על "מסע איילה" / חוה פנחס כהן

שירתה של חוה פנחס כהן היא שירה למדנית. מרביתה יוצא מטקסטים יהודיים קלסיים: המקרא, התלמוד וספרות המדרש, סידור התפילה והמחזורים, ספרות הקבלה והחסידות, ועושה בהם שימוש שירי מפורש, על פי רוב מתוך פירוש מחדש המדגיש את מקומן החסר או השולי של נשים בטקסטים אלה. אולם השיחה המתקיימת בשירים בין החוויה ונקודת המבט של הדוברת למילים הקדומות היא שיחה בין שוות. היא מנכסת אותן לעצמה מתוך תחושת כוח, ועושה אותן חומרים לחייה שלה כאישה, כאם, כבת זוג, כיהודייה, כישראלית וכמשוררת.

ההקשר ההיסטורי

חוה פנחס כהן היא משוררת ועורכת. היא נולדה בשנת 1955 ביפו ומתגוררת בירושלים. בשנת 1989 ייסדה פנחס כהן את כתב העת דימוי, והקדישה אותו ליצירה יהודית בתחומי התרבות והספרות. כתב העת מזוהה עם התחדשות של יצירה דתית. עד כה פרסמה פנחס כהן שמונה ספרי שירה, הראשון שבהם הוא הצבע בעיקר (1989). ב-2008 יצא הספר שביעית – אוסף ובו כל שיריה עד אז ושער אחד של שירים חדשים. מסע אילה, ספר שיריה השני, יצא לאור ב-1995 וסימן את הקווים הייחודיים לשירתה. יש בו תנועה משירת אישה בחיי עצמה הביתיים והקונקרטיים אל עבר מעגלים של זמן, מרחב, פוליטיקה ומיתוס יהודיים וישראליים.

שירי מסע אילה מעוגנים בחוויות של אישה ואם בחייה היום-יומיים, והם מפליגים למחוזות הרחבים שמזמנים החגים והמועדים היהודיים, הטקסטים היהודיים והמציאות הישראלית. הם עוסקים באמהוּת, בבית, בתפילה, בעקדה, בחג ובמקום, ובמפגש בין הפרטי לציבורי ובין המיתי לפוליטי.

"שם מפורש" הוא השיר הפותח את הקובץ מסע איילה, ויש בו המחשה של האופן שמספרים שירי הקובץ את הרגעים הגדולים של הזמן היהודי, מנקודת מבטה של אישה וממרחב השוליים הנשי שהיא פועלת בו. כותרת השיר מעוררת שאלה: השם המפורש הוא ברגיל כינוי לשם אלוהים המורכב מאותיות הוי"ה, ועל פי המקובל במסורת היהודית חל איסור להגותו. כותרת השיר נוקטת בלשון הכינוי, אבל ללא ה"א הידיעה, כלומר היא מחסירה ממנו את היחידאיות. מה אפוא משמעותה? השיר, כפי שנראה, מציע פירוש מחדש לשם המפורש.

הסיטואציה המתוארת בשיר היא מעין שחזור של מעמד הר סיני מנקודת מבטה של אישה ואם. כידוע, על פי הכתוב בתורה מתן תורה יועד לגברים בלבד. בתיאור התכונה לקראת התגלותו של האל על ההר (פרשת יתרו, שמות יט), מצווה העם לכבס את שמלותיו ולרחוק מנשים שלושה ימים. כלומר על פי פסוקים אלה במונח "עם" אין נכללות הנשים. המדרש לעומת זאת הציע בגרסאות שונות שהנשים נכחו במעמד. השיר של פנחס כהן נסמך הן על פסוקי התורה, הן על מדרשים רבים שעסקו בסיפור מחדש של מתן תורה. הדוברת בשיר יכולה לכאורה ללכת אל ההר – בראשית השיר היא מתארת את הרגעים המיוחדים של הציפייה: "כולם כבר הלכו אל ההר ומחכים / מחכים לראות בשקט רב מחכים". בעקבות המדרש היא מתארת את השקט המתוח הזה, כשאף צפור לא צייצה.

אף שיכלה ללכת היא לא עשתה זאת כיוון שרצתה לעשות מיני דברים: לתלות את הכבסים, להכין את עצמה, לחמם את החלב לתינוק. הדוברת בוחרת אפוא להתעכב בשולי המעמד הגדול, ולהישאר במרחב שנשים ואמהות חיות ופועלות בו: בין הכביסה לתינוק. ובתוך מרחב שוליים זה היא חווה התגלות. התגלות זו אינה בדמות "קולות וברקים וענן כבד", ואף אין היא מעוררת חרדה איומה, אלא היא התגלות של רוח קלה, רוח העוברת בין הכבסים ומנפחת את כרסה של כותנתה. כלומר זו התגלות אישית-פרטית המסמנת בעבורה את נוכחותו של אלוהים בדמות היריון או בשורת היריון, בברכת פרי בטן.

מכאן מפליגה תמונת ההתגלות מן הסיטואציה הקונקרטית של הרוח בכתונת התלויה לייבוש, ונעשית לחיזיון של תמונת אהבה: "ומפת השבת / היתה מפרש לבן באמצע המדבר / ויצאנו משם על התכלת / הרחק למקום בו / נפרט רמונים ונאכל עסיסם / למקום בו / לאהבה / שם מפורש". ה"מקום" החוזר כאן פעמיים הוא דו-משמעי: הוא ערש האוהבים המתואר בלשון שיר השירים, והוא המקום במובנו ככינוי לאלוהים. דו-משמעות זו יוצרת מובן חדש למקום, כגילום בו זמני של אהבה ונוכחות אלוהית.

השאלה שעלתה מהכותרת מתפענחת אפוא בטור האחרון של השיר. שם מפורש הוא נוכחות אלוהית והתגלותו, אולם במקום נוכחות המייצרת יראה, חרדה וריחוק, הנוכחות מתפרשת כאן כמחוות אהבה, ואת האלוהים הגדול והאיום והנורא מחליף אוהב במקום ממשי וחושני. חזיון האהבה הזה ספק מתרחש ספק עתיד לבוא – חלקו האחרון של השיר נמסר בלשון עתיד – ונקודת הכובד שלו היא ההסבה של השם המפורש מסימן של אלוהים כאחר המוחלט לאלוהים כשם מפורש במובנו כנגלה, ממשי, נוכח. חז"ל כבר העתיקו את מתן תורה מאירוע נשגב ומבהיל למעמד של חתונה, אבל פנחס כהן מוסיפה לו ממד שלא העסיק את המדרש: מתן תורה במובנו כמעמד מכונן של עם ישראל המיוסד על ציבוריות גברית ונוראת הוד מומר במפגש פרטי-נשי שהמוליך שלו הוא אהבה.

שיר זה, כמו הקובץ כולו, מציע יותר מאשר פירוש נשי למעמד כזה או אחר במסורת היהודית – הוא מכונן שפה דתית אחרת.

שירי מסע אילה מעוגנים בחוויות של אישה ואם בחייה היום-יומיים, והם מפליגים למחוזות הרחבים שמזמנים החגים והמועדים היהודיים, הטקסטים היהודיים והמציאות הישראלית. הם עוסקים באמהוּת, בבית, בתפילה, בעקדה, בחג ובמקום, ובמפגש בין הפרטי לציבורי ובין המיתי לפוליטי.

"שם מפורש" הוא השיר הפותח את הקובץ מסע איילה, ויש בו המחשה של האופן שמספרים שירי הקובץ את הרגעים הגדולים של הזמן היהודי, מנקודת מבטה של אישה וממרחב השוליים הנשי שהיא פועלת בו. כותרת השיר מעוררת שאלה: השם המפורש הוא ברגיל כינוי לשם אלוהים המורכב מאותיות הוי"ה, ועל פי המקובל במסורת היהודית חל איסור להגותו. כותרת השיר נוקטת בלשון הכינוי, אבל ללא ה"א הידיעה, כלומר היא מחסירה ממנו את היחידאיות. מה אפוא משמעותה? השיר, כפי שנראה, מציע פירוש מחדש לשם המפורש.

הסיטואציה המתוארת בשיר היא מעין שחזור של מעמד הר סיני מנקודת מבטה של אישה ואם. כידוע, על פי הכתוב בתורה מתן תורה יועד לגברים בלבד. בתיאור התכונה לקראת התגלותו של האל על ההר (פרשת יתרו, שמות יט), מצווה העם לכבס את שמלותיו ולרחוק מנשים שלושה ימים. כלומר על פי פסוקים אלה במונח "עם" אין נכללות הנשים. המדרש לעומת זאת הציע בגרסאות שונות שהנשים נכחו במעמד. השיר של פנחס כהן נסמך הן על פסוקי התורה, הן על מדרשים רבים שעסקו בסיפור מחדש של מתן תורה. הדוברת בשיר יכולה לכאורה ללכת אל ההר – בראשית השיר היא מתארת את הרגעים המיוחדים של הציפייה: "כולם כבר הלכו אל ההר ומחכים / מחכים לראות בשקט רב מחכים". בעקבות המדרש היא מתארת את השקט המתוח הזה, כשאף צפור לא צייצה.

אף שיכלה ללכת היא לא עשתה זאת כיוון שרצתה לעשות מיני דברים: לתלות את הכבסים, להכין את עצמה, לחמם את החלב לתינוק. הדוברת בוחרת אפוא להתעכב בשולי המעמד הגדול, ולהישאר במרחב שנשים ואמהות חיות ופועלות בו: בין הכביסה לתינוק. ובתוך מרחב שוליים זה היא חווה התגלות. התגלות זו אינה בדמות "קולות וברקים וענן כבד", ואף אין היא מעוררת חרדה איומה, אלא היא התגלות של רוח קלה, רוח העוברת בין הכבסים ומנפחת את כרסה של כותנתה. כלומר זו התגלות אישית-פרטית המסמנת בעבורה את נוכחותו של אלוהים בדמות היריון או בשורת היריון, בברכת פרי בטן.

מכאן מפליגה תמונת ההתגלות מן הסיטואציה הקונקרטית של הרוח בכתונת התלויה לייבוש, ונעשית לחיזיון של תמונת אהבה: "ומפת השבת / היתה מפרש לבן באמצע המדבר / ויצאנו משם על התכלת / הרחק למקום בו / נפרט רמונים ונאכל עסיסם / למקום בו / לאהבה / שם מפורש". ה"מקום" החוזר כאן פעמיים הוא דו-משמעי: הוא ערש האוהבים המתואר בלשון שיר השירים, והוא המקום במובנו ככינוי לאלוהים. דו-משמעות זו יוצרת מובן חדש למקום, כגילום בו זמני של אהבה ונוכחות אלוהית.

השאלה שעלתה מהכותרת מתפענחת אפוא בטור האחרון של השיר. שם מפורש הוא נוכחות אלוהית והתגלותו, אולם במקום נוכחות המייצרת יראה, חרדה וריחוק, הנוכחות מתפרשת כאן כמחוות אהבה, ואת האלוהים הגדול והאיום והנורא מחליף אוהב במקום ממשי וחושני. חזיון האהבה הזה ספק מתרחש ספק עתיד לבוא – חלקו האחרון של השיר נמסר בלשון עתיד – ונקודת הכובד שלו היא ההסבה של השם המפורש מסימן של אלוהים כאחר המוחלט לאלוהים כשם מפורש במובנו כנגלה, ממשי, נוכח. חז"ל כבר העתיקו את מתן תורה מאירוע נשגב ומבהיל למעמד של חתונה, אבל פנחס כהן מוסיפה לו ממד שלא העסיק את המדרש: מתן תורה במובנו כמעמד מכונן של עם ישראל המיוסד על ציבוריות גברית ונוראת הוד מומר במפגש פרטי-נשי שהמוליך שלו הוא אהבה.

שיר זה, כמו הקובץ כולו, מציע יותר מאשר פירוש נשי למעמד כזה או אחר במסורת היהודית – הוא מכונן שפה דתית אחרת.

שירתה של חוה פנחס כהן התקבלה בראשיתה בהקשר של שירה דתית-לאומית. ההתבוננות על שירתה בהקשר זה הגבילה את העיסוק בה. עם השנים, וגם בשל העובדה ששירה הנכתבת מתוך שפה דתית שוב אינה חריגה בספרות היהודית-ישראלית, היא נידונה יותר ויותר כשלעצמה. היא מעוררת עניין ומחלוקות גם בשל התפיסות הפוליטיות והאסתטיות המגולמות בה וגם בשל העמדה הנשית החזקה האופיינית לה, אבל היא נוכחת במרחב של השירה העברית כשירה בעלת שפה, עמדה וקול מובחנים.

פנחס כהן, ח' (1994). מסע אילה, הקיבוץ המאוחד: תל אביב.

רקנטי, א' (תשס"ח). על השיר תפילה לאם בטרם שחרית מאת חוה פנחס כהן. מעמקים, 13, נדלה מ:

http://www.daat.ac.il/daat/ktav_et/maamar.asp?ktavet=1&id=436.

שניר, ל' (1998). מעבר לשורשים החתוכים: שיחה עם חוה פנחס כהן. עלי שיח, 41, עמ' 59–72.