דברי שלום ואמת / נפתלי הרץ ויזל

פרק א'

אמר החכם מכל אדם: חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה (משלי כ"ב, ו). זה כולל שני דברים:

האחד – "חנוך לנער", שיחנכהו בנעוריו, בעוד לבו טהור ממחשבות הבלי העולם ומתהפוכיות הדעות הזרות, שבהיות לבו כנייר חדש וחלק, נקל לכתוב עליו דברי אמת, ויתחקו בו היטב: והשני – "על פי דרכו", כפי ערכו וכחו, כי אין מזגי בני אדם וכחות נפשותיהם שוים, ומה שיקל על האחד לקבל ולשמור יכבד על השני, ודברים אחרים יקלו על השני ויכבדו על זה, וכמו שנרמוז עוד (פרק ח). ואם יחנך הנער בנעוריו, ויהיה החנוך על פי דרכו, אז "גם כי יזקין לא יסור ממנה".

והנה לחנך נערי בני ישראל על הסדר הנכון, יחלק לשתי מחלקות. המחלקה האחת היא ללמדו תורת האדם, והם הדברים שבעבורם בעליהם ראויין להקרא בשם אדם, כי הנעדר מהם כמעט שלא יאות לו התואר הזה, וכמו שיתבאר. והמחלקה השניה היא ללמדו תורת ה', שהם חקי האלהים ותורותיו, דברים הנעלים משקול דעת כל אדם, ונודעו למשה רבנו ע"ה בנבואה, ולולי שבאו אלינו על הדרך האלהי הזה, יהיו תעלומות גם מחכמי לב היותר גדולים, לפי שאין ענינם מסובב מן החוקים הקבועים תחת השמש, גם לא נתחייבו בהם רק זרע ישראל לבד.

והחקים האלוהיים האלה הם המפורשים בתורת משה רבנו ע"ה, ושנמסר לו פירושם מפי עליון באור הנבואה, והוא ע"ה מסרם ליהושע ולזקנים שבדורו. וכן נעתקו בעל פה מדור לדור עד גלות ישראל פעם שנית על ידי מלכי רומי. כי אז נפוצו לארבע רוחות השמים, ורבו הצרות, ונתמעטו הלבבות, ודאגו חכמי הדורות ההם, שברוב ימים תשתכח התורה מישראל, ועמדו וכתבו על ספר דברי הקבלה ופירושי התורה, דברים שאילולי נכתבו לזכרון דור ודור, לא היה אפשר לחכמי הדורות הבאים להוציאם מלבם על ידי השכל והבינה. אבל תורת האדם, והם הדברים שדעת האדם מכרעתם ורוב החכמים מסכימים עליהם בשקול דעתם, לא כתבו על ספר, לפי שאיש הלב יבינם מדעתו, או ילמדם מפי חכמי דורו.

ובכלל תורת האדם הן הידיעות הנימוסיות, דרכי המוסר והמדות הטובות ודרך ארץ, ולכלכל דבריו בדברי חן ולשון צחות, שדברים אלה ודומיהם נטועים בדעתו של אדם. והמבין יבין רבות ממליצות התורה האלהית ומדרכי השם הכתובים בה, כמו שנרמוז (פרק ו'). וכן לדעת קורות הדורות (היסטוריה) וצורת הארצות והימים (גיאוגרפיה), וחכמת תכונת השמים (אסטרונומיה) וכיוצא בהן, החקוקים בדעת האדם, כי בה נטועים המושכלות הראשונים, שתרכיבם הבינה, ותוליד מהם תולדות נאמנות בכל דבר חכמה. וכן כוללת החכמה הטבעיות, שהן ידיעת טבעי הנמצאים למיניהם, הבע"ח והצמחים והדוממים והיסודות, אותות האויר והעננים ותולדותיהם, חכמת הכרת הצמחים (בוטאניקה), וחכמת הנתוח (אנאטומיה), וחכמת הרפואה (מדיצינה), וחכמת הכימיא וכיוצא, שכלם בכח האדם ללמדם באמצעות החושים והשכל, מבלי שיצטרך אליהם ענין אלהי להשיגם, ולא ספר זכרון לגדור בעד השכחה.

והנה תורת האדם קודמת בזמן לחקי האלהים העליונים, כי ראוי שמנעוריו יכתיר האדם עצמו ביראת אלהים, בנימוסים ובדעות, שבעבורם יאות להקרא בשם אדם, ועליהם יכין לבבו ללמוד חקי האלהים ותורותיו, ולשמור גם מצוותיו הנעלים משקול דעתו, שהיא תורת האיש הישראלי. וזהו שאמרו חכמים ז"ל: כ"ו דורות קדמה דרך ארץ לתורה. כי מאדם ועד משה עברו כ"ו דורות, ולא נהגו בהם רק בתורת האדם, שהן שבע מצוות ופרטיהן, שדעת רוב החכמים מכרעתן, והנימוסיות והלמודיות והטבעיות, שכלן בכלל דרך ארץ, לפי שהן לתועלת הקבוץ המדיני, ומלמדות איך ליהנות מן הדברים שהם תחת השמש, וגורמים הצלחת האדם בכל מעשיו, ונותנים יד לכל אחד מהם להיות עזר לזולתו בעניניו ובמעשיו. ולכן הנעדר מתורת האדם, אע"פ שלמד חקי אלהים ותורותיו ונוהג על פיהם, אין נחת בו משני פנים, האחד שחברתו לטורח על שאר בני אדם, גם בבואו גם בצאתו ישנה בארחות מנהגי הבריות, דבריו בעניני העולם לא בהשכל, ופעולותיו בדברים שתחת השמש מהבל ימעטו, כי לא לעזר ולא להועיל הם לשאר בני אדם, והשני אע"פ שחקי האלהים ותורותיו נעלים מאד מתורת האדם, תתחיל התורה האלהית ותגד לנו דברים שאין בכח שום אדם להשיגם. ולכן המסכל חקי האלהים, ויודע תורת האדם, אע"פ שלא יהנו מאורו חכמי ישראל בחכמת התורה, יהנו ממנו שאר בני אדם שבכל העמים. והמסכל תורת האדם, אע"פ שיודע חקי האלהים, אינו משמח לא את חכמי עמו, ולא את שאר בני האדם, וכן אמרו חכמים (מ"ר, ויקרא, פרשה א'): כל תלמיד חכם (שהוא היודע חקי אלהים ותורותיו) שאין בו דעה (נמוסיות ודרך ארץ) נבלה טובה הימנו. וזה משל, וענינו, שטובה ממנו בהמה שנתנבלה בבחירה או בשחיטה, שלא כהלכה, שאין דבר זה מאוס בעצמו ולא בזיון, ולכן אינה אסורה באכילה אלא לנו ע"פ חקי האלהים, אבל יהנו מבשרה שאר בני האדם, וכמו שנאמר "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי", וזה שאין בו דעה לא יהנו ממנו חכמי ישראל ולא חכמי שאר העמים, כי הוא מבזה את תורתו, ונמאס על הבריות.

הערות

החכם מכל אדם – שלמה המלך. ע"ה – עליו השלום.

מכרעתם – מחליטה עליהם. והמבין – והבקי בתורת האדם. המושכלות הראשונים – מושכל הוא הדבר המושג בשכל, בניגוד למקובל ולמפורסם וכן גם בניגוד למוחש ולמדומה. בשם מושכלות ראשונים מכנים את ההכרות השכליות הטבועות באדם מבלי שילמדן, והן ברורות ואינן טעונות הוכחה (אכסיומות), למשל: ההכרה שהשלם גדול מן החלק שלו: ששני דברים, שכל אחד מהם שוה לדבר שלישי – שוים זה לזה. הבינה – הפעילות הרוחנית של האדם, הכשרון להשיג את האמת המציאותית והעיונית. הבע"ח – הבעלי-חיים. שבע מצוות ופרטיהן – שבע המצוות אשר נתחייבו בהן, לפי מסורת ישראל, "בני נח", והם גויי הארץ החיים חיים מדיניים, ואף בני ישראל קודם מתן התורה. שבע המצוות הן: א) דינים: ב) ברכת השם: ג) עבודה זרה: ד) שפיכות דמים: ה) גילוי עריות: ו) גזל: ז) אב מן החי. ממצוות ראשיות אלו מסתעפים פרטים שונים.

מבוא על היצירה "דברי שלום ואמת" מאת נפתלי הרץ ויזל. החוברת "דברי שלום ואמת" אשר פירסם המשכיל היהודי נפתלי הרץ וייזל ב-1782 ביססה לראשונה את עקרונות החינוך היהודי המודרני ועוררה סערה ציבורית שאת הדיה אנו חווים עד היום.

רקע

רעיונות מרכזיים

השפעה והתקבלות

כשפורסמו דבריו של וייזל, הזדרזו להוקיע אותו ואת תוכניתו כמה וכמה רבנים שמרנים. המחלוקת שהתפתחה בעקבות פרסום דברי שלום ואמת סימנה פער הולך וגדל בין שדרת ההנהגה הרבנית לבין הקהילה המשכילה. התוקפים הראשיים של וייזל, הרבנים יחזקאל לנדאו מפראג ודוד טבלי מליסא איימו עליו בהטלת חרם, איום שבוטל רק אחרי התגייסות נמרצת של המשכילים. מנגד, פרנסי הקהילה היהודית של טריאסט אימצו את המתווה שהניח וייזל בדברי שלום ואמת עבור ארגון בית הספר היהודי המתוקן בקהילתם.

הידיעה על המחלוקת בתוך החברה היהודית לגבי מידת הפתיחות כלפי החינוך הכללי הסתננה אל השיח הגרמני הכללי וגרמה לרבים לפקפק במידת הסובלנות וההומניזם הטבועים בעקרונות הדת היהודית, כפי שתיאר אותם מנדלסון. היהדות הותקפה דווקא מהצד הליברלי של המפה הפוליטית הפרוסית, ומנדלסון חיבר כתב הגנה על הדת היהודית ועל המסורת הסובלנית שלה בספרו החשוב ירושלים.

לקריאה נוספת