התאומות / אברהם סוצקבר

א

הדבר קרה בקפטריה "אלאדין"  על שפת הים ההררית-מדרונית של יפו העתיקה. קפטריה זו היא בעלת הכיפה הזקורה הכחולה, כחולה ככחול-כביסה עם ויטראז'ים בסגנון ישן-נושן טבועים בקמרונים צרים ומדרגות שיש משוקעות ומחושפות, השייכות לזמן אחר ולבניין אחר ועתה מוליכות הן מתחת לדיוטות מספר בקרביו של ההר אל מרפסת מזוגגת שנחתכה במיפנהו.

לשם מתיר אני הנאה לעצמי להיעלם מאצל שולחני, מעבודתי, מאנשים ומרוחות. ודווקא בשעות היום, כשהקפטריה ריקה כמעט, ואין איש מפריע אותי לארוג את בכי-הים לתוך שתיקתי.

מכאן, משפת-הים הזאת, ברח יונה הנביא תרשישה – –

ב

היום שוב אני ב"אלאדין". היום הביל עד כדי להכעיס. רוח-הים נטולת שרירים. היא שטה אפרקדן על פני הגלים המחורסים הקטנים, וכאפרכסת של קונכיית הפנינה כן צבע החלל מעל הים.

במזג-אוויר כזה נדגר ארבה.

מחשבה צצה בראשי, והמחשבה פוסחת ונהפכת לחזות: הגלים שממולי אינם גלים. הם נכדיו של הדג הגדול שבלע את יונה.

ובעוד אני משוחח עם הנכדים החינניים, נהפכת פתאום המרפסת ללווייתן של זכוכית.אפלולית רגוזה יורדת על הים וחותכת אותו ביהלום לוהט. על-פני שדה-הקרב של הגלים דוהר גשם. וכבוי אור הצהריים בנברשתו העמומה-כחלב למעלה ובנברשתו למטה.

כל זה מתרחש בחיפזון כה רב, שעופות-המים הלבנים אין באפשרותם לסיים את כתיבת איגרותיהם וכבר הם נתפסים בין סורגי הגשם.

אף-על-פי שלפי השעון צהריים עתה, ובבטן הזכוכית של הלווייתן אין אלא אורחים מספר: זקן מנמנם, עיתון בידיו המנמנמות: זוג מחובק כשני ענפים עבותים של, נואמר, עץ-אהבה אחד: אשה בצעיף שחור מעל פניה, ואני, העד להתרחשות – הרי בעל הקפטריה רב-חסד בכל זאת כדי כך, שהוא מואיל להדליק את אור החשמל. אלא שהנורות מנצנצות בקושי, כראשי נחשים שעתה זה נערפו, והן מבליחות בתסיסה לשונית.

מאחורי השמשות – שיניהן נוקשות זו אל זו – חולף ענן, בדומה לחלקת אדמה שמיימית, מחרישת-אש בחזהו. לאורו אני רואה: האשה בצעיף השחור יושבת עתה בכלל ליד שולחני. הסער העיף סטירה ללווייתן של זכוכית וגרף אלי את האשה והכיסא גם יחד.

ועל זרועה השמאלית החשופה מקועקעות שש ספרות. הספרות מסתיימות באחת ובשלוש.

ג

שלוש-עשרה. מספר זה יש לו שייכות אלי. באחת ובשלוש מסתיים תאריך הולדתי. גם הבית שבו נולדתי חותמו היה שלוש-עשרה. כעבור זמן עלה אותו המספר לכל הדירות, האכסניות, המלונות שלי. הוא אף התגנב והתחפש בין מספרים ותאריכים המשתייכים לנדודי על-פני הארץ. לעתים התחלק כאמבה ונעשה כפול. הנה כאילו ניגר ואזל, ועליך לומר קדיש אחריו, והנה הוא שוב בגלגול חדש. ותמיד – בא בעיתו. קל היה לי להשתחרר מצילי מלהשתחרר מן הזוג הזה המאורש והמכושף. אבל מצד שני, למה לי להשתחרר ממנו? וכי יוטב לי?

–          לא, לא יוטב – מתערבת האשה במחשבותי, והצעיף השחור על פניה: ענן מעל לענן עם חברבורות נמר לוהטות בשוליים – לא יוטב ולא יורע, זה בדיוק כפי שכתבת:

חיים אחרים לא טעמתי.

ואיני יודע אם זוועתם טעימה יותר – –

–          מי את? תופס אני את אמת-ידה שקועקעו בה שש הספרות עם האחת והשלוש בסוף, וכפות ידינו נאבקות, זו רוצה להכריע את זו. יחד עם ידי שנינו נאבקות נשימותינו. נשימת האשה היא מעל לשון קטנה חמה והיא מלוחה ומתוקה כאחד. מן הים חובט ונשקף נצנוצו של ראי סדוק.

–          מי אני? – מתקמטים כגלים הפנים שמעבר לצעיף – שאלה טובה. זה שנים שאני שואלת שאלה זו את האחד-והיחיד, ובמחילה ממנו: אני מדברת אל הקיר. ייתכן שמעבר לקיר יש תשובה, אלא שראשי ולבי כבר מנופצים מרוב הטחות בו. ואתה, קצר-הרוח, רוצה לדעת מייד מי אני.

–          ופתאום מצטחקת המצועפת ואבנבני-האש של צחוקה מתגלגלים לתוך גרוני:
– אף-על-פי-כן אספר לך מי אני. האחד-והיחיד כבר שכח, אמנם, אלא שאצלי, שיציר כפיו אני – עדיין רומץ הזיכרון. דע איפוא, שחיפושי אחריך ומציאתי אותך בקפטריה זו על שפת-הים, הם רק כדי שאספר לך מי אני.
אני שומע ועדיין מרגיש את צחוקה הנעלם מתגלגל לתוך גרוני. אלא שעכשיו מעורב קצף הצחוק עם בכיו של הים ועם הגשם:

–          השם מירון מארקוזה זכור לך? ודאי שאתה זוכרו, מפני שמירון מארקוזה שכנך היה. אתה גרת ברחוב וילקומיר מס' 13, והוא – ממול. ואם לא אותו, ודאי זוכר אתה את שתי בנותיו, שהרחוב כינה אותן התאומות, על אף שכל אחת מהשתיים נמשחה בשם לעצמה ובנשמה לעצמה. שם הצעירה היה הדסל ושם הבכירה, שנולדה שלוש-עשרה דקות תמימות קודם – גרוניה. בכן, אני גרוניה, האחות הבכירה מבין התאומות.

אני גרוניה, אבל איני בטוחה בכך. עד לשנות נעורינו היינו שתינו דומות זו לזו כשתי דמעות מאותה עין. קלעו לנו סרטים בצמות, להדסל סרט כחול ולי אדום, שלא נוחלף זו בזו. בגימנסיה היינו עורכות תעלולים לבנים: כשנועדה להדסל פגישה בליל-ירח, הייתי באה אני, גרוניה. ולהפך. רק לעיתים רחוקות היה תופס המחזר שהוא מנהל פרשת אהבה עם השנייה. ההערמה או השיטוי שהשתמשנו בהם ביחס לנערים נעשו אצלנו הרגל, טבע שני. אבל כשהמישחק נעשה רציני מדי, הפסקנו את התיאטרון: הגיעו הדברים לידי כך, שאחד מאוהב בהדסל עמד להתאבד בגין האחות.

לעומת זאת היו נשמותינו שונות, ולא היה צורך לקלוע סרטים בהן. הדסל נולדה כנרית. בגיל שש, כמוה כמוצארט, הופיעה בקונצרט בפילהרמוניה העירונית. מישהו אמר אז, שהדסל שמה על כתפה מימחטה לבנה, משום שכינורה בוכה. המורה שלה למוסיקה התבטא פעם, שבדמה שטים כינורונים אדומים. בדמי שלי שטה המוסיקה של המהפיכה. הייתי מוכנה לתת את שתי עיני לניקור, ובלבד שיגבר האור אצל שכני. מה בצע באורה המופשטת, אם אתה עצמך עיוור – למחשבת-יסוד כגון זו עדיין לא הגעתי לפי גילי. כשנבחנתי בבחינה האחרונה עם סיום הגימנסיה הריאלית, נשביתי לתוך רשת-ברזל של סורג. הואשמתי בסיוע לקירורו של פרובוקאטור על הבלמונט – אותו הר כסוי-ארנים, שנאפוליון, בימי שהייתו בעיר-מכורתנו, כינהו כך, ושם ניהלו בני-נעורינו אהבות ואהבות-שכנגד.

מירון מארקוזה היה אבינו החורג. לאחר האסון שפקד את אבינו – הוא נמצא מבותר תחת רכבת – נישאה לו אמא יותר למעננו מלמען עצמה. ביום היה מירון מארקוזה צורף, ובלילה הוגה-דעות, פילוסוף. היתה לו תיאוריה משלו, שסיבת כל האסונות, בין של יחידים בין של עמים, היא הקנאה. כל המקנא מסוגל לכל. כשיירפא הומו סאפיינס מן המחלה הקרויה קנאה, ייהפך למלאך עלי-אדמות.  שנים על שנים היה מבצע ניסויים פסיכופיסיים על עיזים, כלבים, נחשים, עורבים, ועל שני קופים קטנים שקנה אצל צועני. מראה חצרנו היה כשל גן-חיות. ככלות הכל הפיק ושקל למנות זעירות מין נסיוב שקרא לו בשם אנטיקינאין, וכך קרויה גם החוברת על התיאוריה שלו, שהדפיס בשלוש שפות: עברית, יידיש ופולנית.

כשהתארח חיים-נחמן ביאליק בעירנו, שלח אליו מירון מארקוזה את החוברת שלו וביקש פגישה. המשורר קיבל את פניו במלון "פאלאס", שבו התאכסן, ושוחח עמו כמה שעות. מירון מארקוזה סיפר אחר-כך, שביאליק הביע התפעלות מן התיאוריה שלו. כשיחזור ביאליק הביתה לארץ-ישראל, ישמש שליח לתורת מארקוזה. הוא ינאם ברבים וימליץ להזריק את האנטיקינאין הן ליהודים והן לערבים, שיבוא השלום ביניהם. אבל קודם כל יזריק את האנטיקינאין לעצמו, שלא יקנא במשוררים החצופים הצעירים.

 ד

בלוויתן-של-זכוכית מחווירים והולכים העננים הנמלטים. כבר נראה מטאור זמזמן של זבוב. תהום-הים, כשרוול מהופך עם הביטנה למעלה, נהפך ושב לקדמותו. גרוה עושה הפוגה בגין משק הגשם: ישפוך לו את בכיו ויוקל לו. וכשהיא שמה סיגאריה בפיה, בא ברק לעזרתה ומגיש לה אש.

עיגולי-גפרית עמומים, כטבעות-קידושין לכלות מתות, פותחים מולי בנדודים ונשארים תלויים על ריסי. ריחו-טעמו של תמד פסחי בביתי הישן נדבק לחיכי.

נעלם הצעיף השחור. על פניה של גרוניה נטווה עתה צעיף של עשן שכור. המטווה הולך ודק, הולך ודק, ונהפך לקמטים. היא שותקת. אך הנה היא כבר מגיעה לאפיסת הסיגאריה, ושביעה מאפרה יכולה היא להוסיף ולספר:

–          האנטיקינאין שלו לא הצליח לגאול את האנושות, אבל אותו – כן. בשעה שכונסו היהודים בצליפות-שוט אל תוך הגיטו, הזריק לעצמו מירון מארקוזה מנה הגונה של הנסיוב האלוהי ונגאל לעד מקנאה. אמא שלנו לא היתה זקוקה לאנטיקינאין. היא לא קינאה באיש – פרט למתים. ואדון העולם ריחם עליה ונתן לה להיכנס לממלכתם.

הדסל היתה לכנרית נודעת. אחותי פרטה על מיתרים, ואני – על כבלים. במחנה-המוות נעשו המיתרים גם הם כבלים. שם שוב נעשינו דומות, הדסל לי, ואני להדסל, כשתי דמעות של אותה עין, והמעטים ששוב הכירו אותנו במחנה וזכרו מימי ילדותנו ועלומינו, שוב הכתירו אותנו בתואר-הכבוד "התאומות", לאות שהעולם עדיין עולם הוא ומה שהיה הוא שנשאר.

אף-על-פי שבמחנה היו הכל תאומים, תאומי-משרפות כפולי-מאה, כפולי-אלף, ואי-אפשר היה להבחין בין גבר לאשה, בין ילד לזקן, וכל אחד לבש אותם בגדים מפוספסים כנחשים, והראשים כולם מגולחים היו, וכל שלד, הרי יודע אתה, מחייך אותו חיוך – עם זאת רק אותי ואת הדסל כינו בשם התאומות.

אבל לא רק פרצופינו, גופינו: אף נשמותינו, של הדסל ושלי, היו לתאומות במחנה, אם לא כשתי דמעות, אז כשני רשפים של המשרפה. ואם היו לנו סודות של נערות, סודות של שאיפות, סודות של אהבה – התחלקנו בהם שתינו כשם שהתחלקנו בפירורי לחם ובעצמות קטנות. בתת-הכרתנו רצינו מן הסתם להסתיר את סודותינו זו מזו. גם סודות רוצים להישאר בחיים, הם רוצים לחיות ולהגיע לכך שיתגלו.  אם אחת משתינו תינצל, יינצלו על-ידה גם סודותיה של השנייה.

ועתה אני מגיעה אל עיקר סיפורי, אל סיבת חיפושי אחריך עד שמצאתיך, ואל שייכותך, אם לא לתאומות השתיים, הרי לפחות לאחת מהן:

אכן, שכנים קרובים היינו. גדלנו באותו רחוב, ואותו גשם ואותו שלג חפפו את ראשינו. אותו עפרוני היה מנתר ושר מגגי אל גגך. היית יוצא ונכנס לביתנו. עלי לא היה יאה לך להסתכל. חנחוני לא היו בני-מזל מעולם. הייתי בשבילך ארצית מדי. כלפי חוץ נחשב, שאתה בא לבית-המלאכה להאזין להלמות-פטישונו של מירון מארקוזה, או לשוחח אתו על האנטיקינאין שלו. לא הרהבתי עוז להתערב. אלא שבתוך עצמך הלם אז פטישון, והדו התחלף עם הד הפטישון שהלם אצל אחותי. לא, אתה – לא החלפת מעולם את שתינו זו בזו.

בין הסודות שהסתירה הדסל בתוכי היה גם סודם של שני הפטישונים.

עדיין אינך מבין הלמאי חיפשתיך עד שמצאתי אותך? תאווה אחת נותרה לי: לנוד על-פני עולם ולנשק את עביבי זכרה. אולי נשמרה אישהו תמונה שלה? שמא חי עדיין מישהו ששמע את נגינתה? אולי רוטט עדיין לב שנלווה בריטוט אל ריטוטי לבה? לא בגין הלובר טסתי לפאריס. אני נושאת בתוכי לובר, שבו תלה אל משוגע את כל ציוריו. טסתי לפאריס להניח זר ורדים על קבר מורה-המוסיקה של הדסל.

  ה

מוסיקה. אין לי שם אחר לזה. גם אדם הוא שם לכל בני-אדם. כשם שנולד אלברט איינשטין כך נולד גם זיגפריד הוך. זיגפריד הוך, מפקד המחנה, כבר טעם את כל התענוגות האנושיים והחייתיים, כטבח ראשי במלון, הטועם מכל המטעמים שהוכנו לאורחיו. לכבוד חג השנה החדשה חסרה לו תזמורת בלבד. נשא איפוא נאום לפני השלדים הממוספרים, שאם מצויים נגנים בממלכתו, הרי הוא מוכן להעסיקם משך שנה אחת, לפחות.
מייד התחילו להופיע נגנים. מוסיקאים נודעים מפולין, מהונגריה, מאוסטריה, מהולאנד. זיגפריד הוך פתח לפניהם את מחסני הביזה, ומתחת אצבעות דקות כמיתרים ושפתיים מצוצות כמושות – קמו לתחייה צ'ילואות, כינורות, קלרניות וחלילים.

הדסל לא רצתה לגלות את מקצועה האמנותי. הן משום שלא רצתה להיפרד ממני, להיות למחצית התאומות, והן משום שלא רצתה לנגן לפני מלאך-המוות. התחננתי אליה תחנוני-אם שתצטרף לתזמורת, אולי תינצל היא, הדסל, בדרך זו.

הדבר היה בערב ראש-השנה 1944. נתון בחמימות בפרווה נפוחה לבנה וחובש מצנפת-פרווה שמוטה על מעל האוזן השמאלית הנשוכה – את האוזן נישכה לו נערה וארשאית בעת שהריצו אותה אל תאי-הגז – ישב זיגפריד הוך על במה, קולף תפוזים ותוחב לתוך פיו. את הקליפות השליך לתוך סל שעל-ידו.

מפנים השתרע מגרש-ההתעמלות עם עמוד-תלייה, שבלולאה שלו היה תלוי האוויר בלשונו השלוחה הכחולה. ברקע האחורי של עמוד-התלייה ושל שלג מבהיק בשחורו, כאילו מרט מישהו נוצות של עורבים בין שמיים וארץ, היו הנגנים, יחפים ומנוסרים מן הקרה השיננית, מנגנים את ההירואיקה של בטהובן. המנצח, מאאסטרו של הפילהרמונית הווינאית, הטיל שרוולים ארוכים מכפי מידתו ורצה להיאחז בשרביט, כטובע הנאחז בקש.

להקת הנגנים – והדסל היתה כינור ראשון – ביתרה את השמיים הקפואים. הקהל התפתל מתוך הארובה בפנים של אפר. כשקד המנצח, נשמעו תשואות-יללה. לבו של המפקד זועזע אף הוא, כנראה. הוא שאב מלוא החופן קליפות והשליך לעבר הנגנים.

בטרם הספיקו קליפות התפוזים להקרין לתוך השלג, אצו הנגנים, כנשרים שבורי כנפיים, לבלוע את השי. המנצח על הפילהרמונית הווינאית, השרביט בין אצבעותיו הקפואות, אף הוא הפגין זריזות וירטואוזית בהתנפלו על המעדן.

והדסל? היא, רק היא, נשארה קפואה על מגרש-ההתעמלות, והכינור לחוץ אל לבה. היא התביישה בפני פרצופי האפר, בפני הכינור ובפני ההירואיקה, לכרוע ברך לפני הפרווה הלבנה וקליפות-התפוזים שלה.

בפרידת שתי השנים הגוייות, הישנה והחדשה, נכנס המפקד מתנודד אל הבלוק שלנו והכריז את מספרה של הדסל. הייתי הראשונה שקפצה מעל הדרגש והתייצבתי. שהרי שתינו, הדסל ואני, שוב נעשינו במחנה תאומות. רחשתי תפילה, שאחותי בעלת השמיעה האבסולוטית תתחרש. שיהמם את אוזנה איזה חלום. המפקד כבר הספיק להוליך אותי מתוך הבלוק אל מגרש-ההתעמלות, שעמוד התלייה שם נראה עתה כצילו הנופל-קדימה או העומד. אוויר-הקרח נמס מנשימתי, וקל היה לי לצעוד לשם.

תפילתי לא נתקבלה. מחצית התאומות רצה חיש בעקבות השנייה, והדסל הראתה למפקד את זרועה החשופה ואת הספרות המקועקעות האמיתיות. הן האירו ככוכבים.

אלא שהכוכבים מוסיפים להאיר, ואילו הן, הספרות, יחד עם הדסל שלי כבר לעד.

 ו

גרוניה מציתה עוד סיגריה ברשפה האחרון של הקודמת. הפעם, מסתבר, תוך כוונה מיוחדת: לארוג בין שנינו מסך של עשן.

על שום מה אין היא רוצה שיקציף הים חשכתו עד תום? למה מפחדת היא מרסיס שמש?

זאת רוצה אני לשאול אותה. רוצה לשאול שאלות אחרות הרבה, אלא שמילי כבויות כספרות-הכוכבים שעל זרועה של הדסל, ושוב נדבק לחיכי טעמו-ריחו של התמד הפסחי בבית הישן:

–          סיפרתי שתאווה אחת נשארה לי, לנוד על-פני עולם ולנשק את עביבי זכרה של הדסל. להתרפק על אלה שאהבו את אחותי. לאמיתו של דבר, תאווה זו היא שנייה לי ומן הסתם אחרונה. לאחר מה שקרוי שחרור לא ידיעתי תשוקה אחרת אלא זו של התחקות על עקבותיו של זיגפריד הוך. אין פינה על-פני האדמה, ששם לא הצבתי לו מלכודת.

כשנעלם המפקד בפרווה הנפוחה הלבנה, נראו אסירי המחנה כדגים הנושמים בקושי על ציפויו של אגם, שמימיו פרצו מן הסכרים. כדי שנוכל לחיות, לחוש את פצעי עצמנו וליהנות מהם הנאה פצעית, היתה נשימת אוויר חופשי דבר מועט מדי. כדי שנוכל לחיות, כורח היה לנשום את המוות. מחטון מאגנטי הורה לי לאן ללכת. התחנה הראשונה שאליה הורה לי המחטון ושאליה הלכתי, היתה עיר-מכורתנו. מצאתי שם את חפצי הזהב שטמן מירון מארקוזה באדמה תחת עץ-דובדבן בגננו. הם היו מונחים בתוך קופסת עצי-גופר יחד עם כמה אמפולות של אנטיקינאין וחוברת הנושאת אותו שם פלאי. שרשי עץ-הדובדבן חיבקו באצבעותיהם המחותכות את הקופסה, משל הן יונקות את הזהב הקבור בגין צבעם וכוחם של הדובדבנים.

אתה זוכר את השם זבוליק פודוואל? אביו היה צאלה מנקה-הארובות. הם התגוררו ליד משאבת-המים הקטנה שבסמוך למילבנה הראשונה. כשהייתי חבושה בבית-הסוהר בשל המעשה עם הפרובוקאטור, היה אז זבוליק גם שותפי וגם שכני. אותו זבוליק עצמו הוא שתפס בלינץ את אשת המפקד, נעשה כאילו מאהבה ושלח אלי היעתקים של מכתבי בעלה וכתובותיו.

העולם גדול הוא, אבל אמריקה גדולה יותר – נותר בזכרוני ביטוי תמים של סבתי. בכן, חיטטתי הן בעולם והן באמריקה. למדתי בורמזית וחיפשתי את המפקד בבורמה, במקדש-בודהא: חיפשתיו במוזאמביק בין סוחרי-שנהב: למדתי תפקיד של רקדנית-בטן ורציתי לפתותו ולהביאו אל קאבארט באגדאדי. אני יודעת לדבר ערבית, טורקית, פורטוגזית, וספרדית. אני מבינה לשונם של אינדיאנים.

פעמים רבות החלפנו שנינו את פרצופינו. את מראינו. הוא התחפש פעם לדון ריקארדו אלווארז, ואני – לדונה תרזה. ארבתי לו בג'ונגלים לאורך האמאזונאס ועל איי גאלאפאגוס שבאוקיינוס השקט: חיפשתי אחריו בבירת אקוואדור, קיטו: על הרי האנדים ובסמוך להרי-הגעש קאיאמבה וטשימבוראסו, במקום שהנשר מסוגל להמריא ולשאת עמו פרה צעירה בטפריו.

–          כמה שנים, כסבור אתה, יעיל היה מישחקנו העולמי בחתול-ועכבר? שלוש-עשרה! אלא שכל שלוש-עשרה השנים הייתי אני החתול והוא העכבר. טעות גורלית טעיתי, שאחד מסימני-ההיכר הראשיים שלי שהוא הוא, היתה אוזנו השמאלית הנגוסה, לא לכל קין נועד להתגאות באות-קין שלו. אם ניתן לשתול נשמה מלאכותית, למה לא ייתכן שתושתל אוזן מלאכותית?

עתה כדאי לך לשמוע כיצד הגיע המישחק העולמי בחתול-ועכבר אל קצו: התגוללת אז בקיטו, בירת אקוואדור. זה חודשים מספר שהעכבר שלי נתגלגל לעטלף. זבוליק פודוואל הודיעני מלינץ, שהגברת הוך מתכוננת לצאת לפרו.

בעקרי מארץ לארץ, ולרוב גם מעיר לעיר, הייתי משתמשת כמעט תמיד במטוסים. באוויר הניקיון רב יותר מזה שעל הארץ. הפעם נמשכתי להשתמש ברכבת. צריכה הייתי להיפגש אישהו עם אדם משלי. עם שחר נעצרה הרכבת בתחנה קטנה. כשירדתי לתחנה לשתות משהו, הוציא איזה אינדיאני קטן יחף פסלון מחיקו והציעו לי למכירה.

היכרתיו מייד: עיניו הקטנות, כנטפי-רעל על חודי מחט, לא נשתנו. אוזנו השמאלית היתה נגוסה, אלא שהתפרים שהצמידו את אוזנו המלאכותית היו ברורים יותר. חסרה לו רק פרוותו הנפוחה הלבנה עם מצנפת-הפרווה, כדי ששוב יהיה מפקד המחנה. תפסתי מייד: זיגפריד הוך נעשה לצאנצא.

מהו צאנצא יודע אתה? בג'ונגלים שם, למרגלות הרי האנדים, חי שבט אינדיאנים, הקרוי ז'יווארו. אנשי-נקם ואנשי-מלחמה הם בני ז'יווארו, כשלוקחים הם בשבי את אויביהם או סתם אנשים מעוררי-חשדות, המתחפרים בג'ונגלים, או אנשי-משטרה, כורתים הם, בני ז'יווארו, את ראשי השבויים, מכניסים אותם לתוך דודים עם מיצים מסתוריים, שרשים ואבנים מצורבות, שורים ומבשלים, עד הצטמקות הראשים לכדי גודל של אגרוף. נשארים השערות, הקמטים, הנמשים, השפם. ראשון כזה קרוי צאנצא. המסחר בצאנצא אסור, אמנם: וכי המסחר באופיום אינו אסור? האדם המודרני אוהב את הלא-שכיח, את האסור, ותיירים משלמים מחירים גבוהים תמורת ראשונים כאלה. צאנצא שאינו בעל-ייחוס, זול יותר. צאנצא של איש-משטרה, של תליין, מחירו יקר בהרבה. סופר לי, שתמורת צאנצא של מיניסטר שילמו בני-המשפחה סכום של עשרת אלפים דולאר.

  ז

הלווייתן בעל זנב-הקשת בא בשחייה ליפו העתיקה. לשווא העצים הים את כוחו לנתק את שלשלאות הגלים ולפרוץ מן הגדות. הוא נכנע לרב-אלוף הקוסמי. גם הגשם השוטף נמלט ברגליו המיתריות.

הנה הזקן. העיתון עדיין דבוק למשקפיו. הוא קרא אותו קודם בחלומו, ועתה, בהקיץ, החדשה – כבר ישנה.

הזוג המסועף-בהתחבקותו נפרד זה מזה במתיקות, אבל השרשים הלא-נראים נמשכים והולכים אל מקור אחד.

וגרוניה? מצועפת כמקודם. רק השלוש-עשרה שעל זרועה המעורטלת מוארת בקו-שמש ורוד.

עביבי-אש מתקלפים באופק, ומאחוריהם – שמש קטנה עגולה מתנדנדת מעל המים.

ופתאום קמה גרוניה באחת מעל השולחן, ועל צעיפה השחור חולפת בריצה קריאה כבשעת "קריעה":

–          שוב קולף תפוזים הוא, רב החסד, ואת הקליפות הוא משליך על השלג, אל הנגנים. הדסל לא תתכופף, הדסל לא תתכופף!

[1973]

אברהם סוצקובר, "התאומות", מתוך קובץ הסיפורים "אקווריום ירוק", הוצאת תרמיל, 1986, עמ' 122-134.

הספר יצא לראשונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.  © כל הזכויות שמורות.

סיפור "תאומות" מתוך קובץ הסיפורים "אקוויריום ירוק" מאת אברהם סוצקבר.

רקע

רעיונות מרכזיים

השפעה והתקבלות

לקריאה נוספת