טביה החולב / שלום עליכם

לך לך

שלום עליכם נאה, רחב, לבבי לך, פאני שלום עליכם! עליכם ועל בניכם! כבר זמן רב אני מחפש אותך. הצטברה אצלי בשבילך כמות נאה של סחורה. אני שואל את עצמי כל הזמן: אַיֶכָּּה – מה זה שלא רואים אותך? אומרים לי שאתה נוסע שם בעולם, בארצות רחוקות, כמו שאנחנו אומרים במגילה: שבע ועשרים ומאה מדינה… אבל נדמה לי שאתה מסתכל בי ככה משונה? אתה, כנראה, מהסס וחושב לעצמך: זה הוא או לא הוא? זה הוא, פאני שלום עליכם, זה הוא! ידידך הוותיק טביה בכבודו ובעצמו, טביה החולב. אותו טביה, אבל כבר לא חולב; סתם יהודי, יהודי של כל ימות השנה; יהודי זקן, כמו שאתה רואה, אם כי לפי מניין השנים עוד לא כל כך זקן, כפי שאנחנו אומרים בהגדה: הרי אני כבן שבעים – עדיין די רחוק משבעים! אַיי, אם כך מדוע השיער כל כך לבן? תאמין לי, לא מתענוג, ידיד חביב. קצת הצרות האישיות שלי, בל אחטא בשפתי, וקצת הצרות של כלל ישראל – זמנים רעים! תקופה רעה ליהודים!… אלא שאני יודע מה לוחץ לך; לך לוחץ עניין אחר. אתה נזכרת מסתמא שנפרדנו פעם כשהייתי אמור לנסוע לארץ ישראל. על כן אתה בוודאי מעריך שאתה פוגש עכשיו את טביה בדרכו בחזרה, כלומר מארץ ישראל; ומתחשק לך מסתמא לשמוע איזה חדשות, לקבל דרישת שלום מקבר רחל אמנו וממערת המכפלה ומעוד דברים כאלה? אז אני צריך להרגיע אותך. אם יש לך פנאי ואתה רוצה לשמוע חידושים, אבל לשמוע בתשומת לב, כמו שכתוב בפסוק: שמעֵני – אז אתה כבר תגיד בעצמך שהאדם הוא בהמה, ושיש לנו אלוהים חזק והוא זה שמנהל את העניינים.

בקיצור, איזו פרשת שבוע הולכת אצלכם עכשיו? "ויקרא"? אצלי הולכת פרשה אחרת, פרשת "לך לך". לך לך – אמרו לי: שתסתלק, טביה, מארצך – מן הארץ שלך, וממולדתך – מן הכפר שבו נולדת ובו עברו עליך כל שנות חייך, אל הארץ אשר אראך – לכל מקום שהעיניים שלך ייקחו אותך!… ומתי נזכרו להגיד לטביה את הפסוק הזה? בדיוק כשהוא כבר זקן וחלש וגלמוד, כמו שאנחנו אומרים בתפילות של ראש השנה: אל תשליכני לעת זקנה!… אבל אולי אני מקדים את המאוחר. שכחתי לגמרי שאנחנו עדיין עומדים בהתחלה, ושעדיין לא סיפרתי לך מה נשמע בארץ ישראל. מה אתה רוצה שיישמע שם, ידיד חביב? ארץ – על כולנו שנה כזאת! ארץ זבת חלב ודבש – כך כתוב בתורה! החיסרון היחיד הוא, שארץ ישראל היא בארץ ישראל, ואני, כמו שאתה רואה אותי כאן, נמצא בינתיים בחוץ לארץ… על טביה, אתה שומע אותי, כנראה נאמר הפסוק מן המגילה: כאשר אבדתי אבדתי – הייתי שלימזל, ושלימזל גם אצא מן העולם. נדמה, הנה, כבר כמעט עמדתי ברגל אחת בצד השני, כלומר בארץ הקדושה; נותר רק לקנות כרטיס, לשבת בספינה ו – פאשול. מה עושה אלוהים? נמלך בדעתו, והנה תשמע סיפור. החתן הכי מבוגר שלי, מוטל קאמזויל, החייט מאנטֶווקֶה, לא עלינו ולא על שום יהודי, נשכב לו בריא וחזק ועושה פטירה! כלומר, בריון גדול הוא לא היה אף פעם, על האבן ייאמר. בעל מלאכה. ישב יומם ולילה על התורה ועל העבודה – על המחט ועל החוט – והכליב, במחילה, תחתונים. וכך המשיך והמשיך עד שחטף שחפת, התחיל לכחכח, כחכח וכחכח עד שירק את שארית הריאה שלו – לא הועילו כאן לא רופא ולא בעל לחשים, לא חלב עזים ולא שוקולדה חמה עם דבש. בחור טוב היה, אם כי פשוט, לא בן תורה, אבל איש ישר, בלי חוכמות. את בתי אהב – כמו את החיים! הפקיר את עצמו בשביל הילדים, ולמעני היה ממש כפרה!

בקיצור, הוא פסק את הפסוק: וימות משה – מת מוטל, והשאיר לי בירושה פצצה מתקתקת… איך כבר יכולתי לחשוב אז על ארץ ישראל? כבר היתה לי ארץ ישראל טובה אצלי בבית! איך מפקירים, אני שואל אותך, בת אלמנה עם זאטוטים־יתומים, בלי חתיכת לחם? אף כי לכאורה, אם חושבים על זה מהכיוון האחר, מה כבר אני יכול לעשות בשבילה – שק בלי תחתית? הרי את בעלה אני לא אחזיר לחיים, ואל הילדים שלה לא יחזור האבא מעולם האמת, ואני עצמי אדם חוטא שרוצה קצת מנוחה לעצמות שלו לעת זקנה, להרגיש שהוא בן אדם, לא בהמה. מספיק עשיתי טרראם! מספיק השתקרתי בעולם השקר! כבר צריך לחשוב קצת גם על עולם האמת, כבר הגיע הזמן! ובפרט שכבר עשיתי מחק למקצת המשק־בית שלי. את הסום, כפי שאתה יודע, כבר מזמן מסרתי לאחר; את הפרות מכרתי עד לפרט קטן, נשארו רק שני עגלים שאפשר לעשות מהם בן אדם אם יפטמו אותם כמו שצריך. – ולפתע פתאום, לך תהיה בשנות הזקנה אב ליתומים, אבא לילדים קטנים! זה כבר מספיק לך? חכה רגע! החלק הסמיך של הדייסה מגיע רק עכשיו, מפני שאצל טביה כשקורית צרה, אתה כבר יודע מראש שמאחוריה נגררת עוד צרה. למשל, קרה אצלי פעם אסון – התפגרה לי פרה, אז תיכף ומיד, לא עליך, נשכבה פרה נוספת… ככה כבר ברא אלוהים את העולם הקטן שלו, וככה זה כבר יישאר – עניין אבוד!

בקיצור, העניין עם בת הזקונים, כלומר ביילקה, אתה זוכר את הסיפור על הזכייה הגדולה שהיא זכתה, העלתה בחכה דג שמן, פדהצור, אחד מרעיש עולמות, קבלן, שהביא אתו ליהופץ מן המלחמה שקים מלאים והתאהב בבתי, רצה אחת יפה, שלח אלי את אפרים שדכן יימח שמו, עשה חור באדמה, ממש חטף שבץ, לקח אותה כמו שהיא, בלי כלום, שפך עליה מראש ועד כף רגל מתנות, יהלומים, בריליאנטים, נדמה כזה אושר גדול, לא? נו, אז מכל האושר נהיה מסתמא חרבון, ועוד איזה מין חרבון! רפש עמוק, שהקדוש ברוך הוא ישמור ויציל! מפני שכשאלוהים מצווה שהגלגל ייקח סיבוב אחורנית, אז זה עם החמאה למטה, כמו שאנחנו אומרים בהלל: הנה, רק עכשיו זה היה מקימי מעפר דל, ולפני שהסתכלת ימינה ושמאלה – בום! המשפילי לראות בשמים ובארץ – על האדמה עם כל הרתמה… אלוהים אוהב לשחק בבני אדם. אוי, כמה שהוא אוהב לשחק! הוא כבר שיחק ככה עם טביה כמה פעמים: עולים ויורדים – למעלה ולמטה! וכך היה גם עם הקבלן שלי, עם פדהצור. אתה בוודאי עוד זוכר את הגדוּלה שלו, עם הבית ביהופץ, עם שלוש עשרה המשרתות, עם המראות, עם השעונים, עם צעצועי הנוי? פי-פו־פה! אתה זוכר, סיפרתי לך, כמדומה לי, איך דיברתי אז על לבה של ביילקה שלי, התחננתי לפניה שתדאג לכך שהוא יקנה בשבילה את הבית, ולמען השם -ירשום אותו על שמה? נו, אז מסתמא הקשיבו לי כמו לרעשן של פורים – מה מבין אבא? אבא לא מבין כלום! ומה אתה חושב היה הסוף? הסוף היה – שכזה יהיה הסוף של כל אויב שלך, אם יש לך באיזשהו מקום – חוץ מזה שמכל ההו־הא לא נשאר כלום, נמכרו כל המראות והשעונים והיהלומים והבריליאנטים של האישה, הוא עוד גם התלכלך, נכנס בסכנת נפשות, נאלץ לברוח מן החוק, על שום יהודי שלא ייאמר, ולעשות יציאה ולהסתלק למקום שאליו השבת הקדושה מסתלקת, כלומר לאמריקה. הרי לשם נוסעים כל הלבבות הכבדים, אז גם הם נסעו לשם. בזמן הראשון השחירו את הפנים טוב־טוב, אכלו את מעט המזומנים, כמה שהיו, וכשיותר לא היה מה ללעוס, נאלצו, מסכנים, להתחיל לעבוד, עשו כל עבודת פרך, כמו היהודים במצרים, גם הוא וגם היא! עכשיו היא כותבת שכבר ברוך השם לא נורא: הם מייצרים גרביים במכונה ועושים חיים… כך אומרים שם, באמריקה, ובלשוננו הפירוש הוא: איכשהו מוציאים את חתיכת הלחם… כל המזל הוא שהם אינם יותר משניים, היא כותבת, בלי ילדים ובלי קרובים – גם זו לטובה! נו, אז אני שואל אותך: שלא תיכנס הרוח בדודה של הדוד שלו? אני מתכוון כמובן לאפרים שדכן אני מתכוון, בשביל השידוך היפה שהוא מכר לי ובשביל הבוץ שהוא הכניס אותי לתוכו! מה היה כל כך רע ומר בשבילה אילו היתה מתחתנת, למשל, עם בעל מלאכה, כמו צייטל, או עם מורה, כמו הודל? אַיי, זה שגם ההן לא עשו הצלחה מי־יודע־מה?! האחת אלמנה צעירה והאחרת נמצאת במקום של כל השנים הטובות, מקום של גלות? אז זה כבר מאלוהים! איך כבר יכול הבנאדם להבטיח את עצמו? אתה שומע, יהודייה חכמה היתה דווקא זו שלי, גולדה עליו השלום, אפילו רק בזה שהיא הסתכלה סביבה בעוד מועד ונפרדה מן העולם הטיפשי הזה והלך לעולמו. מפני שתגיד כבר אתה בעצמך, כשיש לך צער־גידול־בנים מבנות, כמו שיש לטביה, כבר לא אלף פעמים יותר טוב לשכב באדמה ולאפות כעכים? אבל איך כתוב שם בפרקי אבות: בעל כורחך אתה חי – אדם לא מאבד את עצמו, וכשהוא כבר כן מאבד, מרביצים לו, אתם אומרים, על הידיים… בינתיים סטינו מהדרך, ולפיכך נחזור לענייננו הראשון – הבה נניח,  כמו שאתה אומר בספרונים שלך, את בן־מלך ונפנה אל הבת־מלכה. אז באיזה עניין אנחנו עומדים? בפרשת "לך לך". אבל עוד לפני שנגיע לפרשת "לך־לך", אני אבקש ממך שתטריח את עצמך ותיעצר יחד אתי לזמן מה בפרשת "בלק". אמנם, מיום שהעולם עומד, אני אומר, מנהג הבריות הוא שקודם לומדים את פרשת "לך־לך" – ואחר כך "בלק", אחרי "לך־לך". אלא שהרביצו בי את פרשת "בלק" כל כך יפה, שכדאי לך לשמוע! זה יכול בהזדמנות להיות לך לתועלת.

בקיצור, זה היה כבר מזמן, תיכף אחרי המלחמה זה היה, ובשיא הלהט של הקוסְנֶטוציות, כשנפלו הישועות והנחמות על היהודים, קודם בערים הגדולות ואחר כך בעיירות הקטנות, אבל אלי זה לא הגיע, וזה גם בשום אופן לא יכול להגיע. מדוע? פשוט! גרים כל כך הרבה זמן בין גויים, עם עשו ורק אתו – מקושרים כל כך עם כל הבעלי־בתים בכפר. ידיד נפש אב הרחמן – "באטיושקה טבל" הוא אצלם העלי שבמכתש! מה העניין? זקוקים לעצה – אז "יאק טבל סקאז׳ה"; תרופה לקדחת – אז "דו טבליה"; לאיזו גמילות חסד – אז אצל טביה. נו, אז אני הייתי צריך בכלל להעלות על הדעת דברים כאלה, פוגרומים, שטויות, אם הגויים בעצמם אמרו לי מי יודע כמה פעמים שכלל וכלל לא אפחד – הם לא ייתנו לגעת! וכך הווה. שמע סיפור יפה.

בקיצור, יום אחד אני מגיע הביתה מבויבריק – הייתי אז עוד בגדלותי – במרומי ההצלחה, כמו שאתם אומרים; עוד סחרתי אז במוצרי חלב – גבינה, חמאה ושאר ירקות; התרתי את הסוסון, השלכתי לפניו את הקש ושיבולת השועל, אפילו לא הספקתי לרחוץ ידיים לסעודה, אני מעיף מבט – החצר מלאה גויים, כל "העדה" שלהם, כל הבעלי־בתים החשובים ביותר, מזקן הכפר איוואן פופרילה ועד אחרון האחרונים, טרוכים הרועה, וכולם נראים לי איכשהו חגיגיים באופן מוזר! מלכתחילה הלב אצלי אפילו החסיר פעימה: איזה מין חג זה לפתע פתאום? האם הם באו אלי ללמד אותי פרשת בלק"? אבל מן הצד האחר אני חושב לעצמי: 'פה, טביה! תתבייש אפילו בפני עצמך. כל ימיך אתה חי בשלום ובשלווה, יהודי יחיד בין כל כך הרבה גויים, ולא הפילו לך, הייתי אומר, אפילו שערה משערות ראשך!'.. ואני עומד ויוצא לקראתם עם שלום עליכם רחב: "ברוכים הבאים, אני אומר להם, מה מעשיכם כאן, בעלי־בתים חביבים שלי? מה טובות תגידו איכשהו? ואיזה חדשות תספרו?" יוצא ועומד לפניהם זקן הכפר, כלומר איוואן פופרילה, ופונה אלי לגמרי בגלוי ובלי שום הקדמות: "אנחנו באנו אליך, טבל; אנחנו רוצים להרביץ לך." מה אתה אומר על שפה שכזאת? זה ממש מה שנקרא אצלנו "לשון סגי־נהור", כלומר אומרים דבר אחד ומתכוונים לדבר אחר… מילא, מה שהתרחש אצלי בלב אתה יכול לשער בעצמך, אבל להראות להם – פֶה! אדרבה ואדרבה! טביה הוא לא נער… אז אני פונה אליהם דווקא בבדיחוּת: "מזל טוב לכם! אני אומר; אבל מה זה, ילדים, שנזכרתם כל כך מאוחר? במקומות אחרים, אני אומר, כבר כמעט שכחו מזה!" פונה אלי איוואן פופרילה, כלומר זקן הכפר, וכבר בכל הרצינות: "תבין אותי, טבל, הוא אומר. אנחנו היססנו והיססנו אם נרביץ לך או לא נרביץ. בכל מקום, בכל עיר וכפר, מרביצים לכם; מדוע, הוא אומר, שאנחנו נפסח עליך? אז 'העדה', הוא אומר, החליטה שכן נרביץ לך… אלא מה, אנחנו בעצמנו עוד לא יודעים מה נעשה לך, טבל: שרק ננפץ אצלך את השמשות, הוא אומר, ונקרע את הכסתות והכרים ונפריח את הנוצות, או שנשרוף לך, הוא אומר, את הבקתה ואת האורווה, את כל המשק־בית שלך?"

כאן כבר נעשה לי עכור בנשמה, ואני מסתכל על אלה שלי, איך שהם עומדים נשענים על המקלות הארוכים ומתלחשים ביניהם כך בחשאי. משמע, זאת בכלל לא בדיחה מבחינתם? אם כך, אני חושב לעצמי, הרי זה כמו שאנחנו אומרים בתהילים: באו מים עד נפש – בחיי, טביה, שאתה בצרות! מפני שאולי, אל תפתח פה לשטן – מי יודע מה ברוקלה יכול לעשות? אה, טביה, אני חושב לעצמי, עם מלאך המוות לא משחקים – צריך להגיד להם משהו! ומה אאריך לדרוש כאן לפניך, ידיד חביב, כנראה שנגזר מלמעלה שיתרחש נס. הקדוש ברוך הוא הכניס לי לראש שאל לי להתייאש, ואני עומד ופונה אליהם, כלומר אל הגויים, באומץ ודווקא במצב רוח מרומם: "שמעו נא, רבותי, אני אומר, הקשיבו לי בעלי־בתים חביבים, אני אומר. אם כך פסקה 'העדה', אז מה יש כבר לדבר, אני אומר. מסתמא אתם יודעים טוב יותר, שטביה הרוויח אצלכם ביושר, שתעשו תל עולם מכל המשק ומכל הרכוש שלו. אלא מה, אני אומר, הרי אתם יודעים, אני אומר, שיש גבוה מעל ל'עדה' שלכם? אתם יודעים, אני אומר, שיש אלוהים בעולם? אני לא מדבר, אני אומר, על אלוהים־שלי אלוהים־שלכם; אני מדבר על אותו אלוהים, האלוהים של כולנו, שיושב, אני אומר, שם למעלה ורואה את כל הנבזויות, אני אומר, שעושים כאן למטה. יכול להיות, אני אומר, שהוא בעצמו הועיד אותי לעונש על לא שום חטא – באמצעותכם, באמצעות ידידי הטובים ביותר. אבל יכול גם להיות, אני אומר, בדיוק להיפך, שהוא דווקא בשום פנים ואופן לא רוצה שיעשו רע לטביה… מי, אני אומר, יכול לדעת מה אלוהים רוצה? אדרבה, אני אומר, אולי נמצא כאן ביניכם אחד שייקח על על עצמו, אני אומר, לברר אח העניין באופן יסודי?"

בקיצור, הם נוכחו, כנראה, שבטענות הם לא ינצחו את טביה. פונה אלי זקן הכפר, איוואן פופרילה, בזה הלשון: "העניין, הוא אומר, הוא כזה עניין. לנו בעצם אין שום דבר נגדך, טבל. אתה אמנם ז'יד, אבל לא בן אדם רע. אלא שדבר אחד לא שייך לדבר האחר – להרביץ לך מוכרחים. כיוון ש'העדה' החליטה – זה אבוד! אנחנו, הוא אומר, לפחות ננפץ אצלך את השמשות. את זה, הוא אומר, אנחנו מוכרחים לעשות, שמא, הוא אומר, יעבור כאן מישהו, אז לפחות שיראו, הוא אומר, שהרביצו לך. אחרת, הוא אומר, עוד יענישו אותנו." כך, במילים האלה ובזה הלשון, כמו שאני מספר לך, שככה יעזור לי אלוהים בכל אשר אפנה! נו, אז עכשיו אני שואל אותך, פאני שלום עליכם, אתה הרי יהודי כזה שנוסע בכל העולם – האם טביה לא צודק כשהוא אומר שיש לנו אלוהים חזק?

ובכן, חסל סדר פרשת "בלק", ועכשיו נחזור לפרשת "לך־לך". את הפרשה הזאת לימדו אותי ממש לפני זמן לא רב, ולימדו כמו שצריך. כאן כבר לא הועילו, תבין אותי, שום דרשות ושום הטפת מוסר! ומעשה שהיה כך היה – צריך למסור לך את זה בדיוק, עם כל נקודות החן, כאשר אהבתי – כך כמו שאני אוהב.

ויהי בימי מנדל בייליס – זה היה בדיוק באותו זמן שמנדל בייליס, תרנגול הכפרות שלנו, עבר חיבוט הקבר, מירק את הנשמה מחטאים של אחרים והעולם יצא מדעתו – אז אני יושב לי כך פעם על האכסדרה ליד הבית שלי שקוע במחשבות. קיץ־תענוג, השמש מבשלת והראש חושב: הייתכן, הייתכן, הייתכן! זמנים שכאלה! ציבור כל כך חכם! אנשים כל כך גדולים! ואיפה אלוהים? האלוהים היהודי הזקן? מה הוא שותק? איך הוא מרשה דבר כזה? הייתכן והייתכן ושוב פעם הייתכן! וכשאני כבר חושב על אלוהים, אז בדרך אגב אני מתעמק בעניינים שברומו של עולם ונופל לתוך חקירה: מה זה העולם הזה? ומה העולם ההוא? ומדוע עדיין לא בא המשיח? 'איי, אני חושב לעצמי, הוא באמת היה עושה בחוכמה, כלומר המשיח, אילו היה קופץ עכשיו אלינו כאן למטה, רכוב על הסוסון הלבן שלו! זה היה דבר יפה! הוא עוד אף פעם, נדמה לי, לא היה כל כך נחוץ כאן לאחינו בני ישראל כמו עכשיו! אני לא יודע איך הנגידים, למשל, הברוצקים של יהופץ או הרוטשילדים בפריז; יכול להיות שהוא נוגע להם ממש לפיאה השמאלית; אבל אנחנו יהודים אביונים מקסרילווקה וממזפווקה ומזלודייווקה, ואפילו מיהופץ, ואפילו מאודסה, אנחנו מצפים, אוי, כמה שאנחנו מצפים לו. ממש העיניים יוצאות לנו מהחורים מרוב ציפייה! כל התקווה שלנו עכשיו היא רק שאולי אלוהים יעשה נם והמשיח יופיע!'

בינתיים, כמו שאני חושב לעצמי, שקוע ברעיונות האלה, אני נותן מבט – סוסון לבן ומישהו יושב רכוב עליו – ממש לפני השער של הבית שלי! טפרררו! נעצר, ירד מעל הסוס, קשר אותו לשער, ובעצמו ניגש אלי: "זדראסטוי, טבל!" "א זדראסטויטי, זדראסטויוטי, ואשה בלוהורודיה!" אני עונה ברחבות, ובלב אני חושב לעצמי: ויבוא המן – פירש רש"י: כשמצפים למשיח מגיעה המשטרה… ואני קם ממקומי לקראתו, כלומר לקראת שוטר הכפר. "ברוך הבא, אורח, אני אומר, מה נשמע ככה, אני אומר, בעולם הגדול, ואיזה טובות, אני אומר, אתה תשמיע, אדוני־פריץ?" והלב כמעט נופל לי למכנסיים – אני כבר רוצה לדעת מה ומתי. אלא שלו, לשוטר, יש פנאי. הוא מעשן לו בהנאה סיגריה, פולט את העשן, יורק ואומר לי: "כמה זמן, למשל, דרוש לך, טבל, בשביל למכור את הבקתה שלך ואת כל הסמרטוטים?" אני מביט בו: "לשם מה, אני אומר, שאני אמכור, אני אומר, את הבקתה שלי? למי, למשל, היא מפריעה כאן?" "להפריע, הוא אומר, היא לא מפריעה לאף אחד, אבל אני באתי, הוא אומר, לגרש אותך, הוא אומר, מן הכפר." "זה בסך הכול ולא יותר?! בגלל איזה מעשים טובים? בגלל מה, אני אומר, זכיתי לכבוד כזה?" "לא אני שמגרש אותך, הוא אומר, הגוברניה מגרשת אותך." "הגוברניה? אני אומר, מה הפסול שהיא מצאה בי?" "לא רק אותך, הוא אומר, ולא רק מכאן, אלא מכל הכפרים סביב־סביב, מזלודייווקה, הוא אומר, ומרבילווקה, ומקוסטומולווקה, ואפילו, הוא אומר, מאנטווקה, שעד עכשיו היתה עיירה, אבל עכשיו, הוא אומר, גם היא נעשית לכפר, ויגרשו משם, הוא אומר, את כולם – כל אלה שלכם." "אפילו את לייזר־וולף הקצב, גם אותו, אני אומר? ואת נפתלי־גרשון הבורסקאי גם? ואת השוחט שם ואת הרב?" "כולם! כולם," הוא אומר, וביד הוא עושה תנועה כאילו היה חותך בסכין… אז אפילו נעשה לי יותר קל על הלב. איך אתם אומרים, צרת רבים חצי נחמה. אבל בכל זאת זה חורה לי ואש בוערת בתוכי, ואני שוקל בדעתי ופונה אליו, כלומר אל השוטר, "תגיד לי, אני אומר, ואשה בלוהורודיה, אתה יודע לפחות שאני גר פה בכפר הרבה שנים לפניך? אתה יודע, אני אומר, שכאן, בפינה הזאת, ישבו כבר אבא שלי עליו השלום, והסבא עליו השלום, והסבתא שלי עליו השלום?" ואני לא מתעצל ומונה לפניו את כל בני המשפחה בשמותיהם, מי חי איפה ומי מת איפה. אז הוא, כלומר השוטר, דווקא מקשיב לדברי, וכשאני מסיים הוא אומר לי: "אתה, טבל, יהודי משעשע, הוא אומר, שיש לו תשעה קבים של דיבורים. למה לך, הוא אומר, כל המעשיות שלך על הסבא והסבתא? שיהיה להם, הוא אומר, גן עדן מאיר! ואתה, טבל, תאסוף את הכרים שלך, והיידה – לברדיצ'ב!" אז זה כבר חורה לי עוד יותר. לא די לך, עשו, שאתה מביא לי בשורה טובה כזאת, שאתה גם עושה ממני צחוק: "היידה – לברד'צ׳ב!" אז לפחות שאני אתקע לו כמה אמירות… ואני פונה אליו: "ואשה בלוהורודיה, אני אומר. מאז, אני אומר, שאתה כאן הפריץ, אני אומר, האם הרבה פעמים שמעת, אני אומר, שמישהו מהשכנים יתלונן עלי, שטביה גנב ממנו או גזל אותו או הונה אותו או סתם כך לקח ממנו משהו?!" א־נו, אני אומר, דווקא תשאל את הבעלי־בתים, אני אומר, אם לא חייתי אתם בשלום יותר טוב מהבעל־בית הכי טוב? האם לא באתי אליך בעצמך, אדוני־פריץ, כמה וכמה פעמים לבקש ממך – בשביל הגויים – שלא תלחץ אותם כל כך?" זה, כנראה, כבר לא מצא חן בעיניו! הוא מזדקף, השוטר, מועך את הסיגריה באצבעות, משליך אותה ואומר לי: "אין לי, הוא אומר, זמן בשביל פטפוטים אתך. הגיע אלי, הוא אומר, נייר – ויותר מזה לא נוגע לי! בוא, הוא אומר, תחתום לי, הוא אומר, על הנייר, וזמן להתפנות מכאן, הוא אומר, נותנים לך שלושה ימים כדי שתוכל למכור הכול ולהתכונן לדרך." אני רואה שהחרב מונחת על הצוואר, אז אני אומר לו: "שלושה ימים שלמים אתה נותן לי?! אני אומר, שתחיה בשביל כך בעושר ובכבוד שלוש שנים; שאלוהים ישלם לך, אני אומר, בכפל כפליים על הבשורה הטובה שהבאת אלי הביתה." טוב־טוב הכנסתי לו, כמו שטביה יכול. התיישבתי בדעתי: ממה נפשך! בין כה וכה מוטי פארך, חתיכת חלאה – מה יש לי כבר להפסיד? אילו הייתי צעיר לפחות בעשרים שנה, ועדיין גולדה שלי עליו השלום לצדי, ועדיין אני אותו טביה החולב של פעם, של שנים קדמוניות – אהה – הה! לא הייתי נכנע כל כך מהר! הייתי מתקוטט עד דם! אבל ככה – לשם מה? מה אנו ומה חיינו – מה אני ומי אני היום? פלג־גוף, שבר כלי, חרס הנשבר! אח, אתה, ריבונו של עולם, גוטניו! – אני חושב לעצמי – מה זה שנטפלת ככה דווקא לטביה? מדוע שלא תשחק פעם, סתם לשם סקרנות, למשל עם איזה ברוצקי או איזה רוטשילד? מדוע אתה לא לומד אתם פרשת "לך לך"? להם, נדמה לי, זה היה מתאים יותר? ראשית, הם היו מרגישים את הטעם האמיתי של מה זה להיות יהודי; ושנית, שגם הם ייווכחו שיש לנו אלוהים חזק!…

בקיצור, כל אלה הם דיבורי סרק. אל אלוהים לא באים בטענות, ועצות כיצד עליו לנהל את העולם לא נותנים לו. הוא כשהוא אומר: לי השמים ולי הארץ – משמע שהוא הבעל־בית וצריך לשמוע בקולו. מה שהוא אומר – זה אמור! אז אני נכנס הביתה וזורק אמירה לבתי האלמנה: "צייטל, אני אומר, אנחנו עומדים לזוז מכאן, אני אומר, לאיזו עיר, די, מספיק כבר ישבנו בכפר, אני אומר. משבה מקום משנה מזל. את עכשיו תתחילי להתכונן בעוד מועד עם כלי המיטה, המיחם ושאר הירקות, ואני אלך למכור את הביקתה. הגיע, אני אומר, נייר, שאנחנו ננקה את המקום, ושבעוד שלושה ימים אפילו הריח שלנו לא יישאר כאן!" כשהיא שומעת ממני בשורה כזאת, אז היא לא עושה בכיות, האלמנה שלי, והילדים הקטנים שלה מסתכלים עליה ופורצים בבכי, ונעשה, מה אגיד לך, ממש תשעה־באב בבית! אז אני כבר נכנס לכעס ושופך את כל לבי המר על בתי, מסכנה: "מה התעלקתם, אני אומר, על החיים שלי? מה התייללתם פתאום כמו חזן זקן בליל הסליחות הראשון?… מה־אני־מה – בן יחיד, אני אומר, של אלוהים? ילד תפנוקים? מעט יהודים, אני אומר, מגורשים עכשיו מן הכפרים? לכי תשמעי מה שמספר השוטר. סביר להניח שגם אנטווקה שלך, שעד עכשיו היתה עיירה, גם היא תהיה עכשיו בעזר השם לכפר לטובת היהודים האנטקוואים, כדי שאפשר יהיה לגרש את כולם. אם כך, אני אומר, במה אני גרוע יותר מכל היהודים האחרים?"… כך אני שופך את לבי לפניה, לפני הבת שלי. אבל הרי היא אישה, אז היא אומרת לי: "לאן אנחנו זזים עכשיו לפתע פתאום? איפה נלך, היא אומרת, לחפש ערים?"… "שטיא! – אני אומר – כשאלוהים, אני אומר, בא אל סבי־־הסבא שלנו, אל אברהם אבינו. ואמר לו, אני אומר, לך לך מארצך – שתסתלק מן הארץ שלך, האם אברהם, אני אומר, הציג לו אפילו חצי שאלה: לאן?… אלוהים אמר לו, אני אומר, אל הארץ אשר אראך – הפירוש הוא: נא ווסייה צ'טירה סטורני… אנחנו נלך להיכן שהעיניים תיקחנה אותנו, לאן שכל היהודים הולכים! מה שיקרה לכלל ישראל הוא שיקרה לרב ישראל, ובמה, אני אומר, את יותר מיוחסת מאחותך ביילקה הנגידית? לה נאה עכשיו להיות באמריקה עם הפדהצור שלה ולעשות שם חיים, אז גם לך, אני אומר, זה נאה ויאה… תודה להשם יתברך, אני אומר, שיש לנו לפחות עם מה לזוז. מעט, אני אומר, יש עוד מקודם, ומעט מן המשק שמכרתי, ומעט ייפול לכיס ממכירת הבקתה. ממעט למעט מתמלא הכד – וגם זו לטובה! ואפילו, אני אומר, לא היה לנו כלום, חלילה, הרי עדיין המצב שלנו. אני אומר, טוב יותר מזה של מנדל בייליס!"

בקיצור, אני איכשהו השפעתי עליה שלא תתעקש כל כך. נתתי לה להבין בהיגיון שאם השוטר מביא נייר שאומר שצריך ללכת, אז אי אפשר להיות חזיר ומוכרחים ללכת; ובעצמי הלכתי לכפר לחסל את הבקתה, וישר הלכתי אל איוואן פופרילה, כלומר, לזקן הכפר. הוא גוי "בעל־גוף" ומת על הדירה שלי! באתי לאיוואן ואני לא מספר לו כלום לא על חלום ולא על פותר – היהודי פיקח יותר מהגוי – ואני אומר לו, אני אומר: "להווי ידוע לך, איוואן אחא, שאני נוטש אתכם." אומר הוא: "מה פתאום?" אומר אני: "אני עובר, אני אומר, העירה; רוצה להיות בין יהודים. אני כבד לא בחור צעיר, אני אומר, ומה אם חלילה עושים פטירה.״ עונה לי איוואן: "ולמה שלא תמות כאן? מי מפריע לך?" אני מודה לו מאוד ואומר לו: "למות כאן מוטב שתמות אתה, אני אומר, לך יש זכות קדימה, ואני אלך למות, אני אומר, בין אנשי. קנה ממני, איוואן, אני אומר, את הבקתה עם הגן. לאחר, אני אומר, לא הייתי מוכר; לך – כן." "כמה, הוא אומר, אתה רוצה בשביל הבקתה שלך?" אני – לו: "כמה, אני אומר, אתה נותן?" התחלנו להתמקח, ולתקוע זה לזה כפיים, התמקחנו ותקענו, רובל יותר רובל פחות, עד שהשתווינו על המחיר, ובאמת תיכף ומיד קיבלתי ממנו אל תוך היד מקדמה נאה, כדי שהוא, חלילה, לא יפרום את העסקה – היהודי פיקח יותר מהגוי – וכך מכרתי ביום אחד, כמובן, בחצי חינם, את כל המזל־טוב שלי, עשיתי מהכול זהב, והלכתי לשכור עגלה, כדי להעמיס עליה את מה שנשאר ממעט העניות – תשמע סיפור יפה, שיכול לקרות אצל טביה. אתה רק תשים לב, ואני כבר לא אחזיק אותך עוד הרבה, אמסור לך הכול, כמו שאתם אומרים, בשלושה דברים – בשתי מילים.

בקיצור, לפני היציאה לדרך, אני בא הביתה ומוצא כבר את הבית חורבה. הקירות עירומים, הם ממש בוכים בדמעות. על הרצפה -צרורות על צרורות על צרורות! על התנור יושבת החתולה, כמו יתומה, מסכנה, בעצבות – זה ממש תפס לי בלב ודמעות עמדו לי בעיניים… אלמלי הייתי מתבייש בפני בתי הייתי בוכה טוב־טוב, איך אתם אומרים, בכל זאת נחלת אבות!.., כאן גדל, כאן השחיר את הפנים כל ימיו, ולפתע פתאום – לך־לך! תגיד מה שאתה רוצה, זה דבר שחורֶה!… אבל טביה הוא לא אישה, אז אני מתאפק ומעמיד פנים שמחות וקורא לבתי האלמנה: "בואי הנה, אני אומר, צייטל, לאן נעלמת?" יוצאת היא, כלומר צייטל, מן החדרון הפנימי הסמוך עם עיניים אדומות ואף נפוח. אהה, אני חושב לעצמי, הבת שלי שוב פעם עושה "יעלות" כמו יהודייה ב"ונתנה תוקף"! הנשים הללו, אתה שומע, הן בכלל לא בצחוק – רק קורה משהו, מיד בכי! הדמעות זולות אצלן! "שטיא! אני אומר, מה את כבר שוב בוכה? זה לא טיפשי? אני אומר, רק תחשבני, אני אומר, את ההבדל שבינך לבין מנדל בייליס." אבל היא לא רוצה לשמוע ואומרת לי: "אבא, היא אומרת, אתה לא יודע למה אני בוכה." אומר אני: "דווקא יודע טוב מאוד. מדוע שאני לא אדע? את בוכה, אני אומר, מפני שכואב לך על הבית. הרי ממש כאן, אני אומר, נולדת וגדלת – אז זה חורה לך!… תאמיני לי, אני אומר, אלמלי הייתי טביה, אילו הייתי מישהו אחר, גם אני בעצמי הייתי מנשק את הקירות הערומים עם המדפים הריקים. גם אני בעצמי, אני אומר, הייתי נופל על האדמה הזאת!… כואב לי, אני אומר, על כל פירור, ממש כמו לך, טיפשונת! אפילו החתולה הזאת, את רואה, אני אומר, יושבת שם מיותמת על התנור? לשון אילמת, בעל חיים, אני אומר, ובכל זאת רחמנות עליה, היא נשארת לבדה בלי הבעל־בית – צער־בעלי־חיים"… "תאר לך, היא אומרת, שיש כאן רחמנות גדולה יותר." "דהיינו?" "דהיינו, הנה אנחנו נוסעים מכאן, היא אומרת, ומשאירים מאחורינו בן אדם אחד לבדו, גלמוד כמו אבן." אני לא מבין למה היא מתכוונת, ואומר לה: "מה את מקשקשת, אני אומר? איזה להבות־אש? איזה בנאדם? איזה אבן?" אומרת היא לי: "אבא, אני לא ירדתי מהפסים, אני מדברת, היא אומרת, על חוה שלנו." וכמו שהיא השמיעה באוזני את השם הזה, אני נשבע לך, זה היה כאילו היא שפכה לי על הראש רותחים או הורידה עלי בולעץ. ואני מתנפל על בתי ועושה לה סוף שחור: "מה זה לפתע פתאום חוה, אני אומר? הרי אמרתי לך, אני אומר, כמה וכמה פעמים, שחוה זה לא ייזכר ולא ייפקד!" אתה חושב שהיא נבהלת ממני? אבל בהחלט לא! בבנות של טביה יש איזה כוח! "אבא, היא אומרת לי, אתה אל תתרגז כל כך, ומוטב שתיזכר במה שאתה בעצמך אמרת כל כך הרבה פעמים, שכתוב שלבן־אדם צריכה להיות רחמנות על השני, כמו לאבא על ילד." אתה שומע מילים?! אז אני מסתמא מתרתח עוד יותר ונותן לה מנה כמו שמגיע לה: "על רחמנות, אני אומר, את מדברת אלי? איפה, אני אומר, היתה הרחמנות שלה, כשאני נשכבתי כמו כלב לרגלי הכומר יימח שמו, נישקתי לו את הרגליים, והיא אולי היתה, אני אומר, בחדר הסמוך, ואולי גם שמעה כל מילה? או איפה, אני אומר, היתה הרחמנות שלה כשהאמא עליו השלום שכבה, לא עליך, אני אומר, על הרצפה מכוסה בשחור? איפה היא היתה אז? ובלילות שלא יכולתי לישון, אני אומר? והכאב, אני אומר, שאכל אותי ועד היום אוכל כשאני נזכר במה שהיא עוללה לי, ובמי שהיא החליפה אותנו – איפה, אני אומר, הרחמנות עלינו?" ורותח לי בלב ואני לא יכול לדבר יותר… אז אתה חושב, בוודאי, שבתו של טביה לא מצאה מה לענות על כל זה? "אתה בעצמך, אבא, היא אומרת, הרי אומר, שבן אדם שמתחרט, אפילו אלוהים בעצמו מוחל לו!" "חרטה?! אני אומר, מאוחר מדי! הענף, אני אומר, שפעם נתלש מן העץ, חייב, אני אומר, לקמול! העלה, אני אומר, שנשר, חייב להירקב; ושיותר לא תדברי אתי על זה – עד כאן אומרים בשבת הגדול!"…

בקיצור, כשהיא נוכחה שבמילים היא לא תשיג אצלי כלום – טביה הוא לא האיש שמשכנעים אותו בדיבורים – אז היא נפלה עלי והתחילה בכלל לנשק לי את הידיים, והיא אומרת לי: "אבא, היא אומרת, שככה יקרה לי רע, שאני אתפגר פה־במקום, אם אתה תדחה אותה כמו בפעם ההיא שדחית אותה אז ביער, כשהיא נפלה לרגליך ואתה, היא אומרת, הפנית את הסוסון וברחת!" "איזה מין קילון של באר הרכבת לי כאן על הראש? איזו משלחת מלאכי רעים?! מה התעלקת לי, אני אומר, על החיים שלי?" אבל היא לא מניחה לי, מחזיקה אותי בידיים ואומרת את שלה: "שיקרה לי רע, היא אומרת, שאני אמות. אם אתה לא תסלח לה, היא אומרת; מפני שהיא הבת שלך בדיוק כמוני!" "מה את רוצה, אני אומר, מהחיים שלי? היא כבר לא הבת שלי! היא כבר, אני אומר, מזמן מתה!" "לא, היא אומרת, היא לא מתה, והיא כבר שוב הבת שלך, היא אומרת, כמו שהיתה קודם; מפני שמן הרגע הראשון, היא אומרת, שנודע לה שמגרשים אותנו, היא אמרה לעצמה, שכאן מגרשים את כולנו, אז במשמע גם אותה. במקום שבו אנחנו – ככה אמרה לי חוה בעצמה – שם גם היא. הגלות שלנו – היא הגלות שלה… והנה לך סימן, אבא, שכאן אפילו נמצא הצרור שלה." כך אומרת לי בתי, כלומר צייטל, בנשימה אחת, כמו שקוראים את שמות עשרת בני המן במגילה, ולא מאפשרת לי אפילו להוציא מילה, ומצביעה על איזשהו צרור עטוף בסודר אדום, ואכן תיכף ומיד היא היא נותנת פתיחה לדלת של החדרון הסמוך וקוראת: "חוה!" – כמו שאתה רואה אותי יהודי… ומה אני אגיד לך, ידיד חביב? אכן בדיוק כמו שאצלך מתואר בספרונים, יוצאת היא, כלומר חוה, מהחדרון – בריאה, פנים חלקים, יפה כמו שהיתה, אף שערה לא נחסרה, ורק הפנים אצלה מודאגים קצת, והעיניים קצת צרות מנפיחות, ואת הראש שלה היא נושאת זקוף, בגאווה. נשארת לעמוד רגע, מביטה בי, אני – בה. אחר כך היא פושטת לעברי את שתי הזרועות, ורק מילה אחת היא יכולה להגיד, מילה אחת ויחידה, ובשקט:

– אַ – בָא…

*

שלא תכעס עלי, שכשאני נזכר עומדות לי גם עכשיו דמעות בעיניים. אף על פי כן, שלא תחשוב שטביה חלילה הזיל דמעה, או הראה, איך אתם אומרים, רכות לבב – שטויות! – כלומר, מה שאני בשעת מעשה הרגשתי בתוך הלב – זה משהו אחר. הרי אתה בעצמך גם כן אבא של ילדים, ואתה יודע בדיוק כמוני את הפירוש של "כרחם אב על בנים", ואת הטעם שטועמים כשילד, לא חשוב כמה חטא, אבל כשהוא מביט לך ישר לתוך הנשמה ואומר לך "אבא!" – א־נו, אז תהיה גיבור, אדרבה, ותגרש אותו!… אבל מהצד האחר, כוח הדם פועל, ולנגד עיני מתייצב התעלול הנחמד שהיא עוללה לנו… חוודקה גלגן, שתשקע תחתיו האדמה… והכומר יימח שמו… והדמעות שלי… והמוות של גולדה עליו השלום… לא, תגיד כבר בעצמך איך אפשר לשכוח את זה, איך אפשר את זה לשכוח?… ומן הכיוון האחר: הייתכן! בכל זאת ילד שלך… כרחם אב על בנים… איך יכול אדם להיות אכזר, כשאלוהים בעצמו אומר על עצמו שהוא אל ארך אפיים!… ובפרט שהיא מתחרטת ורוצה לחזור לאביה ולאלוהיה!… מה אני אגיד לך, פאני שלום עליכם? אתה הרי יהודי כזה שעושה ספרים ונותן עצות לכל העולם – אז תגיד כבר אתה בעצמך מה היה טביה צריך לעשות? לחבק אותה כמו בת, לנשק וללטף אותה ולהגיד לה כמו שאנחנו אומרים ביום כיפור ב"כל נדרי" סלחתי כדבריך – בואי אלי, את ילדה שלי? או אולי להפנות אליה את היצול כמו אז ולהגיד לה: לך לך, – לך מכאן לבריאות למקום שממנו באת? לא, אדרבה, שיהיה נדמה לך, למשל, כאילו אתה בנעליים של טביה, ותגיד לי בהן צדקי, אבל בגילוי לב, כמו לידיד טוב אמיתי, איך אתה היית נוהג?,., ואם אתה לא יכול להגיד לי את זה מיד, אז אני נותן לך זמן לשקול בדעתך… ובינתיים צריכים לזוז. הנכדים כבר מחכים לי, מצפים לסבא שיגיע. אתה צריך לדעת שנכדים תקועים לך בלב וקרובים לנשמה פי אלף יותר מילדים, בנים ובני בנים – דבר של מה בכך! שתהיה לי בריא, ואל תכעס עלי שדפקתי לך את הראש, אולי כבר יהיה לך מזה משהו לכתוב. ואם אלוהים ירצה, אז מסתמא עוד ניפגש: שיהיה טוב.

[1914]

שלום עליכם.  טביה החולב, תירגם דן מירון, ירושלים: כתר, 2009. 157-174.

הסיפור על היהודי הפשוט שמתמודד עם השינויים של העיירה - ההשכלה, ההגירה לאמריקה והכל תוך חיים בלחץ מהגויים ומהעיירה.

רקע

רעיונות מרכזיים

השפעה והתקבלות

לקריאה נוספת