יום הדין של פייבקה / יצחק דב ברקוביץ

א

פייבקה היה נער כפרי בן תשע, פרוע ונעזב לנפשו, שכל ימיו גדל בין ילדי האיכרים הפרועים והנעזבים לנפשם. כמוהו כאביו: מה אביו, מתית הנפח, היה היהודי האחד בכפר סטארודובוב בין שכניו הגויים, אף פייבקה היה הנער היהודי האחד בין המון השקצים, ילדי הכפר. נערים אחרים זולתם כמעט לא ידע ולא ראה מעולם. לולא שתי עיניו השחורות, המביטות בעקשנות לוהטת מתחת לכובעו העמוק, כובע-איכרים ישן ודהוי, קשה היה להכיר בפניו, כי מזרע היהודים הוא. מניין לו לנער יהודי פנים משונים אלו, מוכים ושרוטים, שפה עליונה זו, שצלקת אדומה כדם דולקת בה, רגליים יחפות אלו, גסות ומרופטות? ואולם פייבקה ירש מאמו זוג עיניים שחורות, לוהטות בעקשנות קודרת.

רוב ימי הקיץ והסתיו היה פייבקה מבלה ביער הסמוך לכפר, הוא וחבריו השקצים עמו, מלקט שם בחבורה כמהים ופיטריות, מטפס על האילנות הגבוהים ומפריח מעל צמרותיהם את החסידות, הרובצות על קניהן לבטח. או יש שהיה עושה מלאכתו בבצעי-המים, חוצה אותם עד הברכיים ומחפש צלופחים שחורים חלקים ושאר מיני שרצים. או יש שהיה רץ, רצוא ושוב, כעגל משולח, על-פני מרחב השדות בעת קציר החציר, מטפס ועולה על קרון גבוה טעון שחת ומרקד מלמעלה תחת שמי-הקיץ הבוערים, צועק בגרון ניחר אל חבריו צעקת-פראים נלהבת. ופעמים היה מתבודד כחום היום בגורן אפלה צוננת, תולה עצמו ורוכב על אחת הקורות מתחת לגג, מכרסם להנאתו אגסים מצומקים, שמשך ולקח באין רואים מתוך השק המוצנע תחת מיטתה של אמו, מביט אל שברירי השמש, המסתננים בעד החורים והסדקים ומשתפכים באפלולית הגורן כאבק-זהב פורח, מפנה לבו לבטלה נעימה ומהרהר הירהורים. מהרהר פייבקה בשעת-בדידות זו את הירהוריו הנעימים על מיקיטה של חוואדאר, הוא מיקיטה החייל, שעלה לגדולה במרחקים, נעשה שם קונדוקטור ברכבת של מסילת-הברזל, ועכשיו חזר הביתה, הראה לעיני כל אנשי הכפר צרור כסף מלא וגדוש, ובערבים היה יושב על מפתן בית אביו, מדבר גבוהה ומסלסל בשפמו, סביבו המון בחורים ובתולות עומדים צפופים, וכטוב לבו עליו הוא מחלל לפניהם בחליל.

ופעמים רבות קרה מקרהו של פייבקה, שהיה מתעלם מן העין וגם בלילה לא נודע מקומו. ואולם אביו ואמו, מתית הנפח ואשתו הנפחית, לא שמו לב לזה ולא כיהו בו. כי קללת אלהים רבצה על הנער, הפרוע והמשולח לנפשו כעיר פרא במדבר, והוא הולך וגדל ללא תורה וללא דרך-ארץ.

פייבקה היה נער עז-נפש ולא ידע פחד. ורק שני דברים עמדו לו על דרכו, ומפניהם היה לבו מהסס. שני הדברים היו: האלוהים והתפילה. את פני האלוהים לא ראה פייבקה מימיו, אך את שמו שמע לעתים קרובות. בשם אלוהים היו מתית ואשתו מטיפים לו מוסר בימי השבת ומבטיחים לו עונש רב לעתיד לבוא, ובשעת מעשה היו נושאים עיניהם אל התקרה ונאנחים מרה. העניין הזה היה עניין רע והמר לפייבקה את ימי תענוגותיו. ידוע ידע, כי כל מה שהוא הולך וגדל, הולך וקרב היום המר, יום צרה ותוכחה, שאנוס יהיה להתייצב לפני האל הגדול והנורא, השוכן במסתרים. ופעם אחת היה מעשה וכפשע היה בין פייבקה ובין הסכנה. מעשה באיש יהודי שחור, לבוש פרות-כבשים שחורה ואזור-צמר אדום אזור לו על מתניו, שנגלה בביתו של מתית לפתע-פתאום ביום-חורף קר, עת קדר העולם וסופת-שלג התחוללה בחוץ. אותו היהודי השחור בעל זקן ארוך היה וגבות-עיניו זועפות, ומלאכתו בבית מתית הנפח היתה מלאכת-הקודש: בא מן העיר להריק את קופת הצדקה המסויידת לבן, המסומרת אל המשקוף ממעל לדלת. אשת מתית הגישה אל השולחן מנחה לפני איש-האלוהים האורח: קערה מלאה תפוחי-אדמה מבושלים וקערה מלאה חלב חמוץ. היהודי השחור שיפשף את ידיו החיורות והדקות זו בזו ועצם את עיניו בכוונה רבה על שתי הקערות המלאות, העומדות לפניו. וכאשר חזר ופקח את עיניו, ראה בעד ההבל הלבן, המתמר ועולה מתוך תפוחי-האדמה הרותחים, את הנער הנבהל, העומד בקרן-זוית, נחבא אל המיטות, רמז איש-האלוהים לפייבקה באצבעו, כי יקרב אליו.

– תורה למדת, בני? – ופשט את ידו וצבט לו בלחיו בשתי אצבעות קרות, צהובות ודקות, שריח אבקת-טבק נדף מהן אל אפו של פייבקה. פני האם, הניצבת נפעמה ליד התנור, אדמו מאוד, והיא פוסעת פסיעה אחת אל הבית ומתאמצת להצדיק בגימגום-מלים את בנה הקטן הפרוע לפני האורח החסיד. היהודי השחור הרים את ראשו מעל שתי הקערות אשר לפניו, זקף את עיניו כלפי מעלה וניענע את זקנו הארוך לכאן ולכאן. נענועים אלו של זקן איש-האלוהים לא היו אות לטובה. פייבקה ריתת כולו וקור החריד את לבו. אחר-כך באו לילות-בלהות. בלילות ההם ראה בחלומו המון אצבעות קרות, צהובות ודקות, שלוחות אליו לעשות לו רעה, וריחן הזר, ריח חריף, מתקתק-מריר, שם מחנק לגרונו.

תפילה לא לימדו את פייבקה. הכפר סטארודובוב כפר נידח ונעזב היה, רחוק מיישוב של יהודים. בכל שבת ושבת, בהיות הבוקר, היה פייבקה שוכב על משכבו ורואה את מתית אביו עושה מיני מעשים, אשר לא ניעשו בימות החול: לובש קפוטה שחורה, קרועה ובלואה, מתעטף בטלית מצהיבה, עוצם עיניו ועומד אל הקיר להשתחוות ולהתפלל בלחש. פייבקה חש, כי השתחויה זו ולחישות אלו מכוונות כלפי אלוהים, ולא ידע מנוחה בנפשו. תמה היה על אביו, שמעמיד הוא את פניו כנגד הסכנה. אילו היה הוא תחתיו, לא היה פוגע באלוהים כל-עיקר, לא לטובה ולא לרעה. מתוך הירהורים אלו היה פייבקה שוכב כל זמן התפילה חבוי תחת השמיכה, והיה יורד מעל משכבו רק בשעה שאמו התחילה מקשקשת בקערות ובכפות ליד התנור והכיריים וריח נעים, שבתי, של צנון ובצלים מרוסקים, עשויים בשומן, היה נישא בבית הקטן.

ב      

כך עברו ימים וחלפו שנים, קיץ אחרי חורף וחורף אחרי קיץ. פייבקה גדל והיה לנער בן תשע, שפניו מוכים ושרוטים, צלקת אדומה כדם דולקת בשפתו העליונה ורגליו היחפות גסות ומרופטות, שלא כרגלי ילד, – נער פרוע ומשולח לנפשו, שקללת אלוהים רובצת עליו. כך עבר גם הקיץ האחרון והגיעו ימי הסתיו.

בימי הסתיו ההם כרעה אשת מתית הנפח ללדת בפעם השביעית, ועוד היא כואבת ורוחה לא שב אליה, והנה התרגשו ובאו הימים הנוראים, עת האויר צונן בחוץ, הבקרים עוטים ערפל והדגה אשר במים תחרד. בדמיונה של האשה הכפרית הבודדה נתערבו ימי-לידתה הדוויים עם ימי-הדין הנוראים לימי מצוקה אחת, הרת יגון ותוכחת-אלוהים. התהלכה בביתה בחשאי, ככורעת תחת מעוקה כבדה, מתנועעת כצל, ללא תקוה וללא ניחומים לנפשה. השנים האחרונות שנות-תלאה היו. בנותיה הגדולות, הבתולות הבוגרות, עזבו את הכפר אחת אחת והלכו אל הערים הסמוכות לשרת בבתי זרים. האיכר, אשר ממנו לחמם נמצא, למד אל דרכי העולם ונעשה ערום ורע משהיה. והימים הטובים, ימי העלומים והכוח, כבר חלפו לבלי שוב. נמלכה אשת הנפח והחליטה הפעם לשלוח ליום-הכיפורים אל מניין המתפללים בכפר הגדול את שני הגברים אשר בביתה, את מתית ואת פייבקה. מי יודע – אולי לתפילת שניהם יקשיב אלוהים ממכון קדשו וירך את לבו. אולי יחוס וירחם.

פעם אחת בבוקר רחץ מתית את פניו המפוחמים, לבש את קפוטת-השבת הקרועה והבלואה, עמד לי החלון ועיפעף בעיניו הצבות כנגד אור היום הבהיר. אותו היום ערב יום-הכיפורים היה. בבית הקטן והנמוך פיעפע הבל חם, שבקע ועלה מתוך התנור המוסק, ונדף ריח ניחוח של לפתן-גזר מצומק. אשת מתית יצאה אל הכפר לבקש את פייבקה והביאה אותו הביתה, כשהוא פרוע ומבולבל ופניו נלהבים. בבוקר ההוא הפרידו את פייבקה ולקחוהו מעם הכפר בעצם ההתלהבות, בעצם שעת אושר וחדוה עליונה, אשר כמוה לא תישנה עוד עד עולם. מיקיטה של חוואדאר אסר על העגלה בפעם הראשונה את סייחו של אביו, את הסייח האמוץ הפרא, שהיה לפלא לעיני כל רואיו. כל השקצים אשר בכפר היו באותו מעמד. הסייח הצעיר התקומם ברגליו הקדומניות לבעליו, רתח והסתובב בתוך מאסרו, נשם בכל חום גופו מתוך נחיריו הרחבים, הרועדים, הביט כמטורף אל השקצים הרבים שנקהלו עליו, רקע בפרסותיו על מקום אחד מקוצר-רוח, כאילו נתכוון להמיט תחתיו את כל הארץ כולה. ופתאום זינק ממקומו בכל כוחו, קפץ קפיצה משונה והתחיל טס על-פני הרחוב, שוטף ועובר בכפר, הוא והעגלה עמו. קם שאון וצוחה. פייבקה היה מן הזריזים המקדימים, שיצאו לרדוף אחרי הסוס הצעיר בתוך תימרות אבק, וחירף את נפשו בשעת הסכנה לתפסו ברסנו.

האם רחצה את פניו, התבוננה אליו מכפות רגליו היחפות והמרופטות ועד ראשו החבוש כובע-איכרים ישן ועמוק, תקעה לידו צרור צרכי-אוכל ואמרה לו:

–  לך והיית נער חסיד, ואלוהים וסלח לך.

אחר-כך עמדה על מפתן ביתה והביטה אחרי שני הגברים שלה, היוצאים לכפר רחוק להתפלל במניין יהודי ביום-הדין. שבעת הילדים, שהעמידה בחייה, הזקינו והחלישו את האשה קשת-הלב וקשת-העורף, וכשנשארה לבדה  בפתח ביתה והביטה אחרי בנה הקטן, הפרוע והיחף, ההולך בפעם הראשונה להתייצב לפני האלוהים, לא קמה בה עוד רוח. כבשה פניה במזוזת הפתח וגעתה בבכי.

פייבקה הלך אחרי אביו בדומייה, ככבשה אילמת. דרך-החול נמשכה בין שדות קצורים, שוממים, ועד הכפר הגדול, אשר שם המניין, היה מהלך שתי שעות לפניהם. פחד ותמהון כבשו את לבו. פייבקה לא ידע כל-צרכו, לאן מוליכים אותו ומה ייעשה לו שם, במקום הזר. ממוחו עדיין לא פגה אותה ההתלהבות, שבה שטף ועבר סייחו המתפרץ של מיקיטה על-פני הכפר. אך למה לבש אביו פתאום, ביום שאינו שבת, את הקפוטה השחורה, הקרועה והבלואה? למה לקח אתו לדרך את הטלית עם החלוק הרחב הלבן? אין זאת כי-אם הגיעה כבר השעה הנוראה, הצפויה לו לרעתו, שעת הפורעניות, שאין מפלט ממנה.

והנה באו עד היער הסטארודובובי הגדול, שכל אילנותיו עמדו עכשיו דוממים ועצובים על שלכת עליהם הצהובים. פייבקה פרש מאחרי אביו ופנה אל היער. רעיון ניצנץ במוחו: אולי ישא את רגליו ויימלט על נפשו אל מעמקי היער? הלא מוטב לו שיישאר שם כל ימי חייו. שם יתחבר אל בנה של מיכאלינה השיכורה, הוא סטיופה סתום-העין, שם יצלו שניהם תפוחי-אדמה על מדורת זרדים יבשים, ומשם יתגנבו שניהם אל פרות הכפר, הרועות באפר, לחלוב חלב מעטיניהן. גם כי יכו אותו, גם כי ימיתוהו – הוא יקשה את ערפו ולא יעזוב את היער.

אך פייבקה לא ביצע את מחשבתו. משנכנס לבין האילנות והתחיל פוסע יחידי בתוך הדממה הרבה על העלים הכמושים, ראה את היער מואר כולו באור גנוז, חיור ורך, השופע ועולה כאילו ממעמקים, והד מוזר שמע – הד השלכת, המשרשת בהמולה תחת רגליו. תוגה עזה לחצה את לבו ואימה גדולה נפלה עליו, אימת הדממה והבדידות.

מתית הנפח עמד בדרך-הילוכו, תוהה ומשתאה, מביט על סביבותיו ומעפעף בעיניו הצבות.

–  פייבה, איכה?

פייבקה יצא מן היער.

–  פייבה, היום אסור ביער. היום יכעס אלוהים. היום השתדל להיות נער חסיד, – נזכר מתית בדברי אשתו וחזר עליהם, – וצריך אתה… לענות אמן.

פייבקה השפיל את עיניו וכבש אותן ברגליו היחפות.

–   והלא אני איני יכול! – אמר מתוך רוגז.

–   כלום עבודה קשה היא לענות אמן? – הרגיע האב את בנו וגיחוך חרד האיר את פניו השעירים והענותנים. – רואה אתה, שהכל עונים, ואף אתה עונה. ואלוהים יסלח לך, – נזכר מתית שוב בדברי אשתו.

פייבקה החריש, ושוב נגרר אחרי אביו מתוך כניעה, ככבשה אילמת. מה ישאלו אותו שם, במקום הזר, ומה יענה? פייבקה הביט לפניו ושיער בנפשו, כי הולכים הם אל המקום הרחוק ההוא, אשר שם יורדים קצות השמיים החיורים, המוארים בנוגה זך. שם, על תל גבוה, יושב האלוהים, והוא איש-שיבה, עוטה פרות-כבשים גדולה ורחבה. הכל ניגשים אליו, והוא שואל. הוא שואל, והכל חייבים לענות. והאלוהים מנענע את זקנו הארוך בתוך פרות-הכבשים הגדולה והרחבה לכאן ולכאן. אבל איך יפצה פה ומה יענה הוא, נער קטן ופרוע כמוהו, לפני האל הגדול והנורא, אשר אין מנוס ואין מפלט ממנו?

הרבה עבירות כבר עבר פייבקה בחייו הקצרים, עבירות קלות וחמורות, שאמו זכרה לו תמיד והוכיחה אותו עליהן מדי שבת בשבתו. ואולם עתה הירהר פייבקה רק בשתי העבירות, שעבר בזמן האחרון ואמו עדיין לא ידעה כלום. עבירה אחת נתגלגלה לו על-ידי אניסקה הקבצן. אניסקה היה קבצן עיור, שכל ימיו היה מחזיר על הכפרים ומגשש את דרכו במטהו הגדול. והנה היה מעשה לפני ימים מועטים ופייבקה נועץ את אחד השקצים להתנכל באניסקה ולהרעימו. עמדו שניהם והניחו לו סולם על דרכו. נתקל אניסקה בסולם ונפל עליו בפישוט איברים וחבט את חוטמו עד זוב דם. נקהלו האיכרים ותפסו את פייבקה. ישב אניסקה העיור ברחובו של כפר, דם פניו שותת, והוא בוכה בדמעות שליש, בוכה וטוען, כי אלוהים לא יכפר על דמו השפוך עד עולם. עמדו האיכרים והלקו את היהודון הקטן ככל חטאתו. ואולם פייבקה הרגיש בנפשו, כי בזה לא רצה עדיין את עוונו. האלוהים לא יכפר על דם אניסקה השפוך עד עולם!

ושוב היה מעשה ופייבקה נכשל שנית בדבר עבירה מחוץ לכפר, במקום הסמוך לשדה-הקברות של האיכרים. אותה שעה היתה חבורת שקצים מבני-הכפר, ופייבקה בתוכם, רודפת אחרי סיעת יונים ומיידה אבנים בהן. זרק גם פייבקה אבנים באויר. גרם העוון ופגע באבן בצלב הלבן, העומד על תלו בצלמו הערום בפתח שדה-הקברות. ראו השקצים את הדבר ורעדה אחזתם. ואולם חבירים טובים היו לפייבקה ביניהם, שהגנו עליו מפני הקנאים. חביריו אלו הסבירו לו, כי עבר עבירה חמורה, שאין לה כפרה עולמית, כי פגע באבן בבן-האלוהים עצמו. כל הפוגע בבן-האלוהים, דינו לתלייה וסופו יורש גיהנום.

עכשיו הירהר פייבקה בשתי העבירות החמורות האלה ולבו היה נוקפו מאוד. ברור היה לו, כי עוד מעט תגיע השעה, שיעמידוהו לדין וישפטוהו על חטאתו, אשר חטא לאניסקה הקבצן ולבן-האלוהים. ואולם מה יענה ומה יצטדק – איננו יודע.

ג

מקץ שעות אחדות, כשקרבו עד טחנת-הרוח של הכפר הגדול הזר, כבר התחילה השמש לרדת. מרחוק נתגלה נהר הכפר מבין הערבות הכפופות אליו משני עבריו. ממעל לנהר היה מתוח גשר-עץ רעוע, גבוה וארוך.

–  הנה שם המניין! – קרא מתית והראה בידו על גגות-הקש, שהזהיבו מרחוק בזוהר השמש היורדת.

כשפסעו על הגשר המתנודד, הביט פייבקה למטה, אל מי הנהר השחורים והעמוקים, המפכים בדממה והולכים לאט בצל הערבות הכפופות. כמה גבוה הגשר ומה עמוקים המים מתחתיו! פייבקה הרגיש מועקה רבה בלבו עד להתעלף. תפס לאביו בכנף קפוטתו ואמר לו בשפתיים ניחרות:

–  אבא, אבל אני לא אוכל לענות!

–  מה, אמן! אי, טיפש שכמותך! אין זו עבודה קשה ביותר. כלום עבודה קשה היא זו? כשהכל עונים, אף אתה עונה אחריהם! – שידל מתית את בנו בדברים רכים. ואולם פייבקה שמע, כי גם קול אביו רועד בדברו.

מעבר הגשר הזה נתגלה בית-המלון הגדול עם המרפסת הרחבה, הפונה אל רחוב הכפר. לפני המרפסת נראו יהודים כפריים לבושים בגדי יום טוב שחורים, נשים חבושות מטפחות-משי צהובות, ונערים מתהלכים הנה והנה חלוצי-נעלים, רק גרביהם לרגליהם, ובידיהם סידורי-תפילה קטנים. פייבקה התעקש ולא רצה ללכת אחר אביו אל הבית פנימה, אלא נשאר עומד מבחוץ, פרש לקרן-זוית בין האורוה ובין דיר העצים, ועיניו השחורות והלוהטות ארבו מתחת לכובעו הגדול והעמוק. ואולם לא הניחו לו לעמוד יחידי. מיד נגלה אצלו אחד הנערים, זאטוט אדום-שיער ובעל פנים קטנים, ציפוריים, מכוסים עדשים, ועיניים לבנות, קטנות ומהירות. הנער, שהבהיק כולו במלבושיו החדשים, התייצב תחילה לפני פייבקה בלי דבר דבר. אחר-כך הוציא מכיסו בקבוק קטן מלא נוזלים, העביר אותו באויר אחת הנה ואחת הנה וטפח בו מתחת לחוטמו של האורח בחריצות יתירה. לבסוף פתח פיו ושאל:

–   בן מי אתה?

פייבקה הקדיר פניו וכבש עיניו בקרקע.

–   שמע-נא, אתה, תרנגול-הודו, פוחח שכמותך! למה תעמוד פה בחוץ? לך ותתפלל מנחה. כבר התפללת מנחה?

–    ל-לא…

–    ונר הבאת?

–    ל-לא…

–    אותו היהודי בקפוטה הקרועה אבא שלך הוא?

–     א-אבא…

הנער האדמוני תפס לפייבקה בידו.

– בוא וראית את אשר יעשו לאבא שלך שם בבית.

בפנים הבית, אשר לשם דחף הנער האדמוני את פייבקה, היה אויר חם ודחוס והמולה מוזרה נישאה בחללו. יהודים לבושי-שחורים עמדו אל הכתלים והתנועעו, הכו על לבם באגרופיהם, קראו מתוך סידורי-התפילות בקול רם, גרפו חוטמיהם ברגש לתוך ממחטות אדומות. מאחורי הפרגוד הגיע שאון נשים בוכות בתפילתן בציבור, ולעומתו ענו צילצול קערות וכפות וקול תינוק צורח בשארית כוחותיו.

באחת הפינות, ליד ערימה של שחת, ראה פייבקה את אביו, כשהוא עומד דך ונכלם, מתבונן על סביבותיו ומעפעף בעיניו הצבות מתוך כניעה. מסביב לו נתכנסה חבורה של נערים סקרנים, עומדים ומצפים לדבר, מתלחשים וקורצים זה לזה בעיניהם מתוך ערמומיות כמוסה.

–   הנה הולד של זה, בעל כובע ובעל שפה! – אמר הנער האדמוני ודחף את פייבקה אל תוך חבורת הנערים.

אותה שעה ניגש אל מתית איש צעיר, מהודר בצוארון לבן ללא עניבה, שרק רכס-נחושת מלוטש מבריק מתוך לולאתו בקצהו המחודד. האיש הצעיר אחז בידו רצועה כפולה שמונה ונופף בה באויר, כשאר ינופף הפרש במגלבו, בגשתו אל סוסו.

–   ובכן, רב נפח, הנני מוכן ומזומן להלקותך!

–  מה? כלומר… לשכב? – שאל מתית מתוך בושת-פנים וגיחך בשעת מעשה גיחוך מהסס אל מול חבורת הנערים, העומדים מסביב בקוצר-רוח ומחכים.

–   כן, עשה עמי טובה ושכב! אך מהר, אל תעמוד. עוד מעט ופנה יום!

והצעיר בעל הצוארון הלבן הציץ בעין אחת קורצת אל בני החבורה ושוב הרים את הרצועה ונופף בה באויר אחת הנה ואחת הנה.

מתית עמד לכנס את כנפות קפוטתו, כופף עצמו וכורע לאט, כמפקפק, על ערימת השחת אשר לפניו. האיש הצעיר הניף עליו את הרצועה והתחיל מצליף על גבו בקצב ובנחת, מתוך מאור-פנים והנאה מרובה.

–  אחת, שתיים, שלוש! – מנו הנערים את מספר הצליפות בקול רם ובצהלות עליזים. – הצלף, רבי, הצלף היטב!

פייבקה הביט אל כל הנעשה בחרדה ובתמהון-לבב, וכבר רצה לגשת אל אביו ולאחוז בו. למען יקום ויברח מפה. אך הנה התנער מתית בעצמו וקם מעל ערימת השחת, כפוף ונכלם, כשהוא משפשף בידיו את עיניו האדומות.

– ועכשיו, רבי, הא לך והלקה גם את הולד שלו! – קרא הנער האדמוני אל בעל הרצועה ואחז בפייבקה ומשך אותו אל ערימת השחת. פייבקה הסמיק כולו והתאמץ באין אומר ודברים להשתמט מידי הנער הזר. הלה לא הרפה ממנו. וכך היו מתנגחים בדומייה עד הגיעם אל הפתח. כאן הציץ פייבקה בעיניו השחורות והלוהטות אל פני הנער הקטנים, הציפוריים, ואמר לו בחימה כבושה:

– את כל שיניך אהרוס!

– מי? אתה? פוחח שכמותך! הלא ביתנו הוא זה!

היודע אתה, כי בערב ראש-השנה הייתי עם סבי בעיר?…

הנה אקרא ללייברוץ, אז תדע ותזכור!

ומחיד נתגלה לייברוץ, הוא לייבקה הרכב, המשמש את סוסיו של בעל-האכסניה, בחור כבן שש עשרה, קצר-קומה ורחב-גרם, לבוש כתונת-איכרים חדשה, שצוארונה רקום רקמה אדומה. בחור זה כבר היה מוכן ומזומן כולו ליום-הדין בגרבי-הפשתן הלבנים אשר לרגליו ובבקבוק הגון של נטפי-חלשות אשר בידו. משקרב, מיד פינה דרך לעצמו בתוך חבורת הנערים, מצדד והולך לקראת פייבקה בכתף אחת, כאויב היוצא לקרב, מביט אליו בעין אחת בוחנת ומבטלת וקורץ בעינו האחרת אל נכדו של בעל-הבית, אל הנער האדמוני בעל הפנים הקטנים והנקודים:

–   מי הוא חפץ זה?

–   כלום יודע אני? מסתמא גנב. של הנפח הסטארודובובי הוא. מתפאר הוא עלי, כי יהרוס את כל שיני.

–   כך הוא איפוא המעשה, אחי הטוב? – קרא ליברוץ בניגון, מתוך קרירות-לב יתירה, ומחה דרך-אגב על פניו של פייבקה בכל חמש אצבעותיו מלמעלה למטה. – אם כן, הלא חייבים אנחנו להקריב מעט מרור אל אפו, ותאורנה עיניו!…

שמעו-נא, אתה, גיבור-החיל מסטארודובוב! יהי-נא ברצונך לטמון את ידיך בכיסיך, כי לייבקה כאן! היודע אתה, מי הוא לייבקה? אשריך, שלבי לב יהודי: יום-כיפור לנו היום…

ואולם דעתו של הנער האדמוני לא נתקררה.

–   ראית מימיך פוחח שכמותו? בא מסטארודובוב ברגליו היחפות ואומר להכותני פה בביתנו!

חבורת הנערים הקיפו את פייבקה על המרפסת, ליגלגו עליו והציקו לו בעקיצותיהם. והוא עמד בתוך החבורה הזרה בפניו הקודרים וברגליו היחפות והמרופטות, משפיל עיניו לקרקע ושותק, וכל מראהו כחיה קטנה נרגזת, שנפלה במלכודת.

ד

 אחר-כך פנה היום והחשיך האויר בחוץ, ועל השולחנות הארוכים אשר באכסניה כבר דלקו הרבה נרות גדולים, נרות-נשמה. חדר-האוכל הגדול היה מלא מפה אל פה יהודים מתפללים, אדומים ומזיעים מחום הנרות הדולקים, כולם עוטפים טליתות וקיטלים לבנים רחבים. "התפילה הזכה" הגיעה לעצם חומה. הכל הקיפו את השולחנות, עמדו צפופים והתנועעו ברגש על המחזורים הפתוחים לפניהם. בחלל הבית היה תלוי ועומד שאון בלתי-פוסק של קולות הרבה, הבוקעים ועולים בזה אחר זה ומחרישים את האזניים בהמייתם. כל אחד מן המתפללים שקד להרים את קולו על קול חברו ולנצחו במלאכת התפילה. היהודים היושבים בכפרים יהודים פשוטים הם ואינם יודעים חן ערכה של תפילה בלחש. יהודים אלו אינם רגילים בתפילה בציבור בשאר ימות השנה, מרוחקים הם מריבונו-של-עולם ופרושים מדברים שבקדושה, ולפיכך כשמגיע יום-הדין הגדול והנורא, הרי הם אוזרים מתניהם ומזדרזים למלא בבת אחת את אשר החסירו במשך השנה כולה. משתערים הם על האלוהים בכל עוז, כל אחד בפני עצמו וכולם יחד, בכוחות משותפים, מתכוונים להפנות את לבו אליהם בחזקה, ותפילתם בוקעת ועולה בסערה. יותר מכולם התרגש והרעיש עולמות שליח-הציבור עצמו, הוא האיש הצעיר בעל הצוארון הלבן עם רכס-הנחושת המבריק. האברך הזה בן-עיר היה, ולכן השתדל להראות לבני-כפר אלו את כוחו לאלוהים, כי בקי ורגיל הוא במלאכת-הקודש אשר לפניו, ויכולים הם איפוא לבטוח בו ובשליחותו. פייבקה עמד בתוך האויר הלוהט בודד וזר. התפילות והניגונים הסוערים עם קולות הבכי והיללה שטפו ועברו על ראשו כגלים רותחים, מועקה כבדה לחצה את לבו התועה, וניצוצות-אש פיזזו לנגד עיניו המעורפלות. עוד הוא עומד כך נדהם ואובד בתוך הקהל המתפלל ומחכה לדבר יוצא מגדר הרגיל, והנה היתה תנועה באחת מפינות הבית. פתחו ארון מכוסה פרוכת לבנה, ואיש זקן לבן, הדור במראהו, זז משם, כשהוא חובק אל לבו מין דבר לבן ועגול, מעוטף שיראים ומקושט במטוה-זהב, שמראהו כתינוק בחיתוליו. הזהב הבהיק והתנוצץ כנגד אור הנרות והשתפך בזהרו על זקן-הכסף של הישיש העוטה הוד נורא. רעדה חלפה כחץ את פייבקה: "אכן הגיעה השעה"… ואולם את כל זה ראה בעד ערפל לבן, כאילו הרחק ממנו, בתוך ההמולה הסוערת של הקולות והניגונים הזרים, ובאותו הערפל הלבן נעלם אחר-כך הדבר המופלא, הלבן והעגול, והזקן הפלאי אף הוא נתעלם מן העין, חמק ונבלע בתוך שאר הקהל. פניו של פייבקה בערו כאש, בשרו נעשה חידודים, ורק ידיו ורגליו רחפו מקור, כאילו פשטו את עורן מעליהן.

פעם אחת, מתוך עמידה זו אל אחד השולחנות הארוכים, מול האור הבהיר של הנרות הרבים, התעלף לבו מרוב חושיו בו ועיניו נתעצמו. באזניו צללו הדי פעמונים בהמייה כבדה, מחרישה. פתאום דפקו דפיקה עצומה על השולחן, וכרגע נשתתקו כל הקולות בבת אחת ומסביב השלך הס. פייבקה ניעור ופקח את עיניו. אימה גדולה נפלה עליו בתוך הדממה אשר מסביב. ביקש לעזוב את מקומו אצל השולחן ולעבור משם והלאה, ואולם יהודים רבים בטליתות וקיטלים לבנים נדחקו עליו, עומדים צפופים ומשתחוים ומתפללים על ראשו. אחד המתפללים דחק את פייבקה בכל כובד גופו ולחץ אותו אל ספר גדול פתוח, שאותיות שחורות, גדולות וקטנות, מכסות את דפיו הכתומים, מרחפות ומשמשות בעירבוביה, כהמון ציפורים עפות. פייבקה התחיל לפרכס בידיו וברגליו. היהודים המתפללים רגזו תחתיהם, גערו בו בלשון-אילמים: "נו-נו, נו-נו!"… פייבקה קפא במקומו בלי זוע שעה ארוכה, עומד דחוק אל הספר הפתוח, תפוס וכבוש בתוך המון יהודים גבוהים, המתנועעים ברגש על ראשו ומתפללים לאלוהים בלחש סוער. לבסוף, כשנשתחרר משם, היה מעונה ונחלש, לבו סחרחר וברכיו פקות. פרש לקרן-זוית, למקום שאביו עמד שם, צנח אצלו על הקרקע ונרדם.

בלילה ההוא חלם פייבקה חלום משונה. בחלומו והנה הוא עץ, הצומח מן האדמה בין שאר עצי היער, ופני העצים כפני אדם. מתוך כך הוא רואה את אניסקה העיור, מוכה ופצוע ודם פניו שותת, הולך ובא לקראתו. בידו האחת נושא אניסקה את מטהו הגדול, ובידו האחרת הוא אוחז אבן (פייבקה הכיר מיד, כי זוהי אותה האבן, אשר בה פגע בבן-האלוהים), ומדי פעם בפעם הוא הופך את ראשו לאחוריו, מרמז במטהו הגדול וקורא לפלוני אלמוני, כי יבוא אף הוא לכאן. פייבקה מסתכל יפה במה שלפניו – שם, במעמקי היער, ניצב האלוהים עצמו, לבן כולו כשלג בנפילתו משמיים, והוא חובק אל לבו את בנו, ספק צלם ערום, ספק תינוק בחיתוליו, מעוטף בניצוצות-אש. והנה מתנשא האלוהים מתוך היער, הוא והתינוק בזרועותיו, הולך הלוך ורם, וככל אשר ירום, כן יוסיף להביט בעיניו החודרות עליו, על פייבקה. פייבקה מרגיש כל זאת בלבו ובכל חושיו, ורק בעיניו לא יראה את האלוהים, כי ערפל כבד מכסה על כל אשר לפניו. מתוך הערפל נראה רק אניסקה העיור, ההולך ומתקרב אליו במטהו. פייבקה מרתת. רוצה הוא לצעוק צעקה גדולה, אך קולו נבלע בגרונו. רוצה הוא לעקור את רגליו ולהימלט על נפשו, אך אין בכוחו לעשות זאת: עץ הוא, הצומח מן האדמה בין שאר עצי היער…

פייבקה הקיץ משנתו, כולו מכוסה זיעה, בתוך שאר אורחי המניין, הישנים על הקרקע. כשניעור, ראה לאור הנרות הדולקים, כי אמנם אחד גדול ולבן עומד כאן מעל היהודים הישנים ותר בעיניו, כזומם לעשות מעשה זר. והנה כרע הגדול והלבן על ברכיו, גחן בחשאי אל מתית הנפח, המוטל בין הישנים ומשמיע קול נחרה עצומה, והגיש אל אפו בקבוק קטן. מתית נזדעזע, הוציא מגרונו צריחה קטועה, ומיד נתעורר וישב תחתיו.

–  הא? מי הוא זה? – שאל בקול-פחדים.

הלבן ורם-הקומה היה האברך בעל הצוארון, זה שעבר אמש לפני התיבה.

– אני הוא זה! – ענה האברך בצחוק של בחור חרוץ. – אל תירא, רב נפח, הנטפים האלה יהיו לך לרפואה.

– אבל מה ראית בי? – עמד מתית על רגליו וקבל לפני האיש הצעיר, כשהוא מעפעף בעיניו האדומות כנגד האור. – למה בי דווקא?…

כבר האפירו דימדומי שחר. החום בחלל הבית פג ונתחלף בצינת בוקר של סתיו. אשי הנרות הדולקים זעו ורעדו בתוך זכוכיות-החלונות האפלוליות, המהבילות בטל-בוקר, אך בבואותיהן נשקפו מרחוק, כמו מעולם אחר. על הקרקע המוצע שחת הקיצו יהודים אחדים, הרימו ראשיהם הפרועים והביטו אל העומדים מתוך תהייה. פייבקה קפץ אף הוא על רגליו ועמד מן הצד בפה פעור ועיניים לטושות. האברך בעל הבקבוק פנה אליו, כאומר לתפסו.

– אי לך, שרץ קטן! למה תביט אלי בזוג עיניים? אף אתה רוצה להריח? הא לך ותריח!

פייבקה הפך אליו עורף, פרש לקרן-זוית אחרת והביט משם כחיה קטנה, שהרגיזוה ממאורתה.

ה     

כשהאיר היום, עמדו שוב להתפלל ברגש ובחום, ובבית ניעור שאון קולותיהם של היהודים הכפריים, המנצחים זה את זה בתפילתם. ואולם לאור השמש נמוג הקסם מעל פני האנשים והדברים, ולבו של פייבקה כאילו נתערטל מתוך הערפל המקיף אותו. אפילו אניסקה העיור עם האבן אשר בידו לא הבהילו עוד – חלום-הבלהות והתנדף והיה כלא היה. כשהוציאו מן הארון את ספר-התורה המעוטף  שיראים לבנים, שמראהו כתינוק בחיתוליו, עמד פייבקה סמוך לשולחן והביט בלא רגש אל עבודת-הקודש, ראה את הגוילים הנחשפים ואת האותיות השחורות, הנוצצות, הגלויות לעיני כל, ראה את שליח-הציבור הצעיר בעל הצוארון הלבן גוחן אל המגילה הפרושה, קורא בה בקול רם ובניגון מסולסל ומתנועע דרך חירות, כאדם בקי ורגיל, שכבר ניסה בימי חייו באלה, – ופנה משם והלך בלב ריק ושומם.

הנערים סובבו בבית הנה והנה בגרביהם, אוחזים בקבוקיהם בידיהם ומפהקים בכל פה אל תוך סידוריהם הקטנים. מעל הקרקע המוצע שחת עלו עמודי אבק והתאבכו באויר. השמש הציצה בעד החלונות, ואשי הנרות הדולקים על השולחנות הועמו וקטנו בתוך האבק הפורח. נדמה לו לפייבקה, כי זה כבר הוא נמצא כאן, במקום הזר הזה, שחייו נעשו בו יגעים ומסובכים ולוטים בחשיכה. החיים הקודמים, הקלים והבהירים, נראו לו עכשיו כאילו מתוך חלום רחוק, שפרח ועבר ולא יישנה עוד. יאוש אילם חילחל בכל פינות לבו הריק, ורגליו פקו ורחפו מקור, כאילו פשטו את עורן מעליהן והציגון ערומות. לבסוף פרש לחוץ, התבודד על איצטבת-העפר מאחורי האכסניה, במקום קמשונים וחרולים ועשבים כמושים, התכווץ ושכב שם שעה ארוכה ונימנם כנגד החמה. לפני עיניו העצומות שטפו נחלים אדומים והכו גלים סואנים. דמות פלוני, שחורה וזרה, בעלת קומה גבוהה, עמדה לפניו כל אותה השעה, האפילה עליו בטליתה, התנועעה ממעל לראשו והתפללה, והתפללה בלחש סוער.

אך הנה ניצב עליו מתית אביו, והוא תמה ונבוך, נוגע בו נגיעה קלה, מעירו בחשאי ושואלו בקול מוזר, קול רך ומלא חמלה:

–   פייבה, הא? למה תישן כאן? למה תישן כל היום, פייבה? עדיין לא אכלת?

–   איני רוצה.

פייבקה נגרר אחרי אביו ברגליים כושלות ונכנס עמו לאכסניה. על המרפסת בחוץ ועל הספסלים בתוך הבית נחו מעמל הצום יהודים עייפים ונחלשים, חציים יושבים וחציים שוכבים, ממחטות אדומות בידיהם וחוטמיהם חיורים ומתוחים. השמש כבר פנתה לרדת מאחרי הכפר ושטפה בזהרה האדמדם את חלונות האכסניה. פייבקה עמד עם אביו ליד אחד החלונות בפינת הבית, כשראשו מסתחרר מחמת שפע הזוהר. מתית עיפעף בעיניו כנגד החלון ומרט באצבעות רועדות את שער זקנו המסובך. אחר-כך התחילו שוב בתפילה, דפקו על השולחן ועמדו לשמונה-עשרה. אחרי שמונה-עשרה חזר שליח-הציבור הצעיר לסלסל בגרונו לפני התיבה, אלא שקולו נחלש כבר ושקידתו הקודמת נסתלקה ממנו. כל העניין הזה, כפי הנראה, כבר היה עליו למשא, והוא מילא הפעם את שליחותו, כמי שמותר משלו לטובת הרבים. מתית הנפח שכח אותה שעה את המקום אשר הוא נמצא בו, הסיח לבו ממחזורו הפתוח לפניו, ובעמדו נשען אל סף-החלון בפינת הבית, נעץ את עיניו האדומות בצמרות העצים, שבערו במרחק באש השמש היורדת. והנה נפל דבר, שעורר לבותיהם של אנשי המניין. מתית השפיל ראשו אל סף-החלון, כבש פניו במחזורו וגעה בבכי בקול רם, קול נהי-תמרורים. כל המתפללים הפכו אליו את ראשיהם, הביטו בו ותמהו. מפי רבים פרץ צחוק. המקום אשר בו עמד שליח-הציבור בתפילתו לא היה כלל מקום מוכן לבכי. מה עניין בכי אצל "מיכאל מימין מהלל", אשר בתפילת המנחה? מסביב לנפח הבוכה נאספו נערים ואברכים, התלוצצו וצחקו. אחד האברכים, חתנו הצעיר של בעל-האכסניה, משך בטליתו של מתית.

–   רב יהודי! טעות היא בידך. לא כאן בוכים.

מתית כבש את בכיו, אך לא ענה דבר, ואף לא הביט אל פני האברך. מיד קפץ מתוך החבורה הנער האדמוני, בעל הפנים הציפוריים הנקודים, ומשך אף הוא בטליתו של מתית:

–   רב יהודי, לא כאן בוכים!

פייבקה הביט מתוך בילבול החושים פעם אל אביו ופעם אל בני החבורה. ופתאום ננער ממקומו ונתן את עיניו החודרות, השחורות והלוהטות, בפניו של הנער האדמוני.

–   אתה, אתה… קוב טיאבי וואוקי!… (יטרפוך הזאבים)

בתוך הקהל גדל הצחוק ובבית קם שאון. נשמע קול קורא: "שקץ שכמותך, במקום קדוש?"… אחד המתפללים אמר בקול רם: "אי-הי! ניכר, שהקדיש של הסטארודובובי הוא מן השקצים הראשונים במעלה!" האיש הצעיר בעל הצוארון הלבן, העובר לפני התיבה, דפק בחמתו על המחזור, על כי אין שומע לתפילתו המסולסלת.

פייבקה נמלט אל מקומו אשר מאחורי האכסניה, אל איצטבת-העפר הזרועה קמשונים וחרולים. מיד באה אחריו חבורת הנערים כולם ולייברוץ הרכב בראשם.

–  הנה הוא, הפוחח מסטארודובוב! – צוח הנער האדמוני בקול דק. – השמעתם מימיכם? להכותני הוא אומר! בביתנו!… מה תאמר, לייברוץ, על זה שכמותו?

לייברוץ קרב אל פייבקה בפסיעות מרושלות, כשהוא מתנודד לכאן ולכאן בתנועה אטית, כזו של אדם מתון ומיושב בדעתו, העושה את מעשהו בהשקט ובטחה.

–   המתינו, יהודים, אל תיחפזו! עוד מעט נשקהו מן המים המאררים, ושב ורפא לו!

ולייברוץ, אחרי השמיעו את הדברים האלה, עמד ותפס לפייבקה בשתי ידיו, הפך אותן לאחוריו באכזריות שוקטת ובוטחת ורמז להנער האדמוני, בעל הפנים הנקודים:

–   נו, אהרצי, קום ופגע בו!

הנער האדמוני נזדרז והוציא מתוך כיסו את בקבוק הנטפים אשר לו, העביר מעל פיו את הפקק בחריצות רבה והקריבו אל אפו של פייבקה. פייבקה חלץ עצמו בכל כוחו מידיו האמיצות של לייברוץ, התנפל מתוך טירוף-הדעת על הנער האדמוני ושלח את ציפורניו בפניו הציפוריים. אך תיכף צללו אזניו לקול מהלומות קשות ונמרצות, שניתכו על ראשו בזו אחר זו משתי ידיו הכבדות של לייברוץ. פייבקה נדהם רגע וצנח לארץ. ומיד קפץ אל לייברוץ כחיה קטנה טורפת, כבש פניו בזרועו ותקע בה את שיניו החדות עד עומק הבשר. לייברוץ הוציא מגרונו צריחה איומה.

קמה מהומה. מתוך הבית נבהלו המתפללים בטליתותיהם וקיטליהם. נשים חיורות-פנים עמדו על המרפסת וצעקו אל בניהן בקולותיהן הדקים. יהודים זקנים נזפו בנפח הסטארודובובי בגלל בנו הפרוע. אחר-כך חזר הקהל לתפילתו, ומאחורי האכסניה, ליד איצטבת-העפר השרויה בצללי-ערב,  נשארו רק מתית ופייבקה. מתית הביט אל נערו, עיפעף בעיניו האדומות והחריש. מתית לא היה איש-דברים, ולא מצא בפיו לאמור לבנו אלא את זה:

–   פייבה, אמא שם בבית… ואתה פה?…

מתית הלך, ופייבקה נשאר לבדו על האיצטבה. ושוב שכב ונימנם. ושוב שטפו לנגד עיניו העצומות נחלים אדומים והכו גלים סואנים, ודמות פלוני, זרה וגבוהת-קומה, האפילה עליו בטליתה, התנועעה ממעל לראשו והתפללה, והתפללה. ורק עכשיו היה מראה הנחלים השוטפים אדום מאוד, והתפילות ניתכו על ראשו מתוך יללה רבה, מוסיפה והולכת.

ו

כשנתעורר פייבקה ופקח את עיניו, כבר היתה עלטה מסביב. מתית אחז בידו, הקימו על רגליו ואמר בקול מעודד:

–   אנו הולכים הביתה.

בבית האכסניה מבפנים נשתנה המראה כולו. האויר הדחוס והחם פג וקודש נתחלף בחול. הנרות הרבים לא היו עוד. במקומם הפיצה העששית הגדולה את אורה הבהיר על-פני החדר המרווח. מסביב לאחד השולחנות הסבו יהודים בכובעים, כולם בקפוטות שחורות מעורטלות, בלא טליתות וקיטלים, שתו לחיים וקינחו בדובשנים, צילצלו בכוסות ודיברו בהמולה אחת. באזניו של פייבקה המו דבריהם כהמייה כבדה ומחרישה של פעמונים רבים. נדמה לו, כי רואה הוא את הבית הזה בפעם הראשונה, וכל היהודים האלה, היושבים צפופים מסביב לשולחן, כאילו באו לכאן מעולם אחר. היהודי הזקן, היושב שם בראש המסובים לפני הכוסות והבקבוקים, מנענע זקנו הצהבהב-שב לכל צד ומרחיש בשפתיו מחמת רפיון, לא נשתייר בו כלום ממראהו הפלאי של אותו הישיש הלבן, שנגלה אמש עם ספר-התורה החבוק בזרועותיו. כל התמורה הזאת הביאה את פייבקה לידי חולשת הדעת, עוררה בו סחרחורת-ראש עצומה עם בחילה קשה. כאילו נפל פתאום ממרומים אל תהום עמוקה, שאין בה מעמד.

מתית הנפח ניגש עד השולחן, הוציא שיעול מגרונו, החוה קידה אחת כלפי כל המסובים ואמר:

–   שנה טובה!

היהודי הזקן הרים את ראשו, הציץ בעיניים עששות, קפדניות, אל מתית ושאל בקול רם ומנסר, שהגיע לאזניו של פייבקה כהד הרעם המתגלגל:

–   הא?!

–   אומר אני… כלומר: הולך אני הביתה, הביתה אני הולך… שנה טובה, אני אומר!

–   הא? שנה טובה? שנה טובה גם לך! המתן קצת, קח מעט ייש. הלא צמת, הא?

פייבקה תמך עצמו בשולחן ועצם את עיניו. האור הבהיר, השופע מן העששית הגדולה כלהבת-אש, וקול הזקן, המתגלגל באויר כהד הרעם, עינוהו והכאיבו את מוחו הלוהט עד כדי התעלף.

–   הא? – רעם קול הזקן. – נערך שלך הוא זה, אשר שרט את פני אהרצי שלי? הא? נער פרוע הוא! הלקה אותו! תן גם לו מעט ייש! פרוסת עוגה! יברך ברכה!… הא? אינו יודע עדיין להתפלל? לא נאה! צריך איפוא להלקות אותך!… הא? רצונך לילך הביתה? לך, לך לשלום!… הא? אשתך ילדה בת לעת זקנתה? מזל טוב!… הא? שנה טובה, שנה טובה!… המתן קצת! שמא נצרך אתה לזהובים אחדים לכבוד יום טוב? הלא ימי הסוכות ממשמשים ובאים… הא?

מתית ופייבקה יצאו מן האכסניה ללכת לביתם. בחוץ נשא מתית את עיניו אל השמיים הטהורים, המוארים באור הלבנה, ואמר לבנו: "אמא מחכה כבר". ותיכף לזה נזדרז והתחיל פוסע בחפזון. פייבקה נגרר אחריו בלא כוח.

על-פני הגשר הגבוה נשבה בהם רוח קרה מתוך הנהר. לאחר שעברו את הגשר, הרחיב מתית את צעדיו, כשהוא נושם ושואף ומנפנף את כנפות קפוטתו לרוח. ופתאום עמד ותמה תמיהה גדולה, שנעלם פייבקה מאחריו. התבונן לכל עבר ושב לאחוריו ומצאו כשהוא יושב על הארץ בצד הדרך. הנער התכווץ כולו והתקפל כפקעת, גופו מרעיד ושיניו נוקשות זו לזו.

–    פייבה, מה זאת? למה ישבת כאן? קום ונלך הביתה!

–    לא אלך… – ענה פייבקה, כשהוא רועד כולו ומביט אל אביו הבטה מוזרה. – איני יכול…

–    ההיטב הכוך שם, פייבה?

פייבקה החריש והוסיף להביט אל אביו בעיניו הקודחות. ופתאום סינן מבין שיניו הנוקשות:

–    ואתה? ואתה?… למה בכית? אמור, למה בכית שם?

–    כלום בכיתי, טיפש שכמותך? – הצטדק מתית. – לא בכיתי כלל, אלא סתם כך… יום-כיפור היום… ואמא יושבת שם בתענית לבדה… מחכה לנו… קום, פייבה, הבה נלך הביתה! אמא תניח על ראשך מין תחבושת כזאת.

–          לא! – טען פייבקה מתוך עקשנות. – אמור, למה בכית? למה בכית, כשהם צוחקים? אסור לבכות, כשהם צוחקים! אתה בוכה, והם צוחקים… צריך להרוס את שיניהם, לסטור על פניהם, לנשוך, לנשוך… לנשוך את כולם, קוב איך וואוקי!… (יטרפום הזאבים)

ופייבקה קפץ את אגרופיו והתחבט בקרקע בידיו וברגליו מתוך טירוף החושים.

מתית עמד אצל בנו נבוך ואובד-עצות, התבונן באפילה אל כל העברים, כשואל, מאין יבוא עזרו? מרחוק, מעל הגשר הגבוה והרעוע, נשמע הד פסיעות כבדות. כעבור רגעים קרבה ונראתה לאור הלבנה דמות איכר מאיכרי סטארודובוב.

–   הוי, מי שם? האתה הוא זה, מוטקה? למה תעמוד פה יחידי בלילה? קוסם אתה לאור הירח? ומי הוא המוטל פה על הארץ?

–   גם אני לא אדע, טרוכים רחימאי! נערי הוא זה, פייבקה שלי, והתעקש פתאום ואינו רוצה לילך הביתה. נראה, שאינו יכול. מה אעשה לו איפוא? – קבל מתית לפני שכנו האיכר.

–    זו מהי? וכי יצא מדעתו? קום וחלוק לו מנה יפה כראוי לו… הוי, אתה, שד קטן, עמוד על רגליך!

פייבקה לא זז ממקומו, ורק רעד בכל גופו.

–   הוי, שד משחת! – התקצף האיכר. – למה גידלת בביתך נער אשר כזה, מוטקה? הלא עונש הוא, עונש מן השמיים! מדוע לא תייסר אותו כהלכה, בשוטים לחים? הנה לפני ימים מועטים היה מעשה, ובאו בני-אדם וסיפרו עליו… אהאפה עצמה ראתה בעיניה…

–    גם אני לא אדע, טרוכים רחימאי! – הצטדק מתית ופירש את ידיו באויר מרוב יאושו ומצוקת-לבו.

ז

למחר בבוקר שכר מתית עגלה מאת אחד האיכרים והוביל את פייבקה העירה, אל ההקדש אשר שם. אשת הנפח יצאה ללוות את הנוסעים ושעה ארוכה עמדה בודדה, ליד הדלת והמזוזה.

–   ופעם אחת, בבוקר בהיר וצונן של ימי-הסתיו האחרונים, עת תיקנו בכפר את המסילה והשמש זרחה על תלי העפר התחוח, עברה השמועה בתוך חבורת השקצים, כי פייבקה מת בעיר.

  מתוך: כתבי י.ד. ברקוביץ, תשכ"ד, עמ' קיט-קנה. © כל הזכויות שמורות להוצאת דביר, אור יהודה.

יצחק דב ברקוביץ היה אמן הסיפור הקצר – הוא היה מיוצריו של הראליזם בספרות העברית בראשית המאה העשרים. סיפוריו הם רישום תמציתי וחריף של מצבי חיים, שמשרטט נקודת שבר מכריעה בחיי גיבוריהם.

רקע

רעיונות מרכזיים

השפעה והתקבלות

לקריאה נוספת