ימים נוראים – ש"י עגנון
ספר מנהגים, מדרשים ואגדות לימי הרחמים והסליחות – ראש השנה, יום הכיפורים והימים שביניהם – שליקט, עיבד וערך עגנון, ובו מימש את שאיפתו לפרסם ספר קודש המיועד לבית הכנסת.
"ימים נוראים" הוא אנתולוגיה שליקט וערך הסופר ש"י עגנון ביוזמתו של משה שפיצר, העורך הראשי של הוצאת שוקן בברלין.1 "ימים נוראים" – כשמו כן הוא: ספר מנהגים, מדרשות (=מדרשים) ואגדות לימי הרחמים והסליחות – לראש השנה וליום הכיפורים ולימים שבינתיים (=שביניהם)", כפי שנאמר בכותרת המִשְׁנֶה לספר.
בהקדמה לספר ציין עגנון את מגוון המקורות שבהם השתמש – תנ"ך, תלמוד בבלי וירושלמי, מדרשי אגדה ומדרשי הלכה וכן מדרשים מספר הזוהר. במבצע המורכב הזה סייע לו רבות הרב ד"ר שמואל ביאלובלוצקי, שהיה בעל ידע עצום במקורות היהדות, והשתתף באיתור המקורות, בהשוואת נוסחים, בתיקון טעויות ובהגהות.2
במשך כשנתיים וחצי עבד עגנון על הכנתה של האנתולוגיה באינטנסיביות רבה ובמשך שעות ארוכות מדי יום. לצורך ליקוט המקורות בדק עגנון כאלף ספרים, ומתוכם בחר את הסיפורים, המדרשים והאגדות לספר.3 הוא לא הסתפק בליקוט מקורות – אלא עיבד אותם תוך השוואת נוסחים. עבודת העריכה הקפדנית של עגנון כללה תרגום מקורות מארמית לעברית, קיצור ותיקוני לשון.
מהדורה ראשונה של הספר ובה 5,000 עותקים יצאה לאור בקיץ תרצ"ח – 1938, והעותקים חולקו בין השאר לצירי הקונגרס הציוני ה-20 שהתכנס חודש לאחר מכן. פרקים מן הספר התפרסמו בעיתון "הארץ", והעיתון חילק את הספר למנוייו כשי לראש השנה.4
הספר זכה לתגובות חמות ואוהדות גם בקרב הציבור הדתי בארץ וגם בקרב בציבור החילוני, שראה בו ספר מתאים גם לארגז הספרים של החלוצים וגם לתיק הטלית. מרבית המבקרים ראו בספר ניסיון מוצלח בפריצת החיץ "המבדיל בין הספרות העתיקה והחדשה",5 ומה שלא פחות חשוב – נראה שהספר הסב קורת רוח רבה לעגנון, שהצליח להוציא מתחת ידו ספר קודש שיש לו מקום שמור בבית הכנסת.