חירבת חיזעה / ס' יזהר

הסיפור "חירבת חיזעה" מאת ס' יזהר מתאר גירוש של תושבי כפר ערבי בידי חיילי צה"ל ב-1948. הסיפור נמסר בגוף ראשון מפי אחד החיילים, המרגיש שמעשה הגירוש אינו מוסרי ואינו צודק, אך אינו עושה דבר כדי למנוע אותו או לעצור אותו, ואף משתתף בו בפועל. הסיפור פורסם ב-1949, ועד היום הוא מושא לדיון ולוויכוח פוליטי. על דבר אחד אין חולק – מדובר ביצירת מופת.

ההקשר ההיסטורי

ס' יזהר (יזהר סמילנסקי, רחובות 1916–2006) היה מחשובי הסופרים בישראל. הוא בן למשפחת סופרים (שנמנה עמה גם משה סמילנסקי) וחתן פרס ישראל לספרות לשנת 1959. יזהר היה קצין במלחמת העצמאות, מורה ופרופסור לחינוך וחבר כנסת מטעם מפא"י מ-1949 עד 1967. "חירבת חיזעה" פורסם ב-1949, מיד לאחר המלחמה, עם סיפור נוסף – "השבוי". אלה הם שני הסיפורים הראשונים שערערו על הדימוי של צה"ל כ"צבא מוסרי" ועל המושג "טוהר הנשק". באופן פרדוקסלי, עם פרסומו נתפס הסיפור עצמו כמעשה מוסרי וכתביעה למוסר אוניברסלי, וכך התחזקה התפיסה שצה"ל הוא צבא מוסרי. עם השנים התגברה ההכרה שהכפר הבדיוני "חירבת חיזעה" אינו מייצג מקרה בודד וחריג, אלא מדיניות גירוש שיטתית ועקבית – ה"נכבה" הפלסטינית – ולסיפור נולדו פרשנויות רבות ואף מנוגדות.

עלילת הספר מקיפה יום אחד, שכיתת חיילים משתתפת בו בכיבוש כפר ערבי בדיוני בשם חירבת חיזעה ובגירוש כל תושביו. אנשי הכפר נכנעים ללא כל התנגדות. החיילים יורים על הנמלטים (אם כי אינם מצליחים להרוג איש מהם), סורקים את הבתים ומרכזים את התושבים – זקנים, נשים וילדים, נכים ועיוורים. הם מעלים את כולם על משאיות, ואינם מאפשרים להם לקחת אִתם דבר מרכושם הדל – מצעים, בגדים או כלי בית. החיילים מתנהגים באכזריות ובאדישות, יורים סתם כדי להפחידם, ומתעלמים מבכיין של הנשים ומניסיונות הגברים לדבר עִמם. הסיפור מסתיים כשהמשאיות מסתלקות.

החיילים מתייחסים לערבים כאילו אינם בני אדם. אין הם מקשיבים להם, אין הם מרחמים על התינוקות, הזקנים והנכים, והם יורים בנמלטים ללא כל צורך, כאילו צדו חיות. "עזוב-'ת-ערבושים האלה – לא אנשים", אומר חייל. כיוון שאינם "אנשים", נראה שמותר לגרשם, לעלוב בהם, לחמוד את רכושם ולהרוס את בתיהם. הזלזול מגיע לידי כך שמעשי החיילים מתוארים כנובעים משעמום: אין הם לוחמים באויב או מגנים על עצמם, אלא פועלים על פי פקודות ומתוך שעמום ואדישות לגורלם של הערבים הנתונים בידיהם. הם מספרים למשל שירו בבהמות עבודה – חמורים וגמלים – סתם כך, ללא כל סיבה.

המספר משתתף במעשים, אבל כבר מתחילת הסיפור הכפר הערבי מזכיר לו את כפר הולדתו, וכשיורים על הכפר הוא נזכר כיצד הרגיש בילדותו כאשר נשמעו יריות. כל הסיפור הוא נע בין השלמה עם מעשי הקבוצה להזדהות עם הקורבנות הערבים. לקראת סוף הסיפור הוא משווה את הפליטים הערבים שהוא וחבריו מגרשים מבתיהם ליהודים שיצאו לגלות בבל וגם לפליטים היהודים באירופה, שנים מעטות קודם לכן. למשאיות הוא קורא "קרונות משא", ביטוי טעון המאזכר את השואה.

המספר נע בין גוף ראשון יחיד לגוף ראשון רבים. הדיבור בגוף יחיד מבטא את סלידתו ממעשי הקבוצה ואת הסתייגותו מהם, וגוף רבים – "אנחנו" – מבטא את השתתפותו באותם מעשים עצמם. כפי שהראתה גרץ, לעתים נראים מעברים מ"אני" ל"אנחנו" וחזרה במשפט יחיד. התנודדותו של המספר בין שני הקטבים – היחיד המבקש להיות חלק מהקבוצה והיחיד המסתייג ממעשיה ומבקש להרחיק עצמו ממנה – מתבטאת גם בהתנודדות בין סגנונות. כחלק מהקבוצה, המספר מוסר את הדיאלוגים בלשון מדוברת, בסלנג צבאי, מתובל לעתים בערבית משובשת. כיחיד הוא דובר לשון גבוהה ועשירה במיוחד, לשון שכתיבתו של יזהר מצטיינת בה בספריו האחרים. המעברים בין הסגנונות תכופים מאוד.

הסיפור גדוש תיאורי נוף, תיאורים מרהיבים של האדמה, של הצמחייה, של הכפר ושל מזג האוויר. יזהר ידוע בתיאורי המקום שלו, בהתבוננות בפרטי פרטים של הטבע או של גידולים חקלאיים ובתיאורם בעברית דשנה ויפה. ב"חירבת חיזעה" תיאורי המקום קושרים בין הכפר הערבי לכפר ילדותו של המספר, קשר שאפשר להבינו בשתי דרכים: כרקע וכבסיס להזדהות של המספר עם הכפריים הערבים המגורשים מאדמתם, וכדרך לנכס לעצמו את המרחב, כפי שחבריו עושים כשהם מגרשים את הערבים כדי ליישב במקומם עולים יהודים: "יבואו עולים, […] ויקחו את האדמה הזאת, ויעבדו אותה, ויהיה כאן יופי!" כמו עובדות אחרות בסיפור זה, הפרשנות עשויה להיות מושפעת מעמדותיו של הקורא.

האדישות היא נושא מרכזי בסיפור – לא רק אדישותם של החיילים, אלא גם זו של המספר עצמו, המאשים את עצמו לקראת סוף הסיפור שלא עשה דבר בשל אדישותו, נוחותו או חשש להיות חריג: "רציתי לעשות דבר. ידעתי שלא אצעק. מדוע, לעזאזל, רק אני מתרגש כאן. מאיזה חומר קורצתי? […] אל מי אדבר וישמע. רק יצחקו לי". מבקרים רבים ראו בסיפור קריאה למוסריות, לאכפתיות ולהקשבה פעילה לסבלו של האחר. מבקרים מאוחרים יותר נתנו יתר משקל למעשיהם של המספר וחבריו, ולכך שהמספר, בסופו של דבר, אינו מקבל עליו אחריות על הנעשה.

"חירבת חיזעה" התקבל מיד כיצירת מופת הן בקרב המבקרים, הן בקרב הקהל. הסיפור נכלל ברשימת היצירות הנלמדות בבתי הספר, והמאמרים שנכתבו בעקבותיו עשויים למלא כרכים רבים. על חשיבותו תעיד בין השאר כותרת ספרה של נורית גרץ חירבת חיזעה והבוקר שלמחרת, העוסק בהבדלים שבין "דור תש"ח" ל"דור המדינה" בספרות העברית. כאמור, שנים רבות נתפס הסיפור כקריאה אוניברסלית למוסריות ולאכפתיות. עם הזמן החלו נשמעות פרשנויות אחרות לסיפור, בהתאם לדעותיהם הפוליטיות של הפרשנים. ב-1978 עובד הסיפור לסרט טלוויזיה (תסריט: דניאלה כרמי, בימוי: רם לוי). באותה עת הובנו הסיפור והסרט ככתב אישום חריף כנגד פעולות צה"ל כלפי אזרחים ערבים הן ב-1948, הן בשטחי הגדה המערבית לאחר 1967. התעורר ויכוח ציבורי אם הטלוויזיה הישראלית – ששידרה אז בערוץ ממלכתי אחד – צריכה לשדר סרט כזה. הוויכוח הגיע עד לשר החינוך, לכנסת ולבג"ץ, אך הסרט הוקרן לבסוף. הסיפור תורגם לכמה שפות, בהן ערבית, וגם עובד לתאטרון (לוביץ, 1992).

גרץ, נ' (1983). חירבת חיזעה והבוקר שלמחרת (עמ' 100–101, 132–136). תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

גרץ, נ' וחרמוני, ג' (2012). "בעקבות המלחמה, בעקבות האשמה, בעקבות 'חרבת חזעה'". בתוך מ' חזן וא' כהן (עורכים), תרבות זיכרון והיסטוריה: בהוקרה לאניטה שפירא: כרך ב (עמ' 641–654). תל אביב: אוניברסיטת תל-אביב.

לוביץ, תמי (במאית) (1992). "חירבת חיזעה".

לוי, רם (במאי) (1978). "חירבת חיזעה".

שפירא, א' (2001). "חרבת חזעה – זיכרון ושכחה". אלפיים, 21, 9–53.