מכתבים על היהדות הישנה והחדשה / שמעון דובנוב

[…]

III

סימנה המובהק של הלאומיות – מהו? כאן אנו נתקלים בשאלה שעוררה עד הזמן האחרון ויכוחים חריפים הן להלכה והן למעשה. לא אעמוד על חלוקי-הדעות לפרטיהם, ואציין כאן רק עובדה אחת: גם בהגדרות המדעיות של המושג "אומה" אנו מוצאים מעבר מסימנים חמריים לרוחניים, כמו בהתפתחותן ההיסטורית של האומות. הפילוסופים של בית המדרש הישן ראו בלאומיות פרי גזע, אקלים וקרקע: חכמי-המשפט והמדינאים של זמננו מערבבים לעתים תכופות את המושגים "עם" ו"ממלכה". סתם-אומה היא לדעתם טיפוס פשוט על ממלכה חד-עמית, ובממלכה רבת-עמים הם גוזרים על המיעוט הלאומי גזרת התבוללות והתמזגות עם הרוב השליט (השקפה כזו היתה קימת בתקופת המהפכה הצרפתית הגדולה. והיתה רווחת זמן רב בתורת-המשפטים): מדינאים יותר ליברליים נותנים ברוב חסדם את זכות האבטונומיה התרבותית לעמים, שאין להם מדינה מיוחדת ולא אבדו עדיין את אדמתם ולשונם. אולם בזמן האחרון הולכת ונקבעת ההשקפה. שהאומה היא קבוצה תרבותית-היסטורית, המכירה את עצמה בתור אומה אף על פי שהפסידה בשלמות או במקצת את סימניה החיצוניים: הממלכה, האדמה או הלשון, אם רק יש לה שאיפה מסוימת להמשיך את התפתחותה העצמית לעתיד לבוא. סימני-הלאומיות האוביקטיביים הולכים ומפנים את מקומם בהגדרות-המושגים המדעיות לסימנים סוביקטיביים).¹

אחרי הסוציולוגים-הפילוסופים באו גם היוריסטים-המדינאים לידי מסקנה אחת, שדוקא הגורמים הסוביקטיביים או הרוחניים הם הם גולת הכותרת בהתפתחותו של הטיפוס הלאומי, שכל הגורמים החמריים אינם אלא מדרגות, המובילות אל פסגת התפתחות זו: אל התגבשות אישיות לאומיות מוצקה ובעלת-הכרה. כשם שבמשפחה בדרך כלל השיתוף הרוחני בחוגי התרבות העליונים הוא גורם חשוב מקירבת הדם (רבים הם המקרים של התפרדות המשפחה לרגלי הסתירות העמוקות המבדילות בין השאיפות המוסריות או הרוחניות של בניה), כך גם במשפחה לאומית השייכת לטיפוס עליון שיתוף השאיפות הרוחניות הוא הכוח המאחד המקשר).²

אף במלחמת העמים בימינו על חרותם המדינית, על האבטונומיה בקהילותיהם – מהו הכוח הדוחף המכריע, אם לא דאגתם זו לשמירת קניניהם הרוחניים, להתפתחותה החפשית של אישיותם ההיסטורית? כשנלחמה גרמניה בהתחלת המאה הי"ט בשלטון נפוליאון הראשון ואחרי כן איטליה בשלטון האויסטרים, לא היו מלחמותיהן אלא התנגדות להתפרצות תרבות לאומית זרה אל תוך חיי האומה הגרמנית והאיטלקית. בכל תנועות השחרור של העמים המשועבדים, בכל ההתקוממיות נגד הלחץ המדיני מתגלה חוש-איתנים של השמירה העצמית הלאומית, התובעת לעצמה חופש של התפתחות תרבותית. כדי להגן על הגרעין היקר – החופש האינדיבידואלי של האומה – רגילים להאפיל עליו בקליפה של חרות מדינית או ארצית. אולם פרקים אתה מוצא, שהאומה מוכרחה לותר על קליפת המגן של אבטונומיה מדינית ולהסתפק באבטונימיה ציבורית ותרבותית. על חשבון מכשירי-הלאומית החיצוניים שאבדו ממנה היא מגבירה ומאמצת את מכשיריה הפנימיים: את ההכרה העצמית, את הרצון הקיבוצי, את שיתוף השאיפות המכוונות לשם החזקת ההסתדרויות והמוסדות האבטונומיים שלה, הלשון, בית הספר, הספרות. ואם מלחמה זו מתנהלת בהצלחה במשך זמן רב, הרי אפשר לנבא לה הצלחה גם להבא – בתנאי, שיעשה כל מה שאפשר כדי לחזק ולאמץ את האחדות הלאומית.

[…]

V

על הלאומיות היהודית רגילים לערער כשם שרגילים לערער על הלאומיות בכלל: שהיא מתנגדת, כביכול, לעיקר העיקרים של ההתקדמות האנושית. אולם כל הערעורים האלה מופרכים מעיקרם, שהרי מקורם בערבוב מושגים. שתי צורות ללאומיות: אינדיבידואליות (עצמיות) לאומית ואיגואיזם (אנוכיות) לאומי.

האינדיבידואליות הלאומית, שאת שרשיה ההיסטורים והנפשיים הסברנו לעיל, משמעותה – שאיפת כל עם ועם לשמירת מקוריותו, לשמירת הנהלתו העצמית הפנימית או החיצונית, התרבותית או המדינית, המבטיחה לו את חופש התפתחותו. זהו – הרצון הפורה והמפרה של הקבוץ הלאומי להיות נאמן לעצמו, לתקן ולשפר את טיפוסו ההיסטורי, להגן על חופש האישיות הקבוצית. היא מתאימה בהחלט לעיקרי המוסר וההתקדמות הצבורית, בנוסחתם המשולשת: "חופש, שויון ואחוה". חופש היחיד הלאומי נובע מתוך חופש כל יחיד בתור אדם: מה יחיד זה נהנה מחופש בחברה, אף האומה צריכה להיות חפשית בחיי-חברה הבין-לאומית. בעיקר החופש כרוך עיקר השויון, הקובע גבולות לחופש: כל האומות התרבויות, בלי הבדל גדלן ומצבן המדיני, שוות-ערך הן בבחינת קדושת זכויותיהן הלאומיות, ואם אומות אחדות כלולות בממלכה אחת, אין אומה אחת, ה"שלטת", רשאית לדכא את אישיותו של המיעוט הלאומי. רק בתנאים אלה אפשרית "אחוה" לאומית, זאת אומרת, חיי שלום ושלוה של עמים שונים, שאיש מהם איננו שואף לדכא ולבלוע את השני ואיננו חושש להתנקשות בקיומו. זהו פירושה של האינדיבידואליות הלאומית.

מה שאין כך באיגואיזם לאומי, שיש בו שלילה גמורה של כל העיקרים הפרוגריסיביים הנזכרים. זהו – שאיפת האומה השלטת לשעבד את האומה הכפופה לה, שאיפת הרוב הלאומי שבממלכה או בתבל המדינה להכניע מבחינה תרבותית את המיעוט הלאומי: הרוב כופה את המיעוט לקבל את לשונו, את בית-ספרו, את הסתדרותו הצבורית, את צורותיו הכלכליות. זוהי שלילת החופש והשויון ביחסים שבין אומה לאומה. האנוכיות הלאומית היא בעלת אופי של תגרה, של התנפלות והתקפה, בו בזמן שהאינדיבידואליות הלאומית נלחמת בעצם מלחמת-מגן. הראשונה לובשת צורה של "אומה ממלכתית" ו"קנאות לאומית", שנדונו לכף חובה על ידי המוסר האנושי. השניה נתקבלה תמיד בחבה ורצון על ידי כל האנושיות הנאורה ונתגלתה או בצורה של תנועות-שחרור מדיניות או בצורת הגנה של אבטונומיה פנימית של המיעוטים בקרב האומות התקיפות. בכלל, למעשה ידעו תמיד בני האדם להבחין בין לאומיות אמיתית ומזויפת, בין לאומיות משחררת ולאומיות עריצה ומדכאה. רק להלכה עדיין שולט ערבוב מושגים בשאלה זו, הטעונה בירור והסברה. באחד המכתבים הבאים אטפל בפרטות בשאלת "מוסר-הלאומיות". לפי שעה יכולים אנו לקבוע בקוים כלליים את אבן-הבוחן המוסרית של הלאומיות הישראלית.

אין הדבר מוטל בספק, שהלאומיות הישראלית לפי עצם מהותה אין לה שום קשר עם נטיות של עריצות. היהדות, כאומה רוחנית או תרבותית-היסטורית, המשוללת כל אפשרות לשאוף לנצחונות מדיניים, לגזל קרקעות בכוח הזרוע או להכנעת עמי נכר על ידי שעבוד תרבותי (לשון, דת וחנוך), אינה דואגת אלא לדבר אחד: להגן על אישיותה הלאומית ולהבטיח לה התפתחות אבטונומית בתחומי אותם הגופים המדיניים, שהיא נתונה בהם בארצות שונות בגולה. אין לה שאיפות-תגרה לאומיות אפילו באותה מדה המצויה אצל עמים אחרים, שעם היותם מחוסרי חירות מדינית הם יושבים על אדמתם ומגלים נטיה לטשטש את המיעוט הלאומי היושב בתוכם (למשל, יחס הפולנים אל היהודים בפלכי פולניה הרוסית – ואל הרותינים והיהודים באוסטריה שלפני המלחמה). הלאומיות היהדית היא טיפוס מובהק של אינדיבידואליות קבוצית, המגינה על עצמה בפני התקפות זרים ושאינה מתנפלת כשהיא לעצמה ואינה יכולה גם להתנפל על אחרים. לאומיות זו – היא גילוי הצדק הצבורי העליון, התובע את הכרת שווי-הערך של האומות מבחינת שווי-זכויותיהן להגדרה עצמית לאומית וחיים אבטונומיים פנימיים.

כלום יש לראות בזה התבדלות ופרישה מהאנושיות, התכנסות בתוך קליפה לאומית? כדי להיות חבר נאמן וחרוץ בחברה, אין כל צורך לאדם לטשטש את פרצופו, את אישיותו, להנמיך את אפיו ואת נטיותיו לפי דוגמה כללית. טיפוסים המוניים כאלה אינם יסוד יוצר בחברה, אלא ערב-רב פסיבי וכבד-תנועה. אומה מטושטשת-פרצוף אין לה ערך תרבותי במשפחת העמים. אומה, שהיא תלושה מקרקעה הרוחני, מצטמקת ומתנוונת ונדונה לעקרות וחוסר–יכולת ליצור ערכים תרבותיים חדשים, המעשירים את חיי האנושיות.

בין שני היסודות, האינדיבידואלי והציבורי, נתון היסוד הלאומי. לא אדם סתם, אלא אדם הנמנה על אומה מסוימת הוא חבר ממשי של ההסתדרות הציבורית. היחיד בא לידי גילוי בממלכה ובחברה בכל סימניו המיוחדים, שעליהם נמנים גם הסימנים הלאומיים. כל קבוצה אנושית מופיעה כלפי חוץ בקרומה הלאומי, המחובר למבנה-חייה הפנימי, ורק כקיבוץ אינדיבידואלי היא נהפכת לכוח צבורי ותרבותי. חוש השמירה העצמית של האומה מתגבר ביחס שוה למדת הסכנה הצפויה לה. אומה, שאין לה קרום ארצי-מדיני, העומדת בפני סכנה של התבוללות בגויים, חושה הלאומי לובש בה צורות של התעוררות מתמדת ומטביע את חותמו על כל גלויי החיים של הפרט והכלל. במדה שמתגבר הלחץ מבפנים, חייב כל בן אומה  תרבותית, שאינה מוגנה בגבולות ממלכה ובכוח צבאי, לקיים את הצווי המוסרי: כון את מעשיך לטובת זכות האבטונומיה של עמך ושלמותו! צווי זה – צריך להיות אבן-הבוחן העליונה בחיי היהדות, שסכנות רבות אורבות לה מכל צד: צווי זה צריך לעורר ולאמץ את הרצון הלאומי. העדר אומץ ממין זה באיזה חלק של האומה הנרדפת מעיד על מחלת-הרצון באחד מאברי  הגוף הלאומי.  חקירה מדויקת של מחלה זו וקביעת דרכי רפויה – הוא אחד התפקידים החשובים בספרותינו בתקופת המעבר שאנו עומדים בה.

1. פיכטה. "בנאומיו אל העם הגרמני" היה הראשון שהבליט את היסוד הרוחני של הטיפוס הלאומי. אף על פי שלא הוציא אותו מכלל היסודות הארציים-מדיניים, וממזג איפוא, את מושג "הפטריוטיות" עם המושג של "לאומיות". רינן, ("מהי – אומה"?), כאמור למעלה, הרגיש בבהירות יתרה את יסוד הרצון הסוביקטיבי בהכרה הלאומית והעיר הערה מוצלחת, מתאימה ביותר ליהדות, שבסכומן הכללי של ההתרשמויות וההרגשות ההיסטוריות גדול הכוח המאחד של היסורים מזה של רגעי האושר. פוליה מסיים את מחקרו "גורמי האופי הלאומי" במסקנה הבאה: "העם הוא, קודם כל, סכום של יחידים, המכירים את עצמם לעם, יצירה רוחנית של אלה, היוצרים אותו בלי הפסקה. מהות העם – בהכרתו." המסקנה החרישה של שפרינגר (רינגר), שהקדיש את עצמו לחקירת השאלה הלאומית, אומרת: "הלאומיות – היא שיתוף רוחני ותרבותי", וחשיבות לא נקבעה ע"י הרצון וגלויו בפומבי (סינופטיקוס, "ממלכה ואומה", 1339).
2. רינן, שרצה לסתור את האנטישמיות באופן מדעי, הראה בהרצאתו "היהדות בתור גזע (1883)" על הרכבתו המעורבת של הטיפוס הגזעי היהודי. מאחר שאני מוצא את הוכחותיו מוגזמות ורואה ביהדות את הטיפוס הגזעי הטהור לפי ערך מכל הטיפוסים הקימים, אינני מוצא במשנתו של רינן שום יסוד לשלילת הטיפוס הלאומי היהודי. יהודי לאומי יכול לקבל בכל נפשו את מסקנתו של רינן באותה הרצאה: "בשאלת הלאומים אין ערך מכריע ליסוד הגזעי. היסוד האטנוגרפי שהיה כל כך חשוב באביב ימיה של האנושיות הולך ומפסיד לאט לאט את ערכו עם התפתחות הציביליזציה". ובכן הרי רינן סותר את עצמו בקבעו להלכה, "שהיהודים יתבוללו מן ההכרה באומות שונות". הוא הסיח את דעתו מהבנין התרבותי-היסטורי, המתרומם על גבי היסוד הגזעי, המהוה את הלאומיות והמחזק אותה דוקא "עם התפתחות הציביליזציה". ראיה חותכת משמשת התנכרותם הלאומית של הקראים ליהדות, שבאה קרוב להסתלקותם הדתית מכנסת ישראל. נצר למשפחת היהדות נעשה זר לעמנו לאחר שנטה והתרחק מדרך התפתחותו ההיסטורית. קשר הדם ניתק בו בזמן שנקרע הקשר הרוחני.

מתוך: שמעון דובנוב, מכתבים על היהדות הישנה והחדשה, תרגם: אברהם לוינסון, דביר, 1937.

בשנים 1897–1907 פרסם ההיסטוריון, העיתונאי והפובליציסט שמעון דובנוב, סדרת מאמרים בשם "מכתבים על היהדות הישנה והחדשה" ובה ניסח את התשתית ההיסטורית והתאורטית של המחשבה האוטונומיסטית בגולה.

רקע

רעיונות מרכזיים

השפעה והתקבלות

לקריאה נוספת