מנחה מרוקאית / ארז ביטון

בשנת 1976 פרסם ארז ביטון את ספר שיריו הראשון, מנחה מרוקאית, והוא התקבל בהתלהבות גדולה. הייתה זו כמעט הפעם הראשונה שבה נשמע קולה של יהדות מרוקו בשיר בעוצמה ובהדהוד תרבותי רב כל כך. ארז ביטון נולד בשנת 1942 באלג'יר להורים מרוקאים, והם עלו לישראל בשנת 1948. כשהיה ביטון בן 11 פגע בו רימון, והוא נותר גידם ועיוור. הוא הועבר ממשפחתו והתחנך ב"בית חינוך עיוורים" בירושלים. אחר כך למד פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית, והיה עובד סוציאלי-טיפולי שנים רבות. משנת 1964 פרסם שירים במגוון במות, וב-1979 פרסם ספר שירים שני, ספר הנענע.

ההקשר ההיסטורי

שירתו של ביטון מסמנת נקודת ציון וקו שבר בפואטיקה ההגמונית של התקופה, ולמעשה ייסדה מסורת חדשה של שירה. הפואטיקה של ארז ביטון התנערה מן החיפוש אחר דגמי שירה מערביים והתחברה דווקא לצורת הפיוט המסורתית, קידשה והעלתה על נס את הקהילה והמשפחה, ולא חיפשה להתנתק מהם. שיריו דיברו בלשון פואטית המערבת עברית וערבית. חומריה של שירתו היו חריגים בקרב הצבירים הפואטיים שהשתגרו בערוציה של השירה העברית עד כה, והיא נשאה בכנפיה את בת הקול של ציבור שלם.

שמות השירים בספר מסגירים את עולמות התוכן שלהם: "חתונה מרוקאית", המתאר בפרוטרוט את הרגשות העזים, אחוות האחים והאוכל בחתונה המרוקאית; "שיר נער שוליים ועובדת סוציאלית", על השוליים החברתיים של ישראל; "שיר זהרה אלפסיה", המקונן על מר גורלה של זהרה אלפסיה, שהייתה מזמרת נערצת במרוקו לזקנה ענייה בישראל. קולה הפורץ והדחוס של הוויית חיים אחרת בקע לפתע בשירים כגון "שיר קנייה בדיזינגוב", או "שיר זהרה אלפסיה". ספרו של ביטון שילב חדשנות צורנית (שילובן האינטגרלי של מילים במרוקאית, למשל) וחומרים פואטיים שהשירה העברית לא הורגלה בהם עד אז.

הופעת ספרו של ביטון ניזונה מתהליכים חברתיים רבי עוצמה, שאפשרו את הפואטיקה החדשנית שהציע: מחאת "הפנתרים השחורים" בשנת 1971, עליית הליכוד לשלטון ב-1977, מהפכת הקסטות ופריצת המוזיקה המזרחית אל גלי האתר הרשמיים, ומאוחר יותר – ייסודן של תנועות מחאה, ארגונים ומפלגות פוליטיות כגון תמ"י, ש"ס, "הקשת הדמוקרטית המזרחית" ו"אחותי". כך כתב סמי שלום שטרית:

"רק עם התאוששות יחסית של שכבה דקה מאוד של משכילים בני הדור הראשון והשני באמצע שנות השבעים, אנו עדים להופעתם של יוצרים מזרחים בתחום הספרות, למשל סמי מיכאל, ארז ביטון, גבריאל בן שמחון, ז'קלין כהנוב, לב חקק, יצחק בר-משה, יצחק גורמזאנו גורן, ושמעון בלס, שהקדים לפרסם כבר באמצע שנות השישים. המיוחד והחדש בהופעתם של סופרים אלה בשדה הספרות הישראלית היא לא רק מוצאם המזרחי, אלא תוכן כתיבתם העוסק בחיי המזרחים ובמשבר המעבר לישראל. עד אז הספרות האשכנזית, יחד עם הקולנוע והתיאטרון, היא ש'טיפלה' בחיי המזרחים בארץ באופן סטריאוטיפי ומשועבד לפרדיגמה הציונית אירופית".

מנחה מרוקאית קיבל ביקורות מעורבות, אולם בקרב הקהל המזרחי זכה ביטון להערכה רבה. הספר זכה לחשיפה ניכרת בתקשורת: המשורר הופיע בתוכנית הטלוויזיה עלי כותרת, בעידן החד-ערוצי, וריאיון עמו פורסם במוסף הארץ. נדמה כי הצירוף "משורר מרוקאי עיוור" היה תמהיל שהתקשורת לא הייתה יכולה לעמוד בפניו. אהרון אמיר ראה במנחה מרוקאית שיר הפותח תקופה חדשה. שלושים שנה לאחר מכן כתב סמי שלום שטרית על הספר:

"מי שרוצה להבין מאין נולד הניצוץ שהדליק את האש, מאין נחצב הקול שממנו בקעה השירה המזרחית בישראל, חייב להתחיל משני השירים האלה [כוונתו ל"שיר זהרה אלפסיה" ו"שיר קנייה בדיזינגוב" – ק"ע] ומשם לשירתו של ביטון כולה. מן הבחינה הזאת אין לי נקודת התייחסות היסטורית קרובה אחרת להשוואה אלא ביאליק, במחילה, שהוא משורר ענק בדיוק משום שהוא המציא את קולו של דור שלם בשירה העברית האשכנזית. כמו ביאליק, ביטון ניצב בודד בצומת משברי של מפגש קשה ודורסני בין תרבויות, הוא תוהה ותועה בין שפות, בין עולמות, בין זהויות, הוא נקרע ומתחבט בין הקולות, אלה שמבקשים לפרוץ מבפנים ואלה שתוקפים מבחוץ, ואז […] משהו בוקע מתוך מצוקת החיפוש הנוראה הזאת. הנה השורה העצומה הזאת שתמיד מעלה לחלוחית בעיניי: 'ובכל זאת טופחת שפה אחרת בפה עד פיקוע חניכיים'. רק מי שחיפש נואשות קול לזעקה יכול לחוש את כאב החניכיים הזה. אין בכל שירת ביאליק הגדולה אף לא שורה אחת כזאת שהצליחה לעשות לי את זה".

בהר, אלמוג (30 באוקטובר, 2009). להיטמן כאן בין החיים בשנות החמישים בעיר לוד, אתר הארץ.
הירש, אלי (2 באוקטובר, 2009). על "תמביסרת, ציפור מרוקאית", ידיעות אחרונות.
ויג, שושנה (1 בינואר, 2006). שירי העיוורון של המשורר ארז ביטון, אתר אימגו.
נתנזון, מלכה (2 באוגוסט, 2010). יש לי ציפור קטנה בלב, ynet‏.
פדיה, חביבה (קיץ, תשס"ו). פענוח פואטיקה של הגירה – על ארז ביטון. הכיוון מזרח, 12, 16–26.
שלוש, שמעון (13 בנובמבר, 2009). "אני הזירה ואני המתמודדים", על הספר "תמביסרת, ציפור מרוקאית", אתר סימניה.
שמואלוף, מתי (מארס 2011). עיניים עצומות לרווחה, באתר של מתי שמואלוף.
שמואלוף, מתי (10 במארס, 2011). פצעי הזהות טרם הגלידו, העוקץ.