מה אני יכול / אדמיאל קוסמן

הספר מה אני יכול עוסק בנושאים המעסיקים תדיר את שירתו של אדמיאל קוסמן: עשיית שירים וכוחה של השירה; היחס בין המילים לדברים; אהבה, תשוקה ומיניות; אלוהים והדיבור אליו ועליו; סצנות מחיי משפחה; הנוכחות של המפליא. השירים הם מעין חקירה ואנליזה חדה של מצבי עניינים: הם בוחנים ומבררים, מפרקים וחותכים מושגים, מצבי תודעה, דחפים, זיקות, מעמדים בחיי היום-יום. הריתמוס שלהם אינטנסיבי ודחוף, מרובה חזרות ופניות. יש בהם איזה דחף עצום, אובססיבי, לברר, לחשוף, ליצור קשר. לעתים קרובות הם עוסקים בבדיקת קשר: "משהו מכאיב לי כאן, בצד, / קוני, האם אינך מקשיב?" ובכל זאת הטון שלהם מלא באירוניה עצמית ובהומור עצמי. כל שיר בקובץ נדמה כמו ניסיון אחרון לאכוף איזה לוגוס על פרץ בלתי נשלט של משהו: מצוקה, כאב, יופי, אור, רכות, בדידות, חולשה, תשוקה מינית או יצירתית או להבדיל עכבר (בשיר "הייתי ראש לממשלה או סיפור העכבר"), או אשכולית (כך הוא כותב בשיר "אשכולית של בוקר": "קום והשתלט בכחך הרב, היום, על אשכולית משפרצת").

ההקשר ההיסטורי

אדמיאל קוסמן הוא משורר וחוקר תלמוד. הוא נולד ב-1957 בחיפה, לימד שנים רבות במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן, וכיום הוא פרופסור למדעי היהדות באוניברסיטה של פוטסדם ומשמש מנהל אקדמי של המכון להכשרת רבנים רפורמיים ע"ש אברהם גייגר בברלין. ספר שיריו הראשון ואחרי מוראות מעשה השיר יצא לאור ב-1980. בשנות התשעים זוהתה שירתו עם התחדשות של שירה דתית ועם כתבי עת כגון דימוי (מ-1989) ומשיב הרוח (מ-1994). אף ששירתו העלתה בין השאר נושאים "דתיים" ולשונה רצופה אזכורים של טקסטים יהודיים, היא בעיקרה שירה מלאת מודעות למסורת של השירה העברית המודרנית מביאליק ועד בכלל, ויש לה זיקה עמוקה לכתיבתם של משוררי דור המדינה ומשוררי שנות השישים. מה אני יכול הוא ספרו הרביעי, והוא מבטא נושאים החוזרים ועולים בשירתו, אולם יש בו גם דינמיות, תנופה וחקירה-שירית המחדשות את כתיבתו. אדמיאל קוסמן הוציא תשעה ספרי שירה עד כה.

השיר הפותח את הקובץ ונושא את שמו ממחיש את הפואטיקה ואת עמדת הדובר האופיינית לו. "מה אני יכול" הוא שיר ארס-פואטי, כלומר שיר על מעשה השיר ועל כוחו של המשורר. הוא פותח בחיווי מלא בתחושת כוח של הדובר: "אני יכול לכתוב שירים מחול ממים ומבוץ", וממשיך ברשימה ארוכה של חומרים, צורות, גדלים ותכונות שהוא יכול לכתוב מהם שירים: שירים דופקים, שירים מגשם, מחתיכות של צמר גפן, מחתיכות תפוחי אדמה, שירים חולניים, שירי קישוט, שירים קלילים, שירים לאומיים, שירי קודש, טומאה, שירי תפילה ועוד.

המשפט "אני יכול לכתוב שירים" חוזר בשינויים קלים בראשי טורים ומדגיש לכאורה את תחושת הכוח העצומה, אבל ככל שמתקדם השיר הוא מסגיר תחושה חזקה לא פחות של אזלת יד ושל אובדן עשתונות.

ה"אני יכול" שבטור הראשון מצייר את הדובר כבורא עולם. כמוהו, שברא אדם מן האדמה, כך הדובר יכול לכתוב מחומרי הגלם הבסיסיים ביותר – חול, מים ובוץ. הטור השני עובר בתפנית חדה למרחב אחר: "כתבתי גם שירים על השֻלחן מחתיכות קטנות ופרורי מילים". המעבר מחומרי הטבע הגדולים שבטור הראשון אל המרחב הביתי בטור השני, מרחיב את הפלטה של יכולת הכתיבה של הדובר. הוא גם כייר ופסל, כמו בורא עולם, וגם אומן של צורות קטנות. ככלל, בבית הראשון מתאר הדובר את עצמו כווירטואוז העובר בקלות מחומרים גדולים ועצומים לחומרים קטנים, דלים, רכים ועדינים. בטור האחרון של בית זה נוצר סדק במפגן הכוח והוא כותב: "אני יכול לכתוב לכם". המילה "לכם" מנכיחה את הנמענים שבשיר, ומרגע שהופיעה היא מנכיחה דבר נוסף – את רצונו העז של הדובר ללכוד את אוזניהם של נמעניו ואת מבטם עד כדי תלות ההולכת ומשתלטת עליו וחושפת את נקודת החולשה של יכולתו הבלתי מוגבלת לכאורה – ללא נמעניו אין הוא קיים.

הפער הזה בין הצהרת היכולת האין-סופית לניסיון התוכף והולך לא לאבד את שומעיו-נמעניו בונה את מהלכו המתוח של השיר. במהלך זה מתברר שהדובר-המשורר יכול אמנם לכתוב שירים מכל חומרי החיים, ואמנם הוא מעין אלוהים, אבל בה בעת הוא כמו ילד צעיר מאוד המכריז שוב ושוב על יכולות שרכש זה עתה. הוא גדול וחזק ובה בעת קטן ותלוי. זאת ועוד, מכיוון שהוא זקוק לקהלו הוא נעשה "לוליין מילים", וכשם שהוא יכול לכתוב שירים חולניים הוא יכול למחות אותם ולעבור לשירי קישוט: "הנה, אני קם ומנופף אותם / כמו סרטים צבעוניים לצחוק הילדים המהדהד" – שיריו נעשים חסרי משקל, מחיקים, ובלבד שיכוונו לטעמו של הקהל.

בבית האחרון של השיר הצורך של הדובר "למכור" את שיריו בכל מחיר הולך ומשתלט עליו. הוא מציע לשומעיו "שירים לפי בקשתכם", ומזכיר בקצב מטורף את כל סוגי השירים, כמו רוכל המכריז על מרכולתו בשוק: שירים לאומיים, שירי חשק, שירי קדושה, שירי טומאה, שירי תפילה ותחנונים, שירים על ארבע / כבהמה. בנקודה זו מבטאים פריטי הרשימה את מצבו הנואש של הדובר: שירי התפילה והתחנונים הם מיטונימיות לתפילתו ולתחינתו שלו לתשומת לבם של נמעניו. הוא, שהתחיל את השיר כבורא עולם, מסיימו כבהמה על ארבע. בטור האחרון, כששומעיו ממהרים ללכת, הוא עוד מציע הצעה נואשת אחרונה, שירים קצרצרים על קוביות סוכר וכוס קפה.

השיר כולו הוא מין מעשה להטים רצוף אירוניה עצמית, המשחק על היחס בין השפה לעולם, בין מילים לדברים – המשורר יכול לכתוב שירים מכל דבר ככל שהוא מיוצג בשפה, במילים, אולם אין לו אלא מילים, ואלה כמו קוביות סוכר וכוס קפה, סופן שנמסות בפה.

הספר מה אני יכול התקבל בעניין רב בקרב קוראי שירה ומשוררים, ככל שירתו של קוסמן. מעט מדי נכתב על שירתו בביקורת השירה העברית ובמחקר. ספרי שיריו, היוצאים מעת לעת, חוצים בכל פעם קווים פואטיים ושיריים קודמים ומעמיקים את האנליזה היצירתית שהוא עורך לעצמו, לשירה, לעברית, לדיבור אל אלוהים ולתשוקה המונחת ביסוד הכתיבה השירית.

בן דוד, י' (תשנ"א). עטיפות הנפש: על סמרטוטים רכים. עיתון 77, 137, עמ' 6–7.

בן משה, ק' (4 ביוני, 2007). דופקים, דופקים, דופקים, אולי סוף סוף ישמע אלקים. הארץ, נדלה מ:http://www.haaretz.co.il/literature/poetry/1.1415403.

מוקד ג', 2011, סידור חדש של שירה דתית, על יצירת אדמיאל קוסמן, בתוך: בזמן אמיתי, עכשיו, כתב ועמדה, תל אביב, עמ' 357-361.

קוסמן, א' (1995). מה אני יכול, הקיבוץ המאוחד: תל אביב.

ריף, ר' (1 ביוני, 2012). מרגישים שאתה לא משלנו – ריאיון עם אדמיאל קוסמן. מקור ראשון, נדלה מ:http://musaf-shabbat.com/2012/06/01/.