אם תראו סוכה עפה / אהרון אלמוג
*
אֶמֶשׁ בָּכִיתִי בִּרְחוֹב בְּרֶנֶר בֵּינוֹת לֶהָמוֹן.
בָּכִיתִי עַל מֵאוֹת הַמֻּבְטָלִים שֶׁהֱעֶלוּ עָשָׁן
וְדִבְּרוּ בַּמֶּמְשָׁלָה
וּבָכִיתִי עַל הַבַּיִת עֲנַק-הַמִּדּוֹת
וְעַל דִּגְלֵי הַמַּעֲמָד הַקָּרוּעַ.
פּוֹעֲלִים אַנְשֵׁי בִּנְיָן
וְכָל אָדָם הַמְּעֻנְיָן
לְהִצְטָרֵף אֶל הַפְגָּנַת הַלֶּחֶם
בּוֹאוּ נִצְעַד כָּתֵף אֶל כָּתֵף
וְשֶׁכֶם אֶל שֶׁכֶם,
נִצְעַק קֳבָל דִּגְלֵנוּ הָאָדֹם:
הוֹ, אַתָּה דִּגְלֵנוּ הַקָּרוּעַ,
לַחְמֵנוּ הַצַּר תֵּן לָנוּ הַיּוֹם!
בְּיָאלִיק לֹא הָיָה תֵּימָנִי
פֶּסַח מַצּוֹת וּמְרוֹרִים.
שׁוּב נוֹסְעִים אֶל בֵּית הַהוֹרִים
רוֹאִים אֶת הַבָּתִים הַנְּמוּכִים
אֶת הָעֵצִים הַחֲשׁוּכִים
אֶת הַכְּבִישִׁים הַמְּרֻטָּשִׁים
אֶת הַגַּגּוֹת הַמְּרַחֲפִים
אֶת הָאֲוִירוֹנִים עָפִים
אֶת הַכּוֹכָבִים, הַטֵּלֵוִיזְיוֹת, הַקַּרְיָנִים.
בַּיִת הָיָה לְסָבִי בְּכֶרֶם הַתֵּימָנִים.
בְּלֵיל הַסֵּדֶר רָקְדוּ שָׁם עַל הַשֻּׁלְחָנוֹת.
סַבָּא מֵת. הָלְכוּ הַשֻּׁלְחָנוֹת.
נִשְׁאַר הַלּוּקְס, רֵיחַ הַטַּחַב, צִנְצֶנֶת חֲצִילִים כְּבוּשִׁים, שִׁירֵי בְּיָאלִיק
וְהַגָּדָה חַיְכָנִית מְצֻיֶּרֶת שֶׁמְּתָאֶרֶת עֲבָדִים עִם זָקָן אָרֹךְ
בְּמִצְרַיִם.
אֲנִי הוֹסַפְתִּי לָעַבְדְּקָנִים הָאֵלֶּה קַו אֲלַכְסוֹנִי בֵּין הָרַגְלַיִם.
עֲבָדִים הָיִינוּ, מָה עַכְשָׁו.
רוֹטְשִׁילְד יָרַד מִנְּכָסָיו.
עַל מִרְפֶּסֶת מֻחְלֶדֶת תּוֹלִים מִכְנָסָיו.
לֵךְ לְשָׁלוֹם גֶּשֶׁם. בּוֹא בְּשָׁלוֹם סְתָו.
אָנוּ נִשְׁתֶּה אַרְבַּע כּוֹסוֹת
נְחַכֶּה עַד בּוֹשׁ לְאֵלִיָּהוּ
נָשִׁיר, אֶחָד מִי יוֹדֵעַ
אֶחָד אֲנִי יוֹדֵעַ
שְׁנַיִם לֹא יוֹדֵעַ
שָׁלוֹשׁ לֹא זוֹכֵר
אַרְבַּע לֹא מַכִּיר.
דַּבֵּר אֶל הַקִּיר.
מִי שֶׁאָמַר שֶׁפֶּסַח בָּאָבִיב שֶׁיִּכָּנֵס הָרוּחַ בַּאֲבִי אָבִיו.
שַׁאֲלוּ אֶת הַסּוֹחֲרִים בִּרְחוֹב נַחֲלַת בִּנְיָמִין. הֵם יַגִּידוּ לָכֶם.
חֹרֶף כָּזֶה אֵין הֵם זוֹכְרִים
נִשְׁאֲרוּ כָּל הַבְּגָדִים.
צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת סֵדֶר. צָרִיךְ לְהָעִיר אֶת רֹאשׁ הָעִיר.
וּבְכֵן, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
וְהַהֵד עוֹנֶה: לַיְלָה.
מִי זֶה הוֹלֵך לִקְרָאתִי בַּחֹשֶׁךְ, בָּא מוּלִי עוֹלֶה
אֲחוֹתִי כַּלָּה.
עֹנֶג שַׁבָּת. אֹהֶל שֵׁם. רְחוֹב אָלֶנְבִּי. שְׂפַת הַיָּם.
הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת. חַכּוּ חַכּוּ
מִי שֶׁלֹּא שָׁמַע אוֹתִי שָׁר בְּמַקְהֵלָה
לֹא יוֹדֵעַ מַה הִפְסִיד. כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה בָּאִים לְהִפָּרֵד מִמֶּנִּי.
"הָאָרֶץ, דָּבָר, שְׂרוֹכֵי נַעֲלַיִם". אַתֶּם תִּצְחֲקוּ.
בְּיָאלִיק לֹא הָיָה תֵּימָנִי.
אִם אֵינְכֶם מַאֲמִינִים, שַׁאֲלוּ אוֹתוֹ
קִרְאוּ בְּשִׁירָיו
הִסְתַּכְּלוּ בְּמַקְּלוֹ בִּשְׁעוֹנוֹ בְּבֵיתוֹ בְּעַרְדָּלָיו
וְהָיָה כִּי תִּמְצְאוּהוּ מְטַיֵּל בָּרָקִיעַ
אִמְרוּ לוֹ בְּמָטוּתָא כִּי הַפֶּתֶק הִגִּיעַ.
יָשַׁבְתִּי בְּבֵיתוֹ קָרָאתִי סֵפֶר
וּלְפֶתַע הִתְגַּלּוּת.
רַבִּי וּמוֹרִי, מַה שְּׁלוֹמְךָ. אֵיךְ זֶה הִגַּעְתָּ בְּקַלֵּי קַלּוּת.
אֲנִי צָמֵא, בְּנִי, אָמַר הַמְּשׁוֹרֵר בְּעֶצֶב.
שָׁנִים רַבּוֹת
מְשׁוֹטֵט
מֻדְאָג
מִתְחַפֵּשׂ
וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.
הִבַּטְתִּי בְּפָנָיו הַחִוְּרוֹת. סָגַרְתִּי אֶת הַסֵּפֶר
כִּי הִתְגַּשֵּׁם כָּל אֲשֶׁר לִבּוֹ לֵב הַמְּשׁוֹרֵר קִוָּה.
וּבַחֲצוֹת הַלַּיְלָה בְּצֵאת הַכּוֹכָבִים הִפְרִיד בֵּינֵינוּ הַשָּׁעוֹן לָנֶצַח
וְנִגֵּן אֶת הַתִּקְוָה.
מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם
בְּ-1942 עָשִׂיתִי עִגּוּל וְלֹא יָצָאתִי מִמֶּנּוּ
עַד שֶׁלֹּא יָרְדוּ גְּשָׁמִים
אוֹתוֹ יוֹם הוּצְפוּ בָּתִּים וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים כִּמְעַט טָבְעוּ
בָּאתִי הַבַּיְתָה וְאָמַרְתִּי זֶה אֲנִי
מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם
נָתַן לִי אָבִי סְטִירַת לֶחִי וְאָמַר זֶה אֲנִי
מוֹרִיד הַסְּטִירָה
שָׁבוּעַ לְאַחַר מִכֵּן עָמַדְתִּי לַשָּׁוְא עַד הַצָּהֳרַיִם
בָּאוּ יוֹנִים וְהָגוּ
עָלַי אַהֲבָה
לַמָּחֳרָת הָלַכְתִּי לְבֵית סִפְרִי כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ
רְעִידַת אֲדָמָה וּמוּכָן לְהִתְפַּשֵּׁר עַל לִקּוּי חַמָּה
בָּאתִי וְהִנֵּה הַשַּׁמָּשׁ נִצַּב בַּשַּׁעַר וּמִסָּבִיב דְּמָמָה
לֹא מוֹרִים וְלֹא חֲמוֹרִים אָמַר הַשַּׁמָּשׁ בְּמִין זֶמֶר וְהֵחֵל
רוֹקֵד עִם הַמַּטְאֲטֵא. שְׁבִיתָה.
בַּצָּהֳרַיִם בָּאתִי הַבַּיְתָה וְאָמַרְתִּי זֶה אֲנִי
מֵבִיא הַשְּׁבִיתָה
שְׁאָלַנִי אַבָּא: וְכֶסֶף יָכוֹל אַתָּה לְהָבִיא
עָנִיתִי שֶׁכֹּחִי רַק בִּדְבָרִים רוּחָנִיִּים
אוֹתוֹ לַיְלָה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִי אוֹמֵר לְאִמִּי
בְּנֵנוּ זֶה לֹא בְּדַעְתּוֹ
יֶלֶד הָיִיתִי וְלֹא יָרַדְתִּי לְסוֹף דְּבָרָיו אַךְ קֶסֶם הַמִּלִּים
שָׁמוּר עִמִּי עַד הַיּוֹם הַזֶּה
מתוך: אהרון אלמוג, אם תראו סוכה עפה, הקיבוץ המאוחד, 2004
© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקוʺם
"אם תראו סוכה עפה" מעניק לנו הזדמנות להתוודע לשירה זורמת, נפלאה, דיבורית מאוד, המצליחה לדבר אל לב כל. זוהי שירה שהקדימה את זמנה במובנים רבים, ועדיין שומרת על "טריותה" ורעננותה. מדהים לחשוב כי שיריו הראשונים של אלמוג נכתבו ב- 1956, וכי למעשה יש לשייכו ל"דור הפלמ"ח".
רקע
אם תראו סוכה עפה (2004) הוא מבחר משירתו של אהרון אלמוג, ופרסומו העניק נראות מחודשת לשיריו היפים. הספר מאפשר לנו להתוודע לשירה זורמת, נפלאה, דיבורית מאוד, המצליחה לדבר אל לב כול. זוהי שירה שהקדימה את זמנה במובנים רבים, ועדיין שומרת על "טריותה" ועל רעננותה. מדהים ששיריו הראשונים של אלמוג נכתבו ב-1956, וכי למעשה יש לשייכו ל"דור הפלמ"ח".
ההקשר ההיסטורי
אהרון אלמוג נולד בשכונת כרם התימנים שבתל אביב בשנת 1931. שם משפחתו המקורי היה מבורת, והוא נצר למשפחת רבנים. אלמוג שינה את שמו, ואף כתב על התהליך. הוא נמנה עם חברי קהיליית המשוררים שנהגו לשבת בבתי הקפה של תל אביב, מנתן אלתרמן עד נתן זך. אף על פי כן, תמיד תפס עצמו כנטע זר ביניהם. אלמוג התייחד בהומור ובהומור עצמי, שבהם השתמש דווקא בטפלו בנושאים קשים כמו אפליה, עוני, צער וכאב.
רעיונות מרכזיים
1956. אהרון אלמוג פרסם את ספר שיריו הראשון אביב עצבת ביהודה. למרבה הצער, קשה לדמיין שכיום יזכה ספר שירים בכותרת דומה. השם "יהודה" התייחד לצירוף "יהודה ושומרון", והמילה "עצבת" נדחקה לטובת המילה "עצב". מאז אביב עצבת ביהודה החל לנבוע מעיין יצירתי של שירה, פרוזה ומחזות.
את השיר הראשון כתב אלמוג לאחר שסיקר ככתב פליליים הפגנת מובטלים שצעדה ברחוב אלנבי: "אמש בכיתי ברחוב ברנר / בינות להמון / בכיתי על מאות המובטלים שהעלו עשן / ודיברו בממשלה. / ובכיתי על הבית ענק המידות / ועל דגלי המעמד הקרוע. / פועלים אנשי בנין / וכל אדם המעונין להצטרף אל הפגנת הלחם / בואו נצעד כתף אל כתף / ושכם אל שכם, / —".
הבכי וההזדהות עם המון העם הרעב הצועק "לחם", הם נקודת המפנה. רגע ההולדת של המשורר הוא רגע משברי. המציאות הברוטלית פילחה אותו לגזרים, טבעה בו את חותם ידיה האכזריות, וחתמה מכוות אש בבשרו. אלמוג אינו עוד מי שהיה לפני כן. הוא גילה כי אינו יכול להחריש את הזעקה, וזו הפכה בידיו לשיר מחאה.
זו היא שירה כפרקטיקה המאפשרת להטיל את הטראומה אל חיק הקורא, שירה כמעשה של כפרה: "לבי לבי לנערי שכונת שפירא / הללו רובם גורשו מבית הספר / כבר בשנתם השישית. / לבי, לבי להם. הם שוחרי השירה האמתית", כתב אלמוג בשיר אחר באותו ספר, השיר "זמנים מודרניים".
הקישור שעשה אלמוג בין נערי שכונת שפירא לשוחרי השירה נשמע נועז גם היום, ארבעים שנה לאחר מכן. מי שמוטל אל הרחוב בגיל צעיר, כמו אמר לנו אלמוג, אינו דומה למי שגדל בסביבה מרופדת. מי שנאלץ לשרוד נעשה רגיש לכל צליל של זיוף, לחוסר אותנטיות ואמת. הכיול הזה, ש"בא מן החיים", יכול לאבחן בהרף עין שיר נוקב או שירה מיופייפת.
לאורך כל דרכו הפואטית ניסה אלמוג לחלץ את השירה מן המסגרות הבורגניות, בתוך שהוא ער בכאב למקומו האתני המסומן כמשורר תימני בתוך ההוויה השירית של זמנו. שירו הידוע "ביאליק לא היה תימני" מנכיח עמדה זו בעוצמה.
אולם נדמה כי אהרון אלמוג הקדים את זמנו בשנות דור, הרבה לפני ההמשגה התאורטית של מושגים כמו "מזרחיות". בשנת 2004 התפרסם מבחר משיריו של אלמוג בשם אם תראו סוכה עפה, וסבינה מסג, שכתבה ביקורת על המבחר בעיתון הארץ, כתבה: "אין כשירתו למזרחיות ולמקומיות". קול מיקומו הקונפליקטואלי של אלמוג מתנפץ אל תוך הפואטיקה השירית שלו, ומציע לנו התבוננות מיוחדת במינה בכוריאוגרפיה הנפשית שלו ושלנו.
השפעה והתקבלות
אהרון אלמוג פרסם חמישה ספרי פרוזה ושישה ספרי שירה. אולם כבר יותר מעשרים שנה הוא אינו כותב, ושמו נשכח מלב. לאחרונה החזירה אותו לתודעה קבוצת יוצרים מזרחים שסימנה אותו כמי שיצר שירה מזרחית מקורית וראשונית.
לקריאה נוספת
אריאל, ורד (28 בינואר, 2005). צריך להאמין למשוררים. מעריב, מוסף שבת, ספרות וספרים, עמ' 27.
בן-שאול, משה (אוקטובר 2004). מה זה משנה כשכבר הכל מאחורינו. מאזנים, ע"ח(6), 15–16.
גרנות, משה (2006). הומור מר באמנות של קולז. אפיריון, 98 52–54.
ויסמן, דורית (חורף 2005). "בדרום מלוינסקי למטה אכלו אבטיחים" או רחוב הרצל 58. כרמל, 10, 141–143.
לויתן, עמוס (20 באוגוסט, 2004). ביאליק בכרם התימנים. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, ספרות, עמ' 27–28.
מוקד, גבריאל (אביב 2005). הערות בשעת קריאה. עכשיו, 69–70, 410.
מסג, סבינה (16 במארס, 2005). "גדלתי בהרצל אני זוכר גמלים". הארץ, מוסף ספרים, עמ' 10.
פלס, יוסי (1 ביולי, 2005). כוחה של המלה לשחרר את האדם, להסב לו אושר אמיתי. הארץ, תרבות וספרות, עמ' ה4.