ארץ בחירה / יאיר הורביץ

שירתו של יאיר הורביץ רושמת מצבי נפש. מראשיתה היא התייחדה בשפה שירית שהמרכיבים הלשוניים הבולטים בה הם מרכיבים מוזיקליים – המצלול והריתמוס חזקים מהתחביר, ולעתים תכופות היסודות החושניים ניכרים בה יותר מהמובן של המילים. היא עוסקת בעולם פנימי, ויוצרת חוויה של מראות ותחושות דמויי-חלום, יפהפיים, אך נובעים מכאב.

ההקשר ההיסטורי

באמצע שנות ה-60 הקדיש גבריאל מוקד קובץ של כתב העת עכשיו לשירים של שלושה משוררים צעירים – יאיר הורביץ, מאיר ויזלטיר ויונה וולך. שלושתם נעשו חבורה ספרותית יוצאת דופן, והם היו למשוררים המובהקים של שנות ה-60 בשירה העברית. שירתם ביטאה, במגוון דרכים, את המרד של צעירים במדינות המערב בשנות ה-60. מרד זה התאפיין בהתנגדות של אנשים שנולדו במשך מלחמת העולם השנייה לממסד הפוליטי ולאלימותו שהתבטאה בתרבות המלחמה ובבורגנות. המרד הוליד את תנועת "ילדי הפרחים" בארצות הברית, את תרבות הרוק ו"החיפושיות" באנגליה, ולקראת סוף העשור את מרד הסטודנטים בצרפת. מדינת ישראל הצעירה הייתה רחוקה מרוחות אלה, ובכל זאת בשירתם של השלושה יש ביטוי למרדנות, לאנטי-ממסדיות, לפירוק של מושגי יסוד אידאולוגיים, מוסריים ואסתטיים, לאינדיבידואליזם קיצוני ולדיבור שירי אחר – קונקרטי, מעורב ובוטה, אך גם כזה העוסק במחוזות נפשיים-ביוגרפיים-תחושתיים-דמיוניים. יש אפוא הרבה מן המשותף לבני הדור, ובכל זאת שירת הורביץ היא עולם שירי לעצמו – חרוט בו בעוצמה רבה מותו של אביו, ויש בו רישום חד-פעמי של יופי ושל אובדן.

יאיר הורביץ היה משורר ומתרגם. הוא נולד בתל אביב ב-1941. כשהיה בן שמונה, מת אביו. ספר שיריו הראשון ברחובות אילמים יצא ב-1959 (בשיתוף עם המשורר בנימין פשוט). ב-1961 יצא הספר שירים מן הקצה הנמוך. הורביץ המשיך ופרסם ספרי שירה רבים משנות ה-60 עד מותו. בספר ארץ בחירה יש מבחר מהשירים שכתב בשנים 1961–1981. הורביץ נפטר בבריסל ב-1988 ממחלת לב, בזמן שחיכה להשתלת לב. ב-2008 יצא ספר שמכיל את כל שיריו (הורביץ, כל השירים, הקיבוץ המאוחד).

לשפה השירית ה"חגיגית", הגבוהה, שיאיר הורביץ כתב בה, אין לכאורה קשר לשירת בני דורו, שתבעה זיקה קונקרטית וישירה למציאות הפנימית והחיצונית, אבל למעשה יש בה עיבוד אמנותי של חוויות ביוגרפיות-קונקרטיות, שמייצר מין עולם שירי סגור של יופי ואכזריות, עולם שגם הוא תגובה, אישית מאוד, למציאות. השיר נעשה למין אובייקט שנוכחותו פועלת בעולם דווקא מפני שאחרותו כמעט מלאכותית. כשנשאל הורביץ למה שירתו, שיסודה יתמות ומצוקה, עטופה ביופי, השיב:

"הדגם הזה של שירה שיש בה יופי מנחה אותי כמין אחריות לגבי התקופה שבה אני כותב. מצד שני הייתי אומר, שהיופי או העדנה בשירים יש בהם, מעצם טבעם, אותה מידת אכזריות, כאילו הייתי נוקט לשון אלימה. על רקע החיים עצמם, לנקוט לשון שיש בה עדנה, מלבד משאלת לב, יש בה גם סוג של התרסה ומשהו אלים" (אצל ישורון, 1988).

"שיר ילדים" הופיע בקובץ סלויון, שיצא ב-1966. הוא ממחיש את השפה השירית הייחודית שיצר הורביץ. בשיר מתוארת חוויית ילדות במעין רסיסים של תמונות וזיכרון של חלום. הוא נמסר מפי אני-דובר הנושא את השם המוזר והסוגסטיבי "סהלי", ומעיד על עצמו שהוא יכול להיות גם ילד וגם ילדה, גם יחיד וגם רבים, גם קטן וגם גדול. השיר כתוב בתחביר ובדקדוק לא תקניים ובשפה פרטית, מעין שפת ילדים: "מאד / עם כל הילדים כלם / רציתי להיות שם", וגם: "אני / קטנים לבד בגדה". כן מופיעות בשיר מילים מומצאות או משובשות: וּתְכֵל, אִבָּהּ.

יש בשיר מצלוליות חזקה, המבוססת על חזרות של צלילים ומילים, ומניעה את השיר מתמונה לתמונה באופן אסוציאטיבי, למשל המצלול ר-ח-כ-ב קושר בין ריחות הילדים לרכיבה, לרוחות ולכוכבים, והמצלול הזר, הלא מוכר, הנוכח בכל השיר ונובע מהשם "סהלי", צובר בשיר מובן של בדידות ואחרוּת.

במרכזו מתואר חלום, לכאורה קסום: ילדים שפניהם ירחיים רוכבים על סוסי משי, ושוחים ברוחות ובסְגול הכוכבים. למעשה הוא מתאר חוויית בדידות גדולה של ילד דחוי. הבדידות עולה כבר בפתיחתו של השיר – הבית הראשון נפתח בתחינה: "פתחו לי שערים ותכל לי" – אלוזיה לכמה פסוקים (למשל מ"פתח לנו שער", תפילת נעילה ביום הכיפורים), ובשל כך היא מתעתעת. היא יוצרת רושם של פתיחה גדולה, מעין תפילה הפונה לשמים, לתכלת, אך כבר בטור השני היא מתגלה כתחינה מכמירת לב של ילד המבקש שיפתחו לו את השערים הנעולים.

בבית השני הדבר נאמר מפורשות: "אני רק סהלי פה לבד, / […] מאד / עם כל הילדים כלם / רציתי להיות שם". הילד הבודד מדמיין בחלומו ילדים שוחים ברוחות, ולרגע אפשר לחשוב שהוא רוכב אִתם, אבל מיד מתברר שהוא נבדל ובודד. בשל נבדלותו הוא הופך עצמו לרבים. במרכז החלום יש תמונה של "נשר משחק שעושים לו" – התמונה אינה לגמרי ברורה, אבל ברור שיש בה התאכזרות ושאין הילד רוצה להשתתף בה.

השיר מסתיים בהיעלמות של הסוסים, של הנשרים ושל המראות, וחוזר אל תמונת הפתיחה בווריאציה: "והרוחות שערים". האם הרוחות נעשו שערים? האם הם המוליך המוזיקלי – "רוחות יהיו מוסיקה" – והמוחשי שהשערים נפתחים דרכו, או אולי הם שומריהם?

השיר מצרף תמונת חלום, העשויה מחומרי ילדות פלאיים וקסומים לכאורה, וחוויית בדידות של ילד והתאכזרות כלפיו. הוא מתיך את היפה והמבעית למין שפה אחת, העומדת לעצמה. השיר ספק מגלה את האמת הקשה שמאחורי דימויים "יפים" של חלום וילדות, ספק מוצא בהם נחמה או מפלט. בצירוף הזה יש איזו תמצית של השפה השירית של הורביץ.

שירתו של הורביץ זכתה להכרה מראשיתה. על אף חריגותו של יופייה, היא עוררה עניין בקרב אוהבי שירה. שירתו ושירת בני דורו מסמנות מפנה בשירה העברית אל עבר שירה שאינה נענית לציוויים קולקטיביים ולנורמות שיריות חד-ערכיות, ומייצרת שפה שירית שאין דומה לה.

ארגוב, ט' (2007). ציפור בודד על גג: עיונים בשירת יאיר הורביץ. ירושלים: כרמל.

הורביץ, י' (1982). ארץ בחירה: שירים, 1961–1981. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

ויזלטיר, מ' (1967). "שקיפות ירוקה". עכשיו, 19–20, עמ' 141–142.

ישורון, ה' (1988). "בוא אתי כדי לשוב לעצמך: ראיון עם יאיר הורביץ". חדרים, 7, עמ' 162–180.

לחמן, ל' (1990). "ציפור אחריתי ". סימן קריאה, 20, עמ' 324–342.

פרי, מ' (1977). "גורל הגן: על המהלך התימאטי החדש בשירת יאיר הורביץ ועל קודמיו". סימן קריאה, 7, עמ' 367–377, 469–471.