זכרונות / גליקל
אני מוכרחה לכתוב על תקלה קטנה שקרתה לנו עוד בחייו של בעלי זצ"ל ועל עוד דאגות כבדות שלעתים קרובות אי אפשר להביע אותן במילים, ובפרט לעת עתה בעוונותי הרבים, למי אקונן על כך ולמי אספר זאת לעת עתה? אין לנו איש על מי שנשען רק על אבינו שבשמים שהוא יהיה בעזרינו ובעזר כל עמו ישראל ושמחנו כימות ענותינו. אמנם גם בחייו של בעלי זצ"ל היו לנו פה ושם די דאגות עם צער גידול בנים, את חלקן אפשר לספר ואת חלקן לא צריך או אי אפשר לספר. אבל על כל צרותי היה ידידי האהוב יכול לנחם אותי, וכשהיו לי כל צרותי, את כולן הקלו עלי דברי תנחומיו. אבל עתה, מי הוא מנחמי? לפני מי אשיח את מחשבותי הקשות מתוך לבי העצוב, כמו שידידי היקר אהוב נפשי אמר אפילו בשעת גסיסתו, פחות מחצי שעה קודם יציאת נשמתו הטהורה. כשאמי החסידה נפלה על מיטתו והזילה דמעות ואמרה אליו: 'חתני היקר, האם אינו רוצה לומר או לצוות לי דבר?', הוא השיב לה: 'אמי היקרה, אינני יודע דבר לומר או לצוות אלא שתנחמי את גליקליכן האומללה שלי'. אחר כך לא רצה עוד לדבר שום דברים בעלמא, כפי שעוד יבוא במקומו בהמשך. מי הוא אפוא מנחמי? לפני מי אקונן על מצוקתי המרה ואנה אלך ואנה אפנה? בעוונתי הרבים לעת עתה אני ממש טובעת בצרותי ובמחשבותי הקודרות. אכן קרו לנו כמה מקרים
רעים כמו המובא להלן, שהיה גם הוא צרה גדולה שהאל הטוב והמיטיב בחסד וברחמים מיד הסיר מאתנו.
ושוב אתחיל מן המקום שהפסקתי. כשהלבשתי את בתי ציפור תחיה התפתלה הילדה מאוד כשנגעתי בה. אני אומרת: 'ציפור חביבתי, מה יש לך? אומרת הילדה: 'אמא חביבתי, מתחת לזרוע כואב לי מאוד'. אז אני בודקת מה יש שם לילדה ורואה שיש לה מורסה מתחת לזרוע. המשרתת שלי הייתה אצלי. כשלבעלי זצ"ל הייתה מורסה קטנה כזאת, חבש לו גלב אחד בהנוביר אספלנית קטנה. אז אני אומרת למשרתת: 'גשי לחיים – הוא למעלה בבית הכנסת – ושאלי אותו אצל איזה גלב ביקר והיכן הוא גר. לכי עם הילדה לשם ושיחבוש לה אספלנית'.
לא חשבתי על שום דבר רע. המשרתת נכנסת לבית הכנסת ושואלת את בעלי זצ"ל היכן הגלב גר והוא עליו השלום אומר לה היכן הוא גר. ומוכרחים שם לעבור דרך עזרת הנשים כשרוצים להיכנס לעזרת הגברים. כשהמשרתת עומדת לצאת יושבות גיסותי יענטה, סולקה, אסתר עליהן השלום בתוך בית הכנסת ושואלות את המשרתת: 'מה עשית בעזרת הגברים?' אומרת המשרתת בפשטות, והיא גם כן לא חשבה על שום דבר רע: 'לילדה שלנו יש מורסה מתחת לזרוע, אז שאלתי את הבעל בית שלי לאיזה גלב הלך לטפל במורסה שלו, אלך גם אני עם הילדה לשם'. הנשים תכף נבהלו נורא מאחר שבלאו הכי היו פחדנים גדולים בעניינים כאלה ומפני שאנחנו באנו מהמבורג מתוך חשש כזה. ובכן הן קירבו מאוד את ראשיהן זה לזה ודיברו על זה. והנה בתוך בית הכנסת הייתה גם כן קבצנית אחת פולנייה זקנה, זו שומעת גם כן את הסיפור ורואה שגיסותי הנ"ל נבהלות כל כך, אז היא אומרת לנשים: 'אל תיבהלו, לא יקרה כלום. כבר ך' שנים אני מתעסקת בעסקים כאלה. אם תרצו, ארד לבדוק את הילדונת ותכף אומר לכן אם זה ח"ו <חס ושלום> מסוכן ואומר לכן מה עליכן לעשות'. והן אומרות: 'כן, למען הרחמים, תרד נא ותבדוק היטב כדי שלא נסתכן ח"ו.
אני על כל העניינים האלה לא ידעתי כלום. הפולנייה הזקנה יורדת ואומרת: 'איפה הילדונת הקטנה?' אני אומרת: 'למה?'. 'איי', היא אומרת, 'אני רופאנית, אתן לילדונת משהו שמיד יוטב לה'. אני אינני חוששת כלל ומובילה את הילדה אליה, היא בודקת את הילדה ובורחת ממנה ושוב רצה למעלה אל הנשים ומקימה צעקה ואומרת אל הנשים: ' נוסו כולכם מכאן, כל מי שרק יכול לנוס ולברוח כי יש לכם בעוונותינו הרבים הדבר האמיתי בבית! לילדונת יש בעוונותינו הרבים העיפוש האמיתי בר-מינן'.
ובכן נקל לשער איזו בהלה קמה ואיזו יללה הייתה בין הנשים, ובפרט אצל פחדנים גדולים כאלה. נשים ואנשים יצאו כולם במרוצה מבית הכנסת וברחו בעוונותיהם הרבים באמצע התפילות החשובות ביותר ביום-טוב הקדוש ותכף לקחו את המשרתת עם הילדה ודחפו אותן אל מחוץ לדלת ואיש לא רצה לקבל אותן בבית או לתת להן להיכנס. נקל להבין מה היה מצב רוחנו. אני כל הזמן ייללתי וצעקתי ובשם אלהים התחננתי ואמרתי: 'רבותי, בחנו היטב מה שאתם עושים. לילדה שלי אין כלום, הרי אתם רואים היטב שהילדה שלי תהילה לאל בריאה ושלמה. לילדה, מסכנה, הייתה נזלת. קודם נסיעתי מהמבורג מרחתי לה משחה והנוזל נמשך מן הראש אל המורסה. כאשר ח"ו יש אצל מישהו משהו מעין זה, יש אצלו י' מיני סימנים. הביטו, הילדה שלי מתרוצצת לה ברחוב ואוכלת מידה לחמנייה'. אבל כל זה לא הועיל והם אמרו: 'בעוונותינו הרבים, אם יצא העניין לאור ויוודע לדוכס שלנו ירום הודו שבעיר מושבו יש ח"ו דבר שכזה, איזה מין אסון יצא מזה!'. והזקנה עמדה מולי ואמרה לי ישר בפני שהיא מוכנה להושיט את צווארה אם יתברר שאין לילדה כל דבר רע.
מה היה עלינו לעשות? התחננתי: 'למען הרחמים, תנו לי להישאר עם הילדה. במקום שתהיה ילדתי שם אהיה גם אני. תנו לי רק לצאת אליה!'. גם לזה לא הסכימו. בקיצור, תכף התיישבו גיסי מורנו הרב רבי אברהם סג"ל וגיסי ר' ליפמן וגיסי ר' ליב עם נשותיהם להתייעצות יחדיו כדי לבדוק מה אפשר לעשות, היכן להחביא את המשרתת עם הילדה ושהכול יישמר בסוד מפני השררה ירום הודה, כי נשקפת לנו ח"ו סכנה גדולה אם ח"ו יוודע משהו לדוכס. ובכן הוחלט שילבישו את הילדה ואת המשרתת בבגדים ישנים וקרועים וילכו לכפר אחד פחות מתחום שבת מהנוביר – אותו הכפר נקרא פייאין האטלץ – וייגשו שם לבית של כפרי ויגידו שהיהודים בהנוביר לא רצו לארח אותן ליום טוב כי כבר יש אצלם כל כך הרבה קבצנים ולא נתנו להן להיכנס להנוביר. הן מבקשות אפוא לעשות את ימי החג בכפר, להישאר אצלם ולשלם להם על טרחתם. 'ואנחנו גם יודעות אל נכון שישלחו לנו מהנובר אוכל ומשקה, שהרי לא ישאירו אותנו בימי החג בלי מזון ויניחו לנו לסבול רעב'.
בהנובר התארח זקן אחד, פולני. את האיש הזה שכרו עם הפולנייה הזקנה הנ"ל יחד כדי ששניהם יישארו אתן כמה ימים עד שיראו איך יפול דבר. אבל השניים האלה לא רצו לזוז מן המקום קודם שישלמו להם ל' רייכש טאלר מעות על שהם מעמידים את עצמם בסכנה כזאת. ובכן גיסי מורנו הרב רבי אברהם וגיסי ר' ליפמן וגיסי ר' ליב התיישבו להתייעצות עם המלמד שבהנוביר, שהיה גם כן למדן גדול, ודנו אם צריך לחלל יום-טוב כדי לשלם להם כסף ביום-טוב. לבסוף הסכימו ביחד שישלמו להם את המעות מפני שאמרו שזה בשעת סכנה וממש סכנות נפשות. ובכן נאלצנו לשלח מאתנו את ילדתנו החביבה ביום-טוב הקדוש וגם להשתכנע ולהאמין שכביכול ח"ו יש משהו לילדה. אניח אפוא לכל אב ואם לשפוט מה היה מצב רוחנו. בעלי זצ"ל נעמד בפינה אחת, בכה והתחנן, ואני בפינה האחרת. בוודאי זכותו של בעלי החסיד עליו השלום הייתה שהמקום ברוך הוא נשמע לו, שנאמר 'ויעתר לו'.
אינני סבורה שלאברהם אבינו כאב בשעת העקדה יותר משכאב לנו באותה השעה, כי אברהם אבינו עשה זאת בצוה של המקום ברוך הוא ומאהבתו, לכן נשא את צרתו בשמחה. אבל עלינו באה מכה כזאת בין זרים, דבר שהכביד מאוד על לבנו. אבל מה לעשות, מוכרחים לקבל הכול באורך רוח, כשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה. הלבשתי למשרתת שלי את בגדיה הפוכים וצררתי את כלי הילדה בצרור קטן וקשרתי למשרתת צרור כמו לקבצנית. גם את הילדה, מסכנה, הלבשתי סמרטוטים ישנים וקרועים, וכך צעדו להם המשרתת הטובה שלי עם ילדתי החביבה והזקן והזקנה אל הכפר.
נקל לשער באיזו מין ברכת כהנים נפרדנו מן הילדה החביבה, ובכמה מאות דמעות שילחנו אותה מאתנו. אמנם הילדה הייתה עליזה ושמחה כתינוק, מסכן, שאיננו מבין כלום, אבל אנחנו כולנו, כל אלה משלנו שהיו בהנוביר, כולנו בכינו והתחננו והעברנו בעוונותינו הרבים את היום-טוב הקדוש כולו בצער.
ובכן הם הלכו לכפר וגם התקבלו יפה באכסניה שלהם בביתו של כפרי אחד, כי היו בידיהם מעות, וכל זמן שיש כסף זה מביא תועלת. הכפרי שאל אותם: 'הרי יום-טוב לכם', מדוע אינם שוהים אצל יהודים. תשובתם הייתה שכבר שוהים בהנובר הרבה קבצנים ולכן אסרו עליהם להיכנס, אבל הם בכל זאת סבורים שיהודי הנוביר ישלחו להם אוכל בימי החג.
ובכן אנחנו אמנם שבנו יחדיו לבית הכנסת, אלא ששם כבר גמרו להתפלל. ובאותה העת שהה בהנוביר ר' יודא ברליניר, עדיין היה רווק וכבר ניהל עסקים אתנו. היה שם גם אחד ושמו ר' מיכיל, בחור מפולין שלמד עם הילדים. אחר כך נשא אישה מהילדסום ולעת עתה הוא יושב בהילדסום תוך עושר וכבוד, הוא פרנס בהילדסום. אותו ר' מיכיל שימש אז גם כן כמשרת למחצה כמו שנהוג באשכנז כשמחזיקים בחורים כאלה שילמדו עם הילדים. כשיצאנו מבית הכנסת שלח ר' ליב לקרוא לנו לסעודה כמו שכבר הזכרתי שהזמין אותנו בערב יום- טוב, אבל אפשר לשער מה היה מצב רוחנו. בעלי זצ"ל אמר: 'לפני שנאכל משהו אני מוכרח להביא לילדה שלי ולאחרים משהו לאכול, הרי יום-טוב. והם אמרו: 'כן, פשיטה, אתה באמת צודק, איש מאתנו לא יאכל דבר עד שלא יובא משהו לנמצאים בחוץ', כי זה היה קרוב מאוד להנובר כמו אלטנה להמבורג. ובכן אספו אוכל, כל אחד תרם משהו. אבל מי יביא זאת אליהם? כולם נרתעו. אז אמר ר' יודא: 'אני אביא להם', ר' מיכיל אמר: 'אני גם כן אלך אתו', ובעלי זצ"ל הלך אתם גם כן כי הוא עליו השלום אהב מאוד את הילדה. אבל אנשי הנוביר לא רצו לסמוך על בעלי זצ"ל מפני שחשבו: אם ילך אתם לא יוכל להימנע מלהתקרב אל הילדה. לכן נאלץ גיסי ר' ליפמן ג"כ ללכת אתם.
ובכן הלכו יחדיו להביא לשם את האוכל. והמשרתת עם הילדה ועם החברותה שלהן יחדיו יצאו מרוב רעב, מסכנים, לטייל בשדה. כשראתה הילדה, מסכנה, את בעלי זצ"ל, נמלאה שמחה, המסכנה, ורצתה, ככל ילד, לרוץ לאבא. גיסי ר' ליפמן צעק אליהם שיחזיקו את הילדה ושהזקן ייגש וייקח את האוכל. את בעלי זצ"ל הם נאלצו גם כן להחזיק, כמו בחבל ממש, שלא יתקרב לילדה החביבה. ובכן הוא והילדה ייללו כי בעלי זצ"ל ראה שהילדה הייתה תהילה לאל בריאה ושלמה והוא לא היה רשאי להתקרב אליה.
ובכן הניחו את האוכל ואת המשקה על העשב והמשרתת עם החברותה שלה ניגשו ולקחו אותם. אז עזב בעלי זצ"ל עם החברותה שלו את המקום. כך נמשך הדבר עד שמיני עצרת. הזקן והזקנה החזיקו אצלם אספלניות ומשחה לטיפול במורסה, והם גם ריפאו לילדה היטב את המורסה, ואכן הילדה הייתה בריאה ושלמה והייתה מדלגת לה בשדה כאייל צעיר. אז אמרנו לאנשי הנוביר: 'מה יצא מהשטות שלכם? הרי רואים אתם שילדתי תהילה לאל בריאה ושלמה ושאין בה עוד תהילה לאל שום סכנה בעולם. תנו לילדה, מסכנה, לחזור הנה'. ובכן שוב קיימו התייעצות והחליטו שלא לתת לילדה עם החברותה שלה לחזור להנוביר לפני שמחת תורה. אם כן מה היה עלינו לעשות? היה עלינו להסכים גם לזה. ובכן בשמחת תורה יצא ר' מיכיל והחזיר את הילדה עם מלוויה להנוביר. מי לא ראה באותה שעה את השמחה ששמחנו אני ובעלי זצ"ל וכל הנוכחים יחדיו עד שלא יכולנו כולנו אלא לבכות מרוב שמחה.
עין בוכה ולב שמח. כל אחד היה מוכן לטרוף את הילדה מפני שהייתה ילדה יפה ונעימה ביותר שלא היה כדוגמתה. ובכן זמן רב לא קראו לילדה אלא 'הבתולה מפיין האלטץ'. וכך, ילדי היקרים, הגיע תודה לאל הפגע הזה לסיומו בכי טוב והסוף היה תוך ששון ושמחה, ועל כך איננו יכולים לשבח ולהודות די הצורך לאל עליון שנטה לי, אמתו הלא ראויה, חסד ורחמים רבים כל כך שאילו כתבתי י' ספרים שלמים גם אז לא היה עולה בידי לספר את הכול. כי בכל מה שהאל הגדול והחנון מזמן לי, אכן אני חשה ורואה שחסדו הגדול ורחמיו קיימים.
חווה טורניאנסקי, גליקל, זכרונות 1691-1719, תשס"ו, עמ' 159-175 © כל הזכויות שמורות למרכז זלמן שזר, ירושלים www.shazar.org.il/
גליקל, אישה יהודייה בת המאה ה-17, כתבה את זיכרונותיה, ובהם היא מספרת את קורות חייה בלשונה – יידיש. הזיכרונות הם מסמך נדיר מסוגו, משום שהוא מתאר חיי יום-יום בחברת היהודים באשכנז בעת החדשה המוקדמת מנקודת מבטה של אישה.
רקע
גליקל, אישה יהודייה בת המאה ה-17, כתבה את זיכרונותיה, ובהם היא מספרת את קורות חייה בלשונה – יידיש. הזיכרונות הם מסמך נדיר מסוגו, משום שהוא מתאר חיי יום-יום בחברת היהודים באשכנז בעת החדשה המוקדמת מנקודת מבטה של אישה.
גליקל מתארת את חייה על פני כשלושה עשורים: עיקר סיפורה עוסק בחיי היום-יום: חיי המשפחה וגידול הילדים, התנהלות המסחר והפרנסה ומערכות היחסים במשפחה ומחוצה לה. הזיכרונות מבטאים את אמונותיה ואת מחשבותיה, בהם רשמיה ממאורעות היסטוריים חשובים שנגעו לחייה ולחיי קהילתה, כגון השבתאות שטלטלה את חיי היהודים בשנות ה-60 של המאה ה-17.
גליקל לא כתבה את זיכרונותיה כדי לפרסמם ברבים – היא ראתה בהם מעין צוואה רוחנית לילדיה, אבל ילדיה העתיקו אותם והעבירו אותם במשפחה עד שהגיעו לידיו של אספן ספרים. בשנת 1896 פרסם דוד קאופמן לראשונה את החיבור המקורי. תרגומו הראשון לעברית יצא לאור בשנת תרפ"ט. לאחרונה חווה טורניאנסקי תרגמה מחדש את כתב היד, והוא יצא במהדורה שלמה ומוערת ובלוויית מבוא מקיף מאת המתרגמת.
ההקשר ההיסטורי
בתקופות קדם מודרניות לא נהגו יהודים (ולא יהודים) לכתוב חיבורים אישיים בגוף ראשון, כגון ספרי זיכרונות ואוטוביוגרפיות. תופעה זו צמחה בראשית העת החדשה בחברה הכללית באירופה, ובעקבותיה בחברת היהודים.
במחצית השנייה של המאה ה-17 התרחבה הכתיבה האוטוביוגרפית-האישית בקרב יהודים והתפתחה, אבל לא הגיע לידינו עוד חיבור שכתבה אישה. ככלל, כמעט שאין בידינו עדויות כתובות מפי נשים יהודיות לפני המאה ה-19. כאמור, זיכרונותיה של גליקל מאפשרים "להציץ" אל חיי היום-יום של אישה יהודייה וסביבתה מילדותה ועד בגרותה מפרספקטיבה מאוחרת שלה על עצמה ועל חייה.
גליקל, שמכונה על פי רוב גליקל האמל או גליקל מהאמל על שם עיר הולדתו של בעלה, נולדה בשנת 1645 בעיר המבורג. היא הייתה בת למשפחת סוחרים עשירה ובעלת מעמד בקרב יהודי אשכנז. כשהייתה גליקל בת 12 היא התארסה לחיים מהאמל, אף הוא בן למשפחה אמידה. כעבור שנתיים נישאה ועברה לבית מחותניה בהאמל. לאחר שנת הנישואין הראשונה חזרה גליקל להמבורג עם בעלה, והתגוררה בה רוב חייה. היא ילדה 14 ילדים, אך שניים מהם נפטרו בגיל צעיר. היא הייתה שותפה כל השנים בעסקיו של בעלה.
גליקל החלה לכתוב את ספרה בעקבות מות בעלה, כשהייתה כבת 45. היא פנתה לכתיבה כדרך להתגבר על צערה בתקופה שלאחר פטירתו, והמשיכה לכתוב עד כחמש שנים לפני מותה בשנת 1724.
רעיונות מרכזיים
גליקל ידעה לכתוב היטב. זיכרונותיה משלבים תיאור מפורט של קורותיה ושל קורות משפחתה, סיפורים ממקורות שונים, אגדות, משלים וביטויים של אמונה דתית והשקפת עולם. אגב סיפור הדברים היא מצטטת מקורות רבים וניכר שהייתה אישה משכילה ורחבת דעת.
סיפורה פותח צוהר לעולמה, למציאות חייה ולהיבטים שונים של חיי היום-יום בתקופה המתוארת. מעבר לכול הוא מעניק הזדמנות מרתקת ויחידה במינה להתחקות אחר נקודת מבטה, ניסיונה ושפתה של אישה מן העבר.
סיפור אחד ממחיש במיוחד את ההתמודדות עם מצוקות היום-יום שהיו נחלתם של בני המאה ה-17. הסיפור עוסק בספק מחלה שחלתה בה ביתה הבכורה ששמה ציפור, כשהייתה בת ארבע.
בשנות ה-60 של המאה ה-17 פשטה נהיה משיחית אחר שבתאי צבי. באותה תקופה ילדה גליקל את ביתה השלישית מאטי. גליקל קושרת בין האירועים ההיסטוריים לניסיון חייה כאישה יולדת באמצעות דימוי – היא מתארת את האכזבה מהשבתאות כייסורי לידה שלא יצא מהם דבר:
"בינתיים ילדתי את בתי מאטי עליה השלום. היא היתה ילדה יפה עד מאד כמו שיבוא בהמשך. באותה עת התחילו לדבר על שבתאי צבי, אך אוי לנו כי חטאנו ולא זכינו שיתגשם מה ששמענו ומה שדבקנו בו בדמיוננו. כשאני נזכרת בתשובה שעשו אז צעירים וזקנים – כפי שידוע ומפורסם על פני כל העולם – אי אפשר לתאר זאת. אה, ריבונו של עולם, בשעה שקיווינו כי אתה, אל רחמן, תרחם על עמך ישראל המסכן ותגאל אותנו, הרי אכן קיווינו כמו אשה היושבת על האובניים ועמלה קשות בייסורים גדולים ובכאב והיא סבורה שכעבור כל ייסוריה וכאבה תזכה לשמוח בתינוקה. אבל כעבור כל ייסוריה ומכאוביה לא בא דבר מלבד קול של רוח" (גליקל, תשס"ו, עמ' 151–152).
האירוע הקשור בביתה ציפור התרחש בתקופה זו. באותם ימים נפוצו בהמבורג שמועות על דֶּבֶר שסובב בעיר, והיא, בעלה וילדיהם עזבו את העיר לכיוון האמל. בערב סוכות הם עצרו בהנוביר אצל בני משפחה. לגליקל ובעלה היו אז שלושה ילדים קטנים – ציפור בת ארבע, נתן בן שנתיים ומאטי בת שמונה שבועות. בבוקר החג, כשהלבישה את ציפור, הבחינה במורסה מתחת לזרוע של הילדה. היא שלחה את המשרתת לחפש אחר הגלב, כדי שיטפל במורסה. בדרכה עברה המשרתת בבית הכנסת, ושם סיפרה לגיסותיה של גליקל את שאירע. הנשים נבהלו כיוון שחשדו באורחים הבאים מהמבורג שהם נושאים דבר. פולניה זקנה שהייתה שם הציגה עצמה כרופאנית והציעה לבדוק את הילדה. אחרי שבדקה אותה הקימה רעש גדול בטענה שהילדה חולה בדבר, ומיד הורחקו הילדה והמשרתת מהציבור. גליקל ניסתה לדבר על לב הקהל שיתנו לה להיות עם ביתה, באומרה שהיא נראית חיונית ובריאה וכי אין לה סימני מחלה, אבל דבר לא הועיל. אנשי הקהילה החליטו להלביש את הילדה ואת המשרתת בבגדים ישנים וקרועים ולשלוח אותן לכפר סמוך, שם יספרו שלא נתנו להן להיכנס להנוביר ויבקשו מקום לינה.
גליקל מתארת בלשון עזה את התחושות הקשות שלה ושל בעלה אשר להתנהלות הציבור ולאזלת ידם בתור הורים:
"אינני סבורה שלאברהם אבינו כאב בשעת העקדה יותר משכאב לנו באותה השעה, כי אברהם אבינו עשה זאת בציווי של המקום ברוך הוא ומאהבתו, לכן נשא את צרתו בשמחה. אבל עלינו באה מכה זאת בין זרים, דבר שהכביד מאוד על לבנו […] נקל לשער באיזו מין ברכת כהנים נפרדנו מן הילדה החביבה, ובכמה מאות דמעות שילחנו אותה מאתנו. אמנם הילדה הייתה עליזה ושמחה כתינוק, מסכן, שאיננו מבין כלום, אבל אנחנו כולנו, כל אלה משלנו שהיו בהנוביר, כולנו בכינו והתחננו והעברנו בעוונותינו הרבים את היום טוב הקדוש כולו בצער" (גליקל, תשס"ו, עמ' 169–171).
בסופו של דבר הוחזרה הילדה בריאה ושלמה להוריה בשמחת תורה, והפרשה הסתיימה בטוב. אף על פי כן, הפרשה עצמה ורצף האירועים שברקע – גל השבתאות שהכזיב, השמועות על הדבר, הנדודים של משפחה מטופלת בילדים רכים בדרכים, הזרות ותחושת אין האונים של הורים לנוכח הכרעתה של קהילה זרה על חיי ביתם – כל אלה מציירים באופן מוחשי וחי את מציאות החיים של יהודים בתקופה שאמונה דתית, חרדת מגפה, אמצעי ריפוי דלים, כוחן של שמועות וכוחה של קהילה יכלו להפריד באחת ילדה מהוריה. לא פחות מזה עולה מהזיכרונות קולה של אישה העומדת על דעתה, גם אם זו לא תמיד נשמעת, ומתבוננת בפיכחון על עצמה ועל סביבתה.
השפעה והתקבלות
כאמור, זיכרונותיה של גליקל התפרסמו עוד בסוף המאה ה-19. הם תורגמו לגרמנית ולשאר לשונות אירופה, וזכו לתפוצה רבה. בעקבותיהם נכתבו כמה יצירות לבימה – מחזות באנגלית ובגרמנית – והמחזה בגרמנית הועלה בתרגום ליידיש בלודז' ב-1937. כן עלה בניו יורק מחזמר בשנת 2000.
בשנים האחרונות התפתח העניין של חוקרים בזיכרונותיה של גליקל, עם התגברות העיסוק בכתיבה אישית כמקור היסטורי ככלל, ובכתיבה של נשים בפרט. המהדורה הדו-לשונית שהוציאה חוה טורניאנסקי עוררה מחדש את העניין בזיכרונותיה של גליקל בקרב קוראי העברית, וביססה את תרומתה של לשונה למחקר היידיש וספרותה.
לקריאה נוספת
גליקל (תשס"ו). זכרונות 1691–1719. ח' טורניאסקי (ההדירה ותרגמה מאידיש). ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.
טורניאסקי, ח' (תשס"ו). מבוא. בתוך גליקל מהמיל, זכרונות 1691–1719 (עמ' ט–ס). ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.
לאור, י' (15 ביוני 2006). "אינטר-טקסטואליות של א יידישע מאמע". הארץ.
לוין, י' (ח"ת). לזכור את גליקל. קולך, 25.