני מזמין אתכם לשבת עימי אל השולחן. (יושבים. מיכאל נכנס ועימו עשרה יהודים) הוציאו ספרי התורה, קחו השופרות! (עושים) דיבוק! הואיל ולא קבלת עליך את גזרתי, הרינו מוסר אותך לרשותם של הרוחות העליונים, יבואו הם בכוחם הגדול ויוציאוך. תקיעה! (תוקעים)

לאה: (הדיבוק בחלחלה רבה) הניחו לי! אל תגרשוני! לא אצא!

ר' עזריאל: דיבוק! קשה-עורף! הריני מוסר אותך לרשותם של הרוחות הבינוניים, לא טובים ולא רעים, יבואו הם באכזריותם ויוציאוך. שברים! (תוקעים)

לאה: (הדיבוק באין כוח, מתוך צער גדול) כוחות כל העולמות קמו עליי! גדולי ישראל עומדים כנגדי ונשמת אבי בתוכם, וכולם מצווים עליי לצאת. כוחותיי הולכים וכלים! ואולם כל זמן שיש בי עוד ניצוץ של כוח אתגבר עליהם ולא אצא.

(בפתח נראה המשולח)

ר' עזריאל: (משתומם) אין זאת כי אם כוח אדם נעלם, גדול מאוד, מסייעהו. (בתוקף) הכניסו את הספרים! פרשו על ארון הקודש פרוכת שחורה. לבשו כולכם לבנים והדליקו נרות שחורים. (עושים. עומדים) "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך!" – דיבוק! בשם הסנהדרין הגדול בירושלים וברשות בית הדין הקדוש היושב פה, ולמען לא ייבש ענף מגזע יעקב, הנה אני עזריאל בן הדסה, מנתק את כל החוקים, שקשרו אותך לחיי העולם הזה ולגופה ולנשמתה של הבתולה לאה בת חנה…

לאה: (הדיבוק) אויה לי!

ר' עזריאל: ואני מחרים אותך מכלל ישראל. תרועה!

(מריעים)

המשולח: הניצוץ האחרון נבלע בשלהבת.

לאה: (הדיבוק בקול גווע) נכון אני.

ר' עזריאל: ולא תשוב עוד אליה?

לאה: (הדיבוק) לא אשוב עוד…

ר' עזריאל: בכוחו של מרא דאתרא ובכוחו של בית דין צדק הריני מבטל מעליך את כל החרמות והנדויים, שהיטלתי עליך. כבו את הנרות. (מכבים) הסירו את הפרוכת השחורה! (מסירים) פשטו את הלבנים, הטמינו את השופרות. (נושא כפיו) רבונו של עולם, אלוהי החסד והרחמים! אליך אתפלל לאמור: אל נא תהדוף מפניך נשמה דוויה וסחופה מישראל, ותכנס עימה לפנים משורת הדין. ויעלה נא לפני כיסא כבודך צערה של הנפש הנידחת, ותעמוד לה זכות אבותיה, וקול תפילותינו ירצה לפניך כריח ניחוח של קורבן. אלוהי ישראל! פתח לפני הנפש העלובה פתחי עולם והמצא לה מקום מנוחה בגנזי מרומים ויהי שלום בחילך ושלווה בארמונותייך, אמן!

כולם: אמן!

לאה: (הדיבוק בקול גווע) אמרו "קדיש". כלה הזמן!

סנדר: יתגדל ויתקדש שמיה רבא. בעלמא די ברא כרעותיה.

(השעון משמיע שתים עשרה. לאה נעקרת ממקומה, משמיעה קול צווחה ונופלת על הספסל)

ר' עזריאל: (בחיפזון) הובילו את הכלה לחופה.

(מיכאל נדחף הביתה)

מיכאל: זה עתה שב הרץ והגיד, כי המחותנים נתעכבו בדרך: אופן נשבר להם בעגלה. הם הולכים עתה ברגליהם וקרבים אל העיר. הנה הם נראים מראש הגבעה הסמוכה.

ר' עזריאל: (במנוחה. שקוע ברעיונותיו) יבוא מה שיבוא. (לסנדר) תשב הכלה בזה והזקנה על ידה, ואנחנו נצא לקבל פני החתן.

(לוקח מקלו ועג עוגה מסביב ללאה. ר' עזריאל, סנדר ומיכאל יוצאים. הפסקה ממושכת)

לאה: (פוקחת עיניה) מי עימי פה? הסבה? סבתי! רע לי מאוד. הושיעיני נא… ישניני נא…

פרידה: אל נא ירע לך, בתי… ידעו רע כל בני קדר וישמעאל – וכל שונאי ציון וישראל, וללבך את תהא הרווחה – ונסו ממך יגון ואנחה… כי הנה שומר ישראל על ידך בחלומות טובים ונעימים יפקדך, מחשבות טהורות סביבך תרחפנה וכנפי מלאכי שלום על ראשך תנפנפנה…

(מחוץ עולה קול כלי זמר, נגינת חתונה)

לאה: (רועדת) באים לרקד סביב הקבר הקדוש, לשמח החתן והכלה, הטמונים שם.

פרידה: אל נא תחרדי, בתי, ואל נא תפחדי. שומרים רבים ניצבים עלייך, שומרים אמיצים וחזקים, שישים גיבורים סביב לך, כולם אחוזי חרב, מלומדי מלחמה, איש חרבו על ירכו מפחד בלילות. האבות הקדושים ישמרוך מפגע רע והאמהות הטהורות מעין הרע. עוד מעט ותכנסי לחופה במזל-טוב, לחופה במזל טוב… (בנעימת שיר ערש) אמך הצדקנית בעדי כתם-פז מגן עדן תצא היום, מגן עדן תצא היום; יצאו לקראתה שני מלאכי אל, שני מלאכי אל… יתמכוה בידיה אחד מימין ואחד משמאל, אחד מימין ואחד משמאל… "חנה אשת כבוד, חנה אשת תום? מה לך כי עדית כתם-פז היום? משיבה חנה ואומרת כזאת וכזאת: איככה לא אצא בעדי עדיים היום, – ובתי נכנסת לחופה היום?" "חנה אשת כבוד, חנה אשת תום! ומה לך כי תתעצבי אל לבך היום?" משיבה חנה ואומרת כזאת וכזאת: איככה לא אתעצב – ושמחתי לאנחה, ושמחתי לאנחה… הלוך תלך לחופה בתי היחידה, ואני אתייצב מרחוק ולא אלך בצדה, ולא אלך בצדה… מביאים לחופה כלה נאה וחסודה, את לאה'לי החמודה, ומזקן ועד נער – הכול רצים לסעודה, הכל רצים לסעודה. נוטל אליהו הנביא את הכוס ביד רמה (בתוך תנומה) ומברך עליה… לעיני כל ישראל… שמה…

(נרדמת. לאה שוכבת ועיניה עצומות. הפסקה ממושכת)

לאה: (נאנחת מעומק הלב. פוקחת עיניה) מי הוא זה אשר נאנח כה?

קול חנן: אני…

לאה: שומעת אני את קולך, ופניך לא יראו.

קול חנן: מחיצה של "עיגול" מבדלת ביני ובינך…

לאה: קולך ערב לאוזניי כקול כינור בוכה באישון לילה. מי אתה?

קול חנן: שכחתי. זכרי כמוס רק בלבבך לבד…

לאה: זכור אזכור… כלתה נפשי במסתרים אל אשר לא ידעתי. ערגתי בצמא אל מעיין אור… דמעות מתוקות ירדו מעיניי ואראה בחזיונות לילה תמונת זוהר. האתה הוא אשר נגלית אליי?

קול חנן: אני.

לאה: זכור אזכור… שערות רכות היו לך, כיודעות בכי… עפעפיך ארוכות היו, ועיניך נוגות ומלאות חסד. ידיים ענוגות היו לך ואצבעותיהן ארוכות… יומם ולילה הגיתי רק בך… (הפסקה) ואולם אתה הלכת מעימי ונרי כבה, ונפשי נבהלה. כאלמנה שוממה הובילוני אל החופה עם איש זר. אחרי כן שבת אליי… ובלבי שב ויפרח המוות החי והששון האבל… מדוע עזבתני שנית?

קול חנן: פרצתי את כל הגדרים, עברתי דרך המוות, הפרתי חוקי שנות עולם ופקודת דור ודור, שריתי אל אדירים, ואל תקיפים ואל אכזרים… ובכלות שארית כוחי – עזבתי אותך למען שוב אלייך עוד הפעם.

לאה: שובה נא אפוא אליי, חתני, בעלי… מת אשאך בקרב לבי, ובחלומות הלילה נשעשע על ברכינו את הילדים אשר לא נולדו לנו… (בוכה) כותונות פסים אתפור להם, זמירות אארוג להם…

נומו, נומו, עוללים,

בלי עריסה בלי חתולים.

בוכים ואין נשמע קולם

ולא יצאו לאויר העולם…

(מבחוץ עולה תרועת כלי הזמר, נגינת חופה. לאה רועדת) הנה באים להובילני לחופה עם איש זר. בואה אתה אליי.

קול חנן: גוויתך אבדה לי. רק אל נשמתך אבואה. הנני! (נראה בקיר)

לאה: (בשמחה) הנה נהרסה מחיצת העיגול! אני רואה אותך, חתני. בואה אליי!

חנן: (כעין בת קול) בואי אליי.

לאה: (כקמה, בשמחה) הנני הולכת אליך…

חנן: (שונה) הנני הולך אלייך…

קולות: (מאחורי הקלעים) הובילו את הכלה לחופה!

(מרש של חופה. לאה עוזבת את מעילה השחור על גבי הספסל ולבושה לבנים כולה פוסעת היא לקול המוסיקה, כהולכת לחופה, כלפי חנן ועומדת במקומו. חנן נעלם. בפתח נראה המשולח. ר' עזריאל בא ומקלו בידו)

ר' עזריאל: (מביט אל המקום שישבה שם לאה. מוריד ראשו) לאחר זמן…

לאה: (בקול בא ממרחק) אור גדול שפוך מסביב. נצמדתי אליך לעולם, חתני… אנו מרחפים ועולים תאומים למרומי מרומים.

(החושך הולך ורב)

ר' עזריאל: ברוך דיין האמת!

(עלטה. נשמעת זמרה חרישית)

על מה ולמה

ירדה הנשמה

מאגרא רמא

לבירא עמקתא?

– ירידה צרך עליה היא

ירידה צרך עליה היא.

–המסך–

סוף

*מתוך: "הדיבוק", אתר האינטרנט "פרויקט בן יהודה".

מבוא על היצירה "הדיבוק" מאת ש. אנ-סקי. הרבה לפני שהאופנה ללימודי הקבלה פשטה בעולם, המחזה של ש' אנ-סקי "הדיבוק (בין שני עולמות)" חשף את התרבות הקבלית של העיירה היהודית - הפיוטית, המסתורית והנשגבת בפרפורי הגסיסה שלה.

רקע

רעיונות מרכזיים

השפעה והתקבלות

לקריאה נוספת