אנשים אחרים הם / יהודית הנדל

הסיפור "אנשים אחרים הם", מתוך קובץ הסיפורים באותו שם, מספר את סיפורם של אנשי גח"ל (גיוס חוץ לארץ) – ניצולי שואה שעלו לארץ ומיד גויסו לצה"ל ונשלחו להילחם במלחמת השחרור. ייחודו של הסיפור באימוץ נקודת המבט של העולים עצמם – ולא של החברה הקולטת אותם. עמדה זו – המבט מן השוליים החברתיים ומהפרספקטיבה של היחיד החריג והחלש – מאפיינת גם את כתיבתה המאוחרת יותר של הנדל.

העלייה לארץ אינה מוצגת כהתחלה חדשה ומבטיחה אלא כהמשכם של חיי נדודים, תחליף עלוב לחיים האמתיים שנהרסו במלחמת העולם השנייה. גיבוריה של הנדל הם אנשים לא יפים, לא בריאים ולא כל כך נחמדים, והם חסרים את כוחות הנפש הדרושים כדי לשקם את עצמם. הם מחפשים בית חם ומעט יחס אנושי, אך מתקשים למצוא את מבוקשם. הסיפור נכתב ב-1948, בזמן מלחמת השחרור.

ההקשר ההיסטורי

יהודית הנדל נולדה בוורשה ב-1926 ועלתה לארץ עם משפחתה ב-1930. היא התייתמה מאמה בגיל צעיר,וגדלה וחיה בחיפה, המשמשת רקע לכמה מסיפוריה. הנדל נישאה ב-1948 לצייר צבי מאירוביץ, ולשניים בת ובן.

אנשים אחרים הם הוא ספרה הראשון של הנדל. הספר יצא לאור ב-1950, כשהכאב והשכול של מלחמת השחרור, הנמצאים ברקע של רוב סיפורי הקובץ, עדיין היו טריים בזיכרון הקוראים. זמן רב אחר כך פורסמו הרומנים רחוב המדרגות והחצר של מומו הגדולה, והםזכו להצלחה רבה. לאחר מותו של מאירוביץ ב-1974 כתבה הנדל את הספר הכוח האחר על חייה לצדו. כיום היא חיה וכותבת בתל אביב. בתשס"ג (2003) הוענק ליהודית הנדל פרס ישראל בספרות.

רובן שפטל, ניצול שואה מפולין, עולה לארץ בזמן מלחמת השחרור. באונייה היוצאת מנפולי הוא פוגש את פאולה, פליטה יהודייה מהונגריה. השניים נאחזים זה בזו במשך ימי ההפלגה, ונראה ששניהם מחפשים תחליף למשפחות שאיבדו בשואה. אולם הקשר ביניהם מנותק מיד עם ההגעה לנמל חיפה, וכל אחד מהם נשלח למקום אחר. שפטל מגויס לצבא ועובר טירונות מזורזת. חברו היחיד הוא לייזר, שגם הוא כמו שפטל פליט בודד בעולם. הם נשלחים לקרב ללא הכנה מספקת וללא שליטה מספקת בעברית. כשהמפקד פוקד "לסגת" שפטל אינו מבין את הפקודה, נשאר לבד תחת אש לילה שלם, וכשהוא מצליח איכשהו לחזור למחנה מתברר שהמפקד יצא לחפש אותו ונהרג. בהמשך הסיפור יוצאים שפטל ולייזר לחופשה, אבל אין להם בית או נפש קרובה לחזור אליה. שפטל מייחל לשוב ולמצוא את פאולה.

נורית גרץ (2004) ראתה בסיפור שבירה של סיפור החניכה הציוני. התפיסה הציונית שרווחה בשנות הקמת המדינה ובוטאה גם בספרות התקופה ראתה בניצולי השואה יהודים גלותיים, חלשים ואף נשיים. "כור ההיתוך" הישראלי, ובייחוד הגיוס לצבא, היה אמור להפוך את העולים החדשים ל"צברים" – גברים בריאים בגופם ובנפשם. אך בסיפורה של הנדל התהליך אינו מתרחש: הזהות הישנה אבדה בשואה, אך לא מחליפה אותה זהות חדשה, והניצולים נותרים תלושים ואבודים. הם חשים שכבר אבד להם הסיכוי לחיים נורמליים: "כבר בדם יש לנו את הגיהינום שעברנו שמה" (עמ' 128). פאולה, שהוצגה בתחילת הסיפור כתחליף אפשרי למשפחה האבודה של שפטל, נעלמת גם היא, והאפשרות לבנות משפחה חדשה אינה מתממשת.

כותרת הסיפור והקובץ כולו אנשים אחרים הם מצביעה על עיסוק ב"אחר", בחריג השונה והחלש. אכן, כל סיפורי הקובץ עוסקים באנשים "אחרים": ניצולי שואה, חולים והורים שכולים. אלו אנשים פשוטים, לא יפים, אנטי-גיבורים המתוארים בראליזם חריף (לדוגמה תיאור שיניו הרקובות של לייזר). ייחודו של הסיפור בעת כתיבתו היה בכך שנקודת המבט היא זו של ה"אחרים" עצמם, של הפליטים העולים לארץ ואינם מצליחים להשתלב בחברה. המשפט "אנשים אחרים הם" (עמ' 128) נאמר דווקא מפיו של שפטל, הפליט, והוא מתייחס לילידי הארץ שהם "פשוטים וטבעיים". בכך הסיפור מסייע להבין את נקודת המבט של האחר, השונה.

המוות נמצא בסיפור הן כזיכרון והן כעובדה מוחשית. שפטל נזכר במוות במחנות הריכוז ומתבונן בתמונתה של ילדתו הקטנה שנספתה. מיד עם הגעתו לארץ הוא מגויס ונשלח למלחמה, לסכנת מוות חדשה. על פי התפיסה המקובלת בשנות החמישים, מוות בקרב הוא מוות אחר, מכובד יותר, למען מטרה חיונית ומוצדקת – הקמת המדינה והגנה על אזרחיה. אך שפטל, שלא יכול להגן על אשתו ובתו בזמן השואה, לא יכול להגן על איש גם כעת. יש להגן עליו, ומפקד המחלקה אכן נהרג בניסיון להצילו. לייזר חברו נדהם מהאפשרות שמישהו יהיה מוכן להיהרג בעבור מישהו אחר. כאן בא לידי ביטוי נוסף לפער בין הצברים לפליטים.

לשון הסיפור נעה בין כמה משלבים. המספר מתבטא בלשון גבוהה ופיוטית, כמקובל בספרי התקופה. על רקע זה בולטת הלשון שמדברים הפליטים: הם מדברים ביניהם יידיש, וזו מיוצגת בעברית במבנים תחביריים דמויי-יידיש. שמו הפרטי של שפטל נכתב "רובן", כפי שהוא נשמע, והם מרבים לחזור על מילים: "תראה לי תמונה של זותי תראה לי!" (עמ' 108). כאשר שפטל ולייזר מנסים לדבר בעברית דיבורם מגומגם ורצוף שגיאות. חוסר השליטה בעברית פוגע בתפקוד של שפטל בקרב, ובעקיפין גורם למותו של המפקד. לעומת זאת, מחשבותיו של שפטל ניתנות בלשון גבוהה ויפה. מאחורי החיצוניות העלובה יש אפוא יכולות התבוננות והבנה שאינן יכולות לקבל ביטוי מילולי בשפה החדשה. כך גם הלשון מציגה את נקודת המבט של הפליטים כ"אחרים".

הספר אנשים אחרים הם יצא כאמור בסמוך להקמת המדינה ולמלחמת השחרור. הספר עורר התנגדות בזמנו בשל הדגש על הכאב והסבל היום-יומיים שגרמה המלחמה ולא על הגבורה והקמת המדינה. "כיוון שהספר לא היה ברוח התקופה, הימים שלאחר מלחמת העצמאות, סירבה ההוצאה להדפיס מהדורה שנייה, והספר כמו נעלם", כתב דן מירון. אף על פי כן, הנדל המשיכה לפרסם, ומעמדה הלך והתבסס כאחת הסופרות החשובות של הספרות העברית בת-זמננו. עם השנים השתנו גם "רוח התקופה" ועמדות הקוראים, ומירון יכול היה להוציא מהדורה חדשה של הספר בשנת 2000, חמישים שנה לאחר שפורסם לראשונה.

גרץ, נ' (2004). "'אני הוא האחר': המיקום של ניצול השואה בסיפורה של יהודית הנדל 'אנשים אחרים הם'". בתוך מקהלה אחרת: ניצולי שואה, זרים ואחרים בקולנוע ובספרות (עמ' 138–150). תל אביב: עם עובד.

מירון, ד' (2002). הכוח החלש: עיונים בסיפורת של יהודית הנדל. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

קדר, יאיר (במאי ועורך)(2013). הסופרת יהודית הנדל על כתיבה וספרות. ריאיון עם יהודית הנדל במסגרת מיזם "העברים". ערוץ "יוטיוב". חלק א, חלק ב.

שירב, פ'(1998). כתיבה לא תמה: עמדת שיח וייצוגי נשיות ביצירותיהן של יהודית הנדל, עמליה כהנא-כרמון ורות אלמוג (עמ' 48–113). תל אביב: הקיבוץ המאוחד.