חופה שחורה / יונתן רטוש
קרבן מנחה
א
רָחַבְתָּ לִי שָׂדִי, נִדְבַת יְאוֹר וָטִין,
פִּסַּת מִדְבָּר גָּנוּב, מוֹרֶשֶׁת סָב וָנִין.
מִשַּׁחַר עַד עַרְבִית הִרְוֵיתִי מַעֲנִית
לְפַת קִבָּר לַטַּף, לְלֶחֶם נִקּוּדִים.
זַאֲטוּטַי הֻכּוּ: הַשִּׁיבוּ צִפֳּרִים!
אָבִי עִם אֵשֶׁת חֵיק שֻׁפּוּ לַמַּחְרֵשָׁה.
רִבּוֹן אַשְׁדּוֹת שִׁיחוֹר, אַב-לֶחֶם כָּל הֶחָי,
רְצֵה מִנְחָה דַּלָּה, עֲמַל דּוֹרוֹת אָדָם.
– הַלֵּל! רָצָה הָאֵל!
– וְעֹמֶר בָּר אֶחָד
בְּאַמְבְּרֵי חִטָּה לְמִסְכְּנוֹת פַּרְעֹה.
ב
יָחִיד הָיָה בְּנִי, בְּכוֹר וּבֶן אוֹנִים,
גַּחֶלֶת עֹל בִּינָה וּרְקַב פִּרְחֵי יוֹמִי.
הַדֶּשֶׁן לְמִזְבֵּחַ לְבָבִי אָרָהוּ
אֵפֶר תַּאֲווֹת וְנֵר-תִּקְוַת-תָּמִיד;
מַצִּית אֲבוּקָתִי בִּשְׁחוֹר דּוֹרוֹת עָתִיד,
נוֹשֵׂא דִּגְלִי שֶׁמָּט אֶל נֶצַח אָב וָבֵן.
רִבּוֹן אוּרֵי הָאֵשׁ, אַב-נֶפֶשׁ כָּל-הֶחָי
רְצֵה מִנְחָה דַּלָּה, אָבְדַן תִּקְוַת אֱנוֹשׁ.
– הַלֵּל! רָצָה הָאֵל!
– וְאוּד עָשֵׁן אֶחָד
בֵּין אֲכוּלֵי מוֹקֵד לַמֹּלֶךְ הַכַּבִּיר.
ג
דָּרַךְ כּוֹכָב! לֹא אָב לוֹ. נֵפֶל נְפִילִים,
כּוּר פֶּלַח בְּרֵאשִׁית מִבֶּטֶן-אֲדָמָה.
אַתְּ אֶרֶץ שַׁכּוּלָה! כָּל טוֹב וְכָל לוֹהֵט
וְכָל שֶׁלֹּא נֻקְשָׁה בַּיְבֹשֶׁת – יְצָאֵךְ!
בַּת-אֶרֶץ שַׁכּוּלָה! סְגוֹר מַסְלוּל חָבוּט!
כָּל טוֹב וְכָל לוֹהֵט וּבֶן-מַרְדּוּת!
לֹא אָב וְלֹא רִבּוֹן! אֲנִי רִבּוֹן וָאָב,
דּוֹרֵךְ בָּמֳתֵי-עָב, קוֹבֵעַ מַזָּלוֹת!
– אַבְרֵךְ וְיִתְגַּדָּל!
– וְגוּשׁ אָפֵל צָנַח
תּוֹךְ נְפוּצוֹת זִיקִים לִנְהַר-דִּי-נוּר כָּבֶה.
אהבה
הִנָּשְׂאוּ שַׁעֲרֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד;
קִרְעוּ אַדֶּרֶת נְזִירִים וְיָשֵׂם חֻפַּת שָׁלוֹם;
לְכָה דּוֹדִי,
וְנֵצֵאָה סְמָדַר.
אֶבֶן חֲכָמִים תָּרֹעַ, דַּפְנָה וָזַיִת אֶקְלַע לָךְ ;
לָמָּה תַּעֲמֹד כְּאִישׁ נִדְהָם, כְּגִבּוֹר לֹא יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ.
חָנֵּנִי הַנָּזִיר,
כִּי טוֹבִים דּוֹדֶיךָ,
דָּעֵנִי הַנָּזִיר, כִּי אַתָּה הַיּוֹדֵעַ,
עַשֵּׂנִי, הַמֶּלֶךְ, כִּי לְךָ אָנִי.
הַבַּעַל –
עֲנֵנִי בְּיוֹם קָרְאִי אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת
כִּי אֵין לִי גּוֹאֵל אֶלָּא אָתָּה.
תֻּכֵּיתִי לְרַגְלֶיךָ כַּהַרְמוֹן, הַבַּת לֹא רֻחָמָה:
מְשׂוֹשׂ-כָּל-עַיִן מִתְאַבֶּלֶת אֶל חֲמוּדוֹתֶיהָ.
עֲבֹר, הַנָּזִיר, וְאַל תִּמְאֲסֵנִי,
פְּרֹשׂ כְּנָפֶיךָ עָלַי לְסִתְרָה.
עַד אָנָה
תַּסְתִּירָה פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי?
פָּשַׁטְתִּי כֻּתָּנְתִּי – אֵיכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה?
פֵּרַשְׂתִּי זְרוֹעוֹתַי – אֵיכָכָה אֲשִׁיבֵן?
שָׁדַיִם נָכוֹנוּ וּשְׂעָרִי צִמֵּחַ
כֻּלִּי עֵרֹם וְעֶרְיָה.
דָּעֵנִי, הַנָּזִיר, כִּי אַתָּה הַיּוֹדֵעַ,
עַשֵּׂנִי, הַמֶּלֶךְ, כִּי לְךָ אָנִי.
הַבַּעַל,
עֲנֵנִי בְּיוֹם קָרְאִי אֵלֶיךָ בֶּאֱמֶת
כִּי אֵין לִי גּוֹאֵל אֶלָּא אָתָּה.
כִּתְּרוּנִי אַבִּירֵי אָדָם – וְשָׂעִיר מִשְׁתַּלֵּחַ.
שָׁלְחוּ יָדָם בִּבְשָׂרִי – יָמֻשּׁוּ כָּל אֵבָרַי.
עוּרָה הַבַּעַל
כִּי עַד מָתַי,
אַל תִּתֵּן לַחַיָּה
נֶפֶשׁ אֲמָתֶךָ.
יְהוּדוֹנֵי כַּפֶּיךָ
כִּי נָבוֹנוּ מְאֹד.
על חטא
וְהוּא מַכֶּה עַל חֵטְא
וְהוּא מַכֶּה עַל תֹּהוּ
וְהוּא מַרְעִיד מֵיתָר פָּקַע אִבּוֹ בִּכְדִי
וְהוּא דָּמוּם כַּהֵד
וּמְרַצֵּד כָּמֹהוּ
הוּא מִצְטַמֵּר לְמַנְגִּינַת לְכָה-דּוֹדִי.
אַתְּ יְחִידָה כַּצֵּל
אַתְּ בּוֹגֵדָה כַּנַּחַל
אַתְּ תִּצְעֲנִי לַכֹּל, לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב
אַתְּ מְתוּקָה כַּלֵּיל
אַתְּ חֲמֻקָּה כַּשַּׁחַל
אַתְּ מְפַכָּה כְּנַחַל בַּשָּׁרָב.
וְהוּא בּוֹעֵר כַּלֵּב
וְהוּא כָּבֶה כָּעַיִן
וְהוּא דּוֹלֵק בְּלַהַב נֵר נִשְׁמַת אָדָם
וְהוּא חוֹמֵר כַּגֵּו
וְהוּא כָּבֵד כַּיַּיִן
הוּא מִתְנוֹדֵד לְמַנְגִּינַת בָּשָׂר וָדָם.
אַתְּ יְחִידָה כַּצֵּל
אַתְּ בּוֹגֵדָה כַּנַּחַל
אַתְּ תִּלְהֲטִי לַכֹּל, לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב
אַתְּ אֲפֵלָה כַּלֵּיל
אַתְּ אוֹכֵלָה כַּשַּׁחַל
אַתְּ שׁוֹקֵקָה כְּנַחַל בַּצָּרָב.
וְהוּא מֻכֶּה כַּלֵּב
וְהוּא נִרְתָּע כָּעַיִן
עָקוּד הוּא כְּחַיָּה בְּרֶצַע יְתָרִים
וְהוּא שׁוֹתֵת כַּגֵּו
וְהוּא זוֹעֵק כַּיַּיִן
הוּא מַשְׁתַּרְבֵּט בְּלַהֲבוֹת בֵּין הַבְּתָרִים.
אַתְּ רוֹחֲפָה כַּצֵּל
אַתְּ לוֹקְקָה כַּנַּחַל
אַתְּ תִּלְחֲכִי בַּכֹּל, בְּכָל אֲשֶׁר יֹאהַב
אַתְּ עֲרֻמָּה כַּלֵּיל
אַתְּ יַחוּמָה כַּשַּׁחַל
אַתְּ צוֹחֲקָה כְּנַחַל הָאַכְזָב.
וְהוּא קָשֶׁה כַּלֵּב
וְהוּא נוֹקֵב כָּעַיִן
הוּא מְבַקֵּשׁ כַּפֵּר הַחֵטְא אֲשֶׁר חָטָאת
וְהֵא רַחוּם כַּגֵּו
וְהוּא נִגָּר כַּיַּיִן
הוּא מִתְנַגֵּן בְּבַהַט-אֶבֶן אֶת-נִשְׁמָת.
אַתְּ יְחִידָה כַּצֵּל
אַתְּ מְפַכָּה כַּנַּחַל
אַתְּ לְוֹהֲטָה לַכֹּל, לְכָל אֲשֶׁר יֹאהַב
אַתְּ אֲלֵלָה כַּלֵּיל
אַתְּ שַׁכּוּלָה כַּשַּׁחַל
אַתְּ נְמוֹגָה כְּנַחַל בַּשָּׁרָב.
מתוך: ילקוט שירים, מחברות לספרות, 1991.
כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
יונתן רטוש הוא מענקי השירה העברית החדשה. רטוש לא היה משורר בלבד, אלא גם אידאולוג. הוא היה מנסחה הראשי של תנועת הכנענים, שהתפלמסה עם אופייה האתנו-יהודי של הציונות, וקראה להכלה רחבה של עמי המזרח התיכון, כבמלכויות דוד ושלמה. עם חברי התנועה לא נימנו אנשים רבים, אך השפעתה הייתה רבה. שיריו של רטוש משופעים בעוצמה רטורית רבה, ומילות שיריו מהלכות קסם על השומעים אותן. רטוש גם חידש מילים בשפה העברית, ובאחרונה יצא ספר העוסק בתחדישיו.
רקע
יונתן רטוש (1909–1981) הוא מענקי השירה העברית החדשה. רטוש לא היה משורר בלבד, אלא גם אידאולוג. הוא היה מנסחה הראשי של תנועת הכנענים, תנועה ששאפה לחזור אל העבריות הקדמונית המקראית ולהתנער ממורשת היהדות הגלותית. הכנעניות התפלמסה עם אופייה האתנו-יהודי של הציונות, וקראה להכלה רחבה של עמי המזרח התיכון, כבמלכויות דוד ושלמה. עם חברי התנועה לא נימנו אנשים רבים, אך השפעתה הייתה רבה. שיריו של רטוש משופעים בעוצמה רטורית רבה, ומילות שיריו מהלכות קסם על השומעים אותן. רטוש גם חידש מילים בשפה העברית, ובאחרונה יצא ספר העוסק בתחדישיו.
ההקשר ההיסטורי
יונתן רטוש נולד בוורשה בשם אוריאל הלפרין. הוריו, שהיו חברים של הוריו של אלתרמן, היו מחסידי השפה העברית, והקפידו לדבר אך ורק עברית בביתם. דומה כי הן אלתרמן הן רטוש מבטאים את השפעתה של מורשת זו. אולם אלתרמן היה למשורר הלאומי, ואילו רטוש – דחוי ונידח תמיד. בגיל צעיר נסע רטוש ללמוד בסורבון, שם פגש את ההיסטוריון והבלשן ע"ג חורון. פגישתם של שני ענקים אלו ייסדה והולידה את תנועת הכנענים. כששבו לישראל ייסדו את המעגל הראשון והמחויב של התנועה, שברבות הימים התפרסמו רבים מחבריו כיוצרים, עיתונאים, סופרים ומשוררים.
רעיונות מרכזיים
שיריו של רטוש "סבלו" מזיהויו האידאולוגי. במבט מפוכח שבדיעבד אפשר לקבוע כי רטוש שלט שליטה נדירה בעברית, ושיריו היו נקיים כמעט מאידאולוגיה – מרביתם שירים אישיים ולאומיים כאחד. אלו הם שירי אהבה מן היפים שנכתבו בשפה העברית, שירי קורבן וסבל ושירים המתמקדים בדמות מקראית. שירי חופה שחורה מצטיינים במקצב של לחש כישופי, עברית קדומה וקדמונית, ובשימוש במילים באוגריתית. על רבים מהשירים מסוך דוק של "פולחן מיתי", כמו אלילי. יש אשר כרכו את רטוש המוקדם, כפי שהוא ניכר בשירי חופה שחורה, בשיריו של שאול טשרנחובסקי. אולם טשרנחובסקי היה כרוך אחר תרבויות העולם, ("לנוכח פסל אפולו"), ואילו שירת רטוש ספוגה "עבריות". חופה שחורה הוא ספרו הראשון של רטוש, ובו שירים שהתפרסמו בבמות שונות קודם לכן. רטוש פרסם עוד כשבעה ספרים, אך בחופה שחורה ניכרת החדשנות, הנועזות והיופי שיאפיינו את שירתו. השיר "על חטא", מן הקובץ, היה לנכס צאן ברזל של השירה הישראלית.
בשיר אהבה אפשר למצוא רבות מן הסגולות המאפיינות את שירתו של רטוש. רגש שופע, צירופי לשון מפתיעים ועם זאת נסמכים על לשון המקורות, אירוטיות מתפרצת וחזרתיות מהפנטת. העולם הכנעני מיוצג על ידי המילה "בעל" המשמש כאן הן במשמעותו הכנענית והן במשמעותו היומיומית בעברית הישראלית, כבן זוג. השימוש בשיר השירים כמצע למולו מתכונן השיר- בולט. אולם בידיו האמונות של רטוש הופך לטקסט "לא יהודי", כללי, פולחני פגאני של עמי האזור.
השפעה והתקבלות
לכאורה אפשר לטעון כי השפעתה של שירת רטוש הייתה שולית, אולם לא כך הוא הדבר. דליה רביקוביץ הושפעה עמוקות מן המודוס השירי שהנחיל, וכמה משיריו צוטטו רבות. בהלוויות חילוניות מרבים לצטט את שירו "את נשמת" מתוך ספרו בארגמן, ואת השיר "קרבן מנחה" מחופה שחורה. מעט לפני מותו זכה רטוש להשתתף בכינוס שעסק בשירתו ובקובץ מחקרים. במפתיע, שירתו מתחברת דווקא לדגם העכשווי של הרוחניות החדשה (במיוחד הפואמה האחרונה שלו, "ההולכי בחושך"), וגם לכמה מרעיונות הזרם הפוסט ציוני של ימינו.
לקריאה נוספת
אפרת, מיכל (2010). המלים המתבקשות: תחדישיו של יונתן רטוש. רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן.
מירון, דן (9–15 באפריל, 1990). יונתן רטוש כגיבור תרבות. הארץ (פורסם מחדש בתוך נוגע בדבר (עמ' 161–202). תל אביב: זמורה ביתן.
עמרמי, י' (עורך) (1986). יונתן רטוש (אוריאל שלח): מכתבים. תל אביב: הדר.
פורת, יהושע (1989). שלח ועט בידו: סיפור חייו של אוריאל שלח (יונתן רטוש). תל אביב: מחברות לספרות.
פסח, חיים (נובמבר 1982). אידיאולוגיה ופואטיקה: בין רטוש לפאונד. מאזניים, נד(3/4), 9–14.
שמיר, זיוה (1993). להתחיל מאל"ף: שירת רטוש, מקוריות ומקורותיה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
תמוז, בנימין (10 באפריל, 1981). פרידה מיונתן רטוש. הארץ, תרבות וספרות, עמ' 25.