ירושלים / משה מנדלסון
[…]
ביקשתי לברר לעצמי את המושגים של מדינה ודת, תחומיהן והשפעתן זו על זו, וכן גם השפעתן על אושר החיים האזרחיים… (עמ' 42)
[…]
הגורמים המוליכים את האדם למעשים נכוחים ולמחשבות נכוחות, עומדים קצתם על יחסים שבין אדם לחברו וקצתם על יחסים שבין אדם לבוראו ושומרו. הראשונים הם מענינה של המדינה והאחרונים מענינה של הדת. במדה שמעשיהם ודעותיהם של בני-אדם יכולים להיעשות, על-ידי גורמים הנובעים מן היחסים שביניהם, מועילים לטובת הכלל, הרי הם עניין לחוקה האזרחית; ובמדה שנתן לראות את מקורם ביחסים שבין אדם למקום, הרי הם ענין לכנסיה, לבית-הכנסת או למסגד.
[…]
מוסדות ציבוריים להשלמת האדם, העוסקים ביחסים שבין אדם למקום, אני קורא כנסיה, ומוסדות העוסקים ביחסים שבין אדם לחברו אני קורא מדינה. במלים השלמת האדם אני מתכוון להשתדלות לסדר את שניהם, את המעשים ואת הדעות, שיהיו מתאימים כאחד לאשרו של האדם; לחנך את בני-האדם ולנהגם באורח ממשל. (עמ' 43)
[….]
בכל אשר יתן השלטון יתר הזדמנות לאזרח להכיר ולראות בעליל כי אין הוא מותר על מקצת מזכויותיו אלא לטובתו של הכלל, ואין הוא מקריב מתועלתו הפרטית אלא לשם אהבת-החסד, והפסדו הבא עם הויתור והקרבן יוצא איפוא בשכר מעשה הנדיבות. ולא עוד אלא על-ידי עצם הויתור והקרבן ישגה וירבה אשרו הפנימי, משום שהללו מגדילים את ערכו ומרבים את חנו של מעשה הנדיבות, וממילא גם את שלמותו האמיתית של עושהו. לא מן הרצוי הוא, דרך משל, שהמדינה תקבל על עצמה את כל חובות אהבת-האדם, לרבות צדקה לעניים, ותהפוך אותן למוסדות צבוריים, האדם מרגיש ומכיר את ערכו בשעה שהוא עושה מעשה טוב וחסד: בראותו בעליל שהוא מקל בנדבת-ידו את צרת חברו: בתתו משום שהוא רוצה לתת. ואולם אם הוא נותן משום שהוא מוכרח לתת, אין הוא מרגיש אלא את כבליו.
על המדינה להשתדל בראש ובראשונה למשול בבני-האדם על-ידי מדות ודעות. ואין לך דרך טובה לתקון דעותיו-ומתוך כך גם לתקון מדותיו – של האדם, מדרך ההוכחה. חוקים אינם משנים שום דעות, שכר ועונש לפי חפץ-לבב אינם מחוללים שום עיקרים, אינם מעדנים שום מדות. תקוה ופחד אינם קני-מדה לאמת. הכרה, נמוקי תבונה, הוכחה, הם בלבד מולידים עיקרים, אשר אשר בכוח הסמכות והדוגמה הם עשויים ליהפך למדות. וכאן מקום לדת להושיט יד עזרה למדינה, ולכנסיה להיות משען לאושר האזרחי. עליה שומה להוכיח לעם בכל-עוז דבר אמתות הדעות והעיקרים הנעלים, להראות לו כי חובות האדם לרעהו הן גם חובות האדם למקום, אשר הפרתן כשהיא לעצמה היא פורענות שאין גדולה ממנה: כי עבודת המדינה היא עבודת אלוהים ממש: כי משפט וצדקה מצות ה' המה ועשות טוב רצונו הקדוש הוא, וכי דעת אלוהים נכונה ואמתית לא תניח מקום בנפש לשנאת האדם. להורות כל אלה היא חובתה ותעודתה של הדת: להטיף כל אלה הוא תפקידם וחובתם של כוהניה. כיצד עלה על לב בני-אדם להניח להניח לדת ולכוהנים כי יטיפו – את ההפך מזה?
ואולם, אם תכונתה של האומה, דרגת התרבות שאליה הגיעה, דרגת התרבות שאליה הגיעה, רבוי אוכלוסיה עם רבות עשרה, יחסים וקשרים מורכבים, חיי מותרות וסבות אחרות אינם מניחים אפשרות לנהלה במוסר בלבד, אז תבקש לה המדינה חזוק במוסדות צבוריים, בחוקי כפיה, בענשים על מעשי-פשע ושכר על מעשים טובים. אם אין האזרח רוצה להגן על מולדתו מתוך הרגשת חובה שבלב, היא משדלת אותו בהבטחת שכר או כופה אותו בחוזק-יד. חדלו בני-אדם להבין ולחוש את חין ערכו של הצדק, חדלו להכיר כי היושר במשא-ומתן אושר אמתי הוא, הריהי מיסרת על מעשה עוול, עונשת על מעשה תרמית ואונאה. אמנם בדרך זו אין המדינה משיגה את תכלית החברה אלא למחצה. מניעים חיצונים אינם מביאים אתם אושר לאדם, אפילו הם פועלים עליו. אדם המושך ידו מאונאה מתוך אהבת היושר, הריהו מאושר יותר ממי שאינו עושה כן אלא מתוך יראת העונש הכרוך באונאה על-פי משפט המדינה. ואולם לאדם חברו אחת היא, מאיזו סבה ימנע מעשה העוול, ואיזו הדרך יקוים משפטו בחברה וישמר קנינו. המולדת מוגנה בין שהאזרחים נלחמים לה מאהבה בין שהם נלחמים לה מיראה, אם אמנם הלוחמים עצמם מאושרים באופן הראשון,װבאופן השני הם אומללים. אם אין להשיג את האושר הפנימי של החברה בשלמותו, הרי על-כל-פנים יושגו, בחוזק יד, המנוחה החיצונית והבטחון החיצוני.
המדינה מסתפקת אפוא גם במעשים גולמיים בלבד, בפעולות שאין הרוח מחיה אותן, בהסכמה למעשה שאין עמה הסכמה במחשבה. משאושרו החוקים, אתה חיב לעשותם, ואפילו לא נתקבלו על לבך. יכולה המדינה להרשות את האזרח היחיד כי יחרוץ משפטו על חוקיה, אבל לא תרשה אותו לנהוג לפי משפטו: כי בתור חבר החברה ותר על כך בעל כרחו, שכן בלי ותור זה אין חברה אזרחית אלא הבל וריק. – לא כן הדת! זו אינה יודעת מעשה שאין עמו כונה, פעולה שאין הרוח מחיה אותה, הסכמה במעשה שאין עמו הסכמה בדעה. מעשים דתיים שאין עמם מחשבות דתיות אך משחק-בובות הם, ולא עבודת אלוהים. אלה צריכים אפוא מצד עצמם לנבוע ממקור הרוח, ואין אתה יכול לקנותם בשכר או לכפותם בעונש. אבל גם ממעשים אזרחיים מושכת הדת את ידה, אם אינם מתחוללים בכוח הדעת אלא בכוח הזרוע. מדינה הפועלת בכוח השכר והעונש בלבד, אין לה לקוות עוד לעזרתה של הדת: שהרי במצב כזה אין תשומת-לב עוד לחובות שבין אדם למקום, וליחסים שבין אדם לבוראו אין כל השפעה. כל עזרתה של הדת למדינה אינה אלא ללמד את האדם ולנחמו, להקנות לאזרח על-ידי הלקח האלוהי דעות טובות ומועילות לכלל, ולעודד בנטפי תנחומות-לא-מזה את המסכן שנדון למיתה כקרבן לטובת הכלל.
כאן כבר נראה הבדל מהותי בין המדינה ובין הדת. המדינה מחיבת וכופה, הדת ? ומשדלת, המדינה נותנת חוקים, והדת-מצוות. המדינה יש לה כוח גופני ומשתמשת בו בשעת הצורך: וכוחה של הדת הוא באהבה ובעשות הטוב והחסד. זו מסלקת ידיה מן הממרה ודוחה אותו, וזו תאספהו אל חיקה, ועוד ברגעי חייו האחרונים על-אדמות תשתדל, ולא לשוא, להורותו דעה, או לכל-הפחות לנחמו. קצורו של דבר: החברה האזרחית, בתור אישיות מוסרית, יכול שתהיינה זכויות-כפיה, ואלה אמנם נתנו לה למעשה בכוח האמנה החברתית. החברה הדתית אין לה כל טענות ותביעות לזכות כפיה, ושום ברית ואמנה שבעולם אין בהן כדי להקנות לה זכות זו. המדינה יש לה זכויות מלאות, הכנסיה אין לה אלא זכויות קטועות. (עמ' 47-45)
מתוך: משה מנדלסון, "ירושלים", בתוך: כתבים קטנים בעניני יהודים ויהדות, תירגם ש. הרברג, הוצאת "לגבולם" בהשתתפות מוסד ביאליק, תש"ז, עמ'42, 43, 47-45.
בספרו החדשני (לתקופתו) פירט מנדלסון את תפישתו על הקשרים בין האדם, המדינה והדת וכך הניח את היסודות לתנועת ההשכלה היהודית.
רקע
היחסים בין דת למדינה, יחסים המסעירים בימינו את השיח הישראלי, הטרידו את ההוגים היהודים לכל אורך ההיסטוריה. דורות של רבנים ומנהיגי קהילות בגולה דגלו דווקא בהפרדת הדת מהמדינה. בחזונם הם צפו כי הפרדה זו תאפשר ליהודים לקיים את פולחנם ולשמור על ייחוד קהילתם, אך גם להיות נתינים שומרי חוק במדינותיהם.
בספרו ירושלים, או על שלטון דתי ועל יהדות (1783) ניסח משה מנדלסון את תפיסתו אשר למערכת היחסים בין אדם, מדינה ודת. אף שהספר נכתב במקור בגרמנית ויועד להיות חלק מרב-שיח שהתנהל בחברה האירופית, הוא הניח את עקרונות היסוד של הנאורות היהודית וביסס אפשרות למפגש בין האדם היהודי לחברה המודרנית.
ההקשר ההיסטורי
שרשרת האירועים שהניעה את מנדלסון לכתוב את ירושלים החלה אחרי שפרסם נפתלי הרץ וייזל את הקונטרס הלוחמני דברי שלום ואמת. פרסום זה קרא לתיקון בחינוך היהודי ברוח הנאורות. ההתקפה הזדונית של חשובי הרבנים על וייזל ועל ספרו חשפה את המתח בתוך הקהילה היהודית ביחס להשתלבותה בחברה המודרנית. המחלוקת וההתנהגות האלימה והבלתי מתפשרת של הרבנים סתרה את תפיסת היהדות שמנדלסון קידם בדעת הקהל האירופית. על פי תפיסתו, היהדות מעצם טבעה היא דת סובלנית ותבונית התואמת בכול את עקרונות הנאורות.
הסטיריקן הגרמני אוגוסט קראנץ ראה בפרשת דברי שלום ואמת הוכחה לטבעה הקנאי והבלתי סובלני של הדת היהודית, בדומה לשאר הדתות. הוא פנה למנדלסון בקונטרס שכתב וביקש ממנו להוקיע את הקנאות הדתית היהודית ולהתייצב לצד לוחמי חופש אנטי-קלריקליים כמותו נגד העריצות ונגד הכפייה הדתית.
בקיץ 1782 החל מנדלסון לכתוב את ירושלים הן כביקורת סמויה כלפי הרבנים הקנאים, הן כתשובה להתגרותו של קראנץ. הוא סיים את הספר ב-1873. בירושלים פרש מנדלסון את תפיסתו אשר לוויסות היחסים בין האדם למדינה ולממסד הדתי, ואשר ליהדות כדת הסובלנות והנאורות.
רעיונות מרכזיים
לטענת מנדלסון, הקיום האנושי מתבסס על שני סוגים של מערכות יחסים – בין אדם לחברו ובין אדם למקום (אלוהים). את היחסים בין בני האדם מסדירים שלטון המדינה וחוקיה, ואת היחסים עם האל – הדת והממסד הדתי. אף שגם האידאל המדיני מתבסס אצל מנדלסון על מתן חופש ואוטונומיה לאזרחים האמורים לנהוג כראוי מכוח ציווי המוסר, רשאית המדינה להפעיל אמצעי כפייה וענישה כדי לנהל את סדר החיים הנאות בין אזרחיה. לא כך במקרה הדת, שהרי המעשים הדתיים צריכים לנבוע "ממקור הרוח", מתוך האדם עצמו, ממצפונו ומאמונתו.
"המדינה מחייבת וכופה, הדת מורה ומשדלת, המדינה נותנת חוקים, הדת – מצוות. המדינה יש לה כוח גופני ומשתמשת בו בשעת הצורך; וכוחה של הדת הוא באהבה ובעשות הטוב והחסד." (עמ' 47).
לפי מנדלסון, הכפייה הדתית והרדיפות בשם הדת ו"במסווה הדת", הן למעשה מעשים של אויביה ו"אינם אלא פרי הטעאה פלפלנית עלובה זו, פרי השליה של סכסוך בין אלוהים לאדם, בין זכויות אלוהים ובין זכויות האדם" (עמ' 60).
לדעתו, דווקא הדת היהודית משוחררת מכפייה דתית. ההתמקדות במצוות "עשה" ו"לא תעשה" שחררה את היהודי מהוויכוח על עיקרי האמונה ומההכרח לציית לתפיסות השליטות לגביהם. ביהדות של מנדלסון "בשום מקום לא נאמר: האמן, ישראל, והיית ברכה; אל תפקפק פן תבואך רעה! מצוה ואזהרה, שכר ועונש אינם באים אלא במעשים [..], הנתונים לרצונו של האדם ומודרכים על ידי מושגי הטוב והרע.." (עמ' 103). לכן, גרס, הדת יהודית תואמת התאמה מיטבית לרוחה של הנאורות, אשר האדירה את החופש של היחיד לנהוג על פי מצפונו ורצונו.
השפעה והתקבלות
על אף הטון הנחרץ שאימץ מנדלסון כנגד הקנאות הדתית, פרסום הספר לא עורר תגובות נזעמות מצד הרבנים. משום שהספר נכתב בגרמנית ופנה לחברה האירופית, הרבנים לא זיהו אותו כאיום מידי על סמכותם, כדברי שלום ואמת של וייזל. המשכילים היהודים לדורותיהם אימצו את הספר וראו בו הוכחה ניצחת לאפשרות לשלב בהרמוניה בין היהודי לחברה האזרחית באירופה.
כפי שציין שמואל פיינר:
תנועת ההשכלה – אשר עסקה בפיתוח פרויקט המודרניזציה היהודית שעיקרו בתי-ספר חדשניים, כתבי-עת, חיבור והדפסה של ספרי מדע, לשון, גיאוגרפיה והיסטוריה ותעמולה לתיקון הפגמים שזיהתה בחברה – ייחסה חשיבות משנית לדיון הפילוסופי של מנדלסון בסוגיות כמו יחסי כנסייה ומדינה. עם זאת, דומה כי לפחות בימי חייו לא היה משכיל שייצג כמוהו את הנאורוּת היהודית בדעת הקהל הכללית.