משהו בשביל מישהו / דוד אבידן
הָרְחוֹבוֹת מַמְרִיאִים לְאַט
הָרְחוֹב הַיָּפֶה-הַיָּפֶה יֵעָצֵר לְבַסּוֹף בְּדַרְכּוֹ.
הַשַּׁלְוָה, אֲטוּמָה וְקָשָׁה, תֵּחָתֵךְ כְּמוֹ חַלָּה לְאָרְכּוֹ.
וְהַבֹּקֶר הַלַּח יִתְפַּחֵם מִבָּרָק יְחִידִי. מִבְּרָקוֹ.
אֲנָשִׁים יִתְנַשְּׁמוּ בִּכְבֵדוּת כְּמוֹ בְּתֹם דְּהָרָה עַתִּיקָה.
חֲגוֹרַת-הַבֵּטוֹן שֶׁל הָעִיר הֲדוּקָה. בְּהֶחְלֵט הֲדוּקָה.
הַקִּירוֹת הַכְּבֵדִים מְבִינִים מַשֶּׁהוּ וְנוֹפְלִים בִּשְׁתִיקָה.
עַל הָעִיר הַגּוֹסֶסֶת בַּחוּץ צוֹנֵחַ אוֹרְשֶׁמֶשׁ מֻחְלָט.
בְּיוֹם שֶׁכָּזֶה מִן-הַסְּתָם בַּבָּתִּים שׁוּם תִּינוֹק לֹא נוֹלַד,
אַף לֹא מֵת שׁוּם אָדָם. וְאָכֵן, הָרְחוֹבוֹת מַמְרִיאִים לְאַט.
הָרְחוֹבוֹת מַמְרִיאִים אֶל הָאוֹר הַלָּבָן כְּמוֹ שְׁטִיחַ-קְסָמִים.
הַקִּירוֹת שֶׁנָּפְלוּ מוּקָמִים אֵיכְשֶׁהוּ (אֶזְרָחִים חֲכָמִים).
וְלָעִיר אֵין רֵאשִׁית וְאֵין סוֹף. וְכָל הַמְּבוֹאוֹת חֲסוּמִים.
וְיָדֶיךָ שָׁרוֹת מִן הַקִּיר כְּמוֹ מִלְמוּל שֶׁל אֵזוֹב יְרַקְרַק.
וְעֵינֶיךָ פּוֹרְחוֹת כְּמוֹ פְּנִינִים שֶׁל זְכוּכִית עַל צַוַּאר הַבָּרָק.
רַק רֹאשְׁךָ הֶעָיֵף צָף בָּאוֹר הֶעָמֹק. וְרַק פִּיךָ שָׁרַק.
בעיות אישיות
כִּי מֵרֹב שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתָךְ לֹא יָכֹלְתִּי לוֹמַר לָךְ.
לֹא יָכֹלְתִּי לוֹמַר לָךְ מֵרֹב שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתָךְ.
מֵרֹב שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתָךְ.
עַד שֶׁבָּאוּ יָמִים אֲחֵרִים וְיָכֹלְתִּי לוֹמַר לָךְ.
יָכֹלְתִּי לוֹמַר לָךְ מִשּׁוּם שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתָךְ.
מִשּׁוּם שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתָךְ.
הָעֵצִים לִבְלְבוּ בְּיָרֹק וְהַשֶּׁמֶשׁ הָלְכָה וְהִשְׁחִירָה.
וּכְכָל שֶׁאָהַבְתִּי אוֹתָךְ הִיא הִשְׁחִירָה יוֹתֵר.
רְחוֹקָה. נְכוֹנָה לְזִנּוּק. כְּמוֹ זַן מְסֻיָּם שֶׁל פַּנְתֵּר.
(בֶּאֱמֶת רַק פַּנְתֵּר הִיא הִזְכִּירָה.)
וְאָז בָּאנוּ הָעִירָה.
חֲבַצֶּלֶת אוֹתִי הִכִּירָה.
וּבַבֹּקֶר אוֹתִי הֵעִירָה.
וּבְכָלְזֹאת אָהַבְתִּי אוֹתָךְ.
בָּא הָאוֹר הַסּוֹפִי וְסִלֵּק כָּלְסָפֵק וְהוֹתִיר
רַק אֶת בֵּית-הַקּוֹלְנוֹעַ לָבָן וְלוֹהֵט בַּשֶּׁמֶשׁ.
וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲדַיִן מַה לְּהַסְתִּיר
בַּל יֵרָאֶה בַּשֶּׁמֶשׁ.
וּמִי שֶׁאוֹהֵב בַּל יַעֲלֶה לָעִיר.
דיון דחוף
בַּלֵּילוֹת אָפֵל וְקַר.
בַּיָּמִים מוּאָר וְקַר.
בַּחֹרֶף קַר.
בַּחֶדֶר מוּאָר.
אָז לָמָּה לָנוּ כָּל הָעִנְיָן הַזֶּה.
אָז לָמָּה לָנוּ כָּל הָעִנְיָן הַזֶּה.
מוּטָב כְּבָר שֶׁנֵּלֵךְ בִּגְדוֹלוֹת.
מוּטָב כְּבָר שֶׁנֵּלֵךְ בִּגְדוֹלוֹת.
בַּקַּיִץ מוּאָר וְחַם.
בַּחַיִץ מוּזָר וְתַם.
וּמִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין –
שֶׁיַּמְתִּין, שֶׁיַּמְתִּין.
אִם כָּכָה אָז אֵיפֹה אִמָּא שֶׁלִּי.
אִם כָּכָה אָז אֵיפֹה אִמָּא שֶׁלִּי.
אֲנִי רוֹצֶה לָטוּס גָּבֹהַּ.
אֲנִי רוֹצֶה לָטוּס גָּבֹהַּ.
לְמַעְלָה יָבֵשׁ וְדָלִיל.
לְמַטָּה רָטֹב וְקָלִיל.
כָּל אֶחָד יָכוֹל לְהַמְרִיא,
אִם הוּא רַק בָּרִיא.
אֲבָל הָאַהֲבָה אֵינָהּ יוֹדַעַת פְּשָׁרוֹת.
אֲבָל הָאַהֲבָה אֵינָהּ יוֹדַעַת פְּשָׁרוֹת.
מַדּוּעַ לַבְּדִידוּת אֵין כֹּחַ שִׁלְטוֹן.
מַדּוּעַ לַבְּדִידוּת אֵין כֹּחַ שִׁלְטוֹן.
בַּקֶּבֶר רָטֹב וְקַר.
לַגֶּבֶר רָטֹב וְקַר.
הַקַּיִץ חַם.
הַחֹרֶף תַּם.
אָז לָמָּה לָנוּ כָּל הָעִנְיָן הַזֶּה.
אָז לָמָּה לָנוּ כָּל הָעִנְיָן הַזֶּה.
מוּטָב כְּבָר שֶׁנֵּלֵךְ בִּגְדוֹלוֹת.
מוּטָב כְּבָר שֶׁנֵּלֵךְ בִּגְדוֹלוֹת.
ייפוי כוח
[לכל מאן דבעי]
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל
אֶת הַבְּדִידוּת, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
אֶת הַנְּשִׂיאָה הַמּוּזָרָה בְּעֹל
הַבְּדִידוּת הַגְּדוֹלָה וְהַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,
שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת.
בְּלֵילוֹת בְּהִירִים הָאֲוִיר צוֹנֵן
וְלִפְעָמִים בְּלֵילוֹת מוּעָבִים גַּמְכֵּן,
וְיוֹרֵד גֶּשֶׁם וְיֵשׁ חַמְסִינִים
וְגוּפוֹת יָפִים וְגַם פָּנִים,
שֶׁעִתִּים מְחַיְּכִים וְעִתִּים לֹא,
לִפְעָמִים בִּגְלָלָהּ, לִפְעָמִים בִּגְלָלוֹ.
הַנּוֹף הוּא פָּשׁוּט וְחֲסַרְעַרְפִּלִּים,
מַלְאָכִים בַּסֻּלָּם לֹא יוֹרְדִים, לֹא עוֹלִים,
לִפְעָמִים שׂוֹנְאִים, לִפְעָמִים אוֹהֲבִים,
יֵשׁ מְעַט יְדִידִים וּבְעִקָּר אוֹיְבִים,
אֲבָל יֵשׁ תְּשׁוּקָה חֲזָקָה לִזְרֹם,
כְּמוֹ נָהָר, יְחִידִי, לְאוֹר הַיּוֹם,
לְהִשָּׁאֵר צָעִיר תָּמִיד וְלַחֲלֹם
עַל קֶצֶב נוֹעָז לְאוֹר הַיּוֹם,
כְּמוֹ נָהָר, יְחִידִי, לִזְרֹם, לִזְרֹם,
רַק גּוּפֵנוּ זָקֵן מִיּוֹם לְיוֹם.
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל
אֶת הַחֲלוֹם, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
אֶת הַיְּדִיעָה שֶׁאֵין כָּל הַצְדָּקָה
אֶת הַהִתְפַּעֲמוּת וְאֶת הַמּוּעָקָה,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,
שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֵצֶם לְאָן לָלֶכֶת.
רַק גּוּפֵנוּ זָקֵן מִיּוֹם לְיוֹם,
וַאֲנַחְנוּ נָהָר לְאוֹר הַיּוֹם,
לִזְרֹם יְחִידִי, יְחִידִי לִזְרֹם,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק, שֶׁמַּצְדִּיק אֶת הַחֲלוֹם,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,
מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל.
[נ"ב]
הַלֵּילוֹת בְּהִירִים וְהָאֲוִיר צוֹנֵן,
יֵש עָצְמָה וְיֵשׁ מֶרֶץ וְאַהֲבָה אֵין,
וּכְבָר אֵין חִיּוּךְ וּכְבָר אֵין מִלִּים,
מַלְאָכִים בַּסֻּלָּם לֹא יוֹרְדִים לֹא עוֹלִים
הַשִּׁירִים, כְּדַרְכָּם, אֵינָם מְגַלִּים
אֶלָּא אֶת הַנִּתָּן לְהֵאָמֵר בַּמִּלִּים,
וְלָכֵן אֶת עַצְמָם מֵרֹאשְׁצוּק מַפִּילִים
אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל, וְשָׁם הַגַּלִּים
עוֹלִים וְיוֹרְדִים, יוֹרְדִים וְעוֹלִים.
הכתם נשאר על הקיר
מִישֶׁהוּ נִסָּה לְגָרֵד אֶת הַכֶּתֶם מֵעַל הַקִּיר.
אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה כֵּהֶה מִדַּי (אוֹ לְהֵפֵךְ – בָּהִיר מִדַּי).
אִם כָּךְ וְאִם כָּךְ – הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.
אָז שָׁלַחְתִּי אֶת הַצַּבָּע, שֶׁיִּמְּשַׁח אֶת הַקִּיר בְּיָרֹק.
אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה בָּהִיר מִדַּי.
וְשָׂכַרְתִּי אֶת הַסַּיָּד, שֶׁיְּסַיֵּד אֶת הַקִּיר לְמִשְׁעִי.
אֲבָל הַכֶּתֶם הָיָה כֵּהֶה מִדַּי.
אִם כָּךְ וְאִם כָּךְ – הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.
אָז לָקַחְתִּי סַכִּין-מִטְבָּח וְנִסִּיתִי לְקַרְצֵף אֶת הַכֶּתֶם מֵעַל הַקִּיר.
וְהַסַּכִּין הָיְתָה חַדָּה עַד-כְּאֵב.
רַק אֶתְמוֹל הִשְׁחִיזוּ אוֹתָהּ.
וּבְכָלְזֹאת.
וְאִגְרַפְתִּי גַּרְזֶן וְהָלַמְתִּי בַּקִּיר, אַךְ הִפְסַקְתִּי בְּעוֹד מוֹעֵד.
אֵינֶנִּיוֹדֵעַ, מַדּוּעַ עָלָה לְפֶתַע עַל דַּעְתִּי,
שֶׁהַקִּיר עָלוּלִּפֹּל, אֲבָל הַכֶּתֶם בְּכָלְזֹאת יִשָּׁאֵר.
אִם כָּךְ וְאִם כָּךְ – הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.
וּכְשֶׁהֶעֱמִידוּ אוֹתִי אֶל הַקִּיר, בִּקַּשְׁתִּי לַעֲמֹד בְּסָמוּךְ לוֹ.
וְחִפִּיתִי עָלָיו בְּחָזֶה רָחָב (מִי יוֹדֵעַ: אוּלַי).
וּכְשֶׁהִתִּיזוּ אֶת גַּבִּי, נִגַּר דָּם רַב, אֲבָל רַק מִצַּד הַגַּב.
יוֹרִים.
וַאֲנִי כָּל-כָּךְ הֶאֱמַנְתִּי, שֶׁהַדָּם יְכַסֶּה עַל הַכֶּתֶם.
מַטַּח-יְרִיּוֹת שֵׁנִי.
וַאֲנִי כָּל-כָּךְ הֶאֱמַנְתִּי, שֶׁהַדָּם יְכַסֶּה עַל הַכֶּתֶם.
אִם כָּךְ וְאִם כָּךְ – הַכֶּתֶם נִשְׁאַר עַל הַקִּיר.
©כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם.
"משהו בשביל מישהו" הוא קובץ שירים שמכיל מבחר משירי אבידן מתחילת דרכו כמשורר בשנות ה-50 המוקדמות ועד אמצע שנות ה-60. "ברזים ערופי שפתיים", הקובץ שפותח את המבחר, הוא ספר השירים הראשון שהוציא אבידן.
רקע
ברזים ערופי שפתיים – איזה מין שם זה לקובץ שירים? אולי ברווזים? ומה יועילו כאן ברווזים? ואם ברזים, הרי לברזים אין שפתים, וממילא אין מה לערוף, ולמה בכלל לערוף שפתיים? התחושה הזו של מטפוריקה פעלולנית, פנטסטית-סוראליסטית, אלימה, המצרפת מין בשאינו מינו ומייצרת תמונות מוזרות שעל גבול הנונסנס, אופיינית לקובץ השירים הראשון של דוד אבידן ולשירתו ככלל. ואחרי התמיהה, מתבררת איזו תמונה – המצלול החזק, האונומטופאי, זִ-פֵ-פַ, המחקה זליפה או הסתתמות של זליפה, והדימוי הזה של חפץ דמוי פֶּה שניטלה ממנו יכולת הדיבור, והריבוי – לא ברז אחד אלא שורת ברזים (שוב צפים הברווזים) בשירותים ציבוריים. הכול אפוא מתחוור – ברזים ערופי שפתים זו מטאפורה לדיבור מסוים, ציבורי, חזק, שדרה של ממש, שעבר תחת גליוטינה. עכשיו נשאר רק לגלות מיהם הברזים ומי התליין.
ההקשר ההיסטורי
דוד אבידן נולד ב-1934 בתל אביב, וחי בה רוב חייו. בתחילת שנות ה-50 פרסם את שיריו הראשונים ביומון המפלגה הקומוניסטית קול העם. ב-1953 עזב את המפלגה הקומוניסטית והתקרב לחבורת "לקראת". ב-1954 פרסם ספר שירים ראשון, ברזים ערופי שפתיים. אבידן היה משורר פעיל כארבעים שנה, עד מותו ב-1995, והוציא ספרי שירה רבים. לאחרונה (2009–2011) יצאו לאור כל שיריו בארבעה כרכים.
רעיונות מרכזיים
בקובץ השירים 'משהו בשביל מישהו' פורסם מבחר משירי אבידן, מתחילת דרכו כמשורר בשנות ה-50 המוקדמות ועד אמצע שנות ה-60. ברזים ערופי שפתיים, הקובץ הפותח את המבחר, הוא כאמור ספר השירים הראשון שהוציא אבידן. זהו קובץ שירים בוטה, משחקי ומתוחכם, המהפך את כל הערכים החברתיים והאסתטיים של חבורת אלתרמן-שלונסקי ודור הפלמ"ח וממקם את עצמו בעמדה מתריסה-מתנגדת ביחס לשירה העברית. יש בו פארודיה חריפה ועשויה היטב של השירה שקדמה לו, ובעיקר של שירת אלתרמן. העמדה השירית המונחת ביסודו היא של התנערות מערכים קולקטיביים לטובת "אני" משורר, חזק, גברי, המשחק במילים. תפיסת השירה העולה ממנו מנתקת במידה רבה את הקשר שבין המילים לממשות או לאיזושהי נקודת התייחסות שמחוצה להם. אף על פי כן יש בה תחושת כוח, תנופה וסמכות שמקורן ב"אני השר" ובדימויו העצמי הגרנדיוזי.
"אז למה לנו כל העניין הזה" שואל אבידן בשירו "יפוי כח", וממשיך: "מוטב כבר שנלך בגדולות". לעתים עולה מהשירים התכוונות למציאות חוץ-שירית, כמחאה או כהמחשה של עולם אבסורדי וחסר תכלית.
השיר "הכתם נשאר על הקיר" [משהו בשביל מישהו, עמ' 12–13] מתאר מצב תמוה, שעל פניו נובע מהתרחשות מציאותית, אבל הוא נעשה סוראליסטי יותר ויותר. אדם מנסה להסיר כתם מעל הקיר, ללא הצלחה. בתחילה באופן סביר, בסיוד, בגירוד, בקרצוף, ובהמשך באלימות הולכת וגוברת, במהלומת גרזן. שיאה של האלימות במחווה אבסורדית – הדובר בשיר, הנוכח בלשון "אני", מוסר את חייו על הסרת הכתם. הוא מוצא להורג בירייה אל מול הקיר, אבל אפילו דמו אינו מכסה את הכתם. סצנת הסיום מביאה לידי שיא את ההפרזה שבהתרחשות שהשיר מתאר – הרעיון שהדם יכסה את הכתם הופך על ראשו את היחס שבין דם לכתם, הרי הדם עצמו הוא על פי רוב המכתים, ואדם מצווה לכסות את הדם.
למעשה כבר בבית הראשון הכתם אינו רק כתם, שכן הוא הכתם, בהא הידיעה. הוא כהה מדי וגם בהיר מדי – תיאורו נושא סתירות של אובייקט בלתי נתפס. זאת ועוד, כל בתי השיר, למן הבית הראשון, מסתיימים בשורה שהיא מעין פזמון חוזר: "אם כך ואם כך – הכתם נשאר על הקיר". כלומר, מלכתחילה ברור שהכתם הוא מיטונימה או סמל למשהו אחר.
מהו הכתם? כל ניסיון לתת לו פירוש עקיב מייצר אבסורד: אם הכתם הוא סמל לאמונה שהדובר מוכן למסור עליה את חייו, כגון דת, מולדת או צדק, מדוע היא מיוצגת בדמות כתם שיש למחוק, כמעשה מביש או מלוכלך? אם הכתם הוא מיטונימיה לחטא, למה נכון הדובר למסור עליו את חייו? כך גם אם הכתם הוא מיטונימה לאמת שהדובר נאבק עליה כל חייו, ומכוחה עשה מעשים מבישים ואלה הותירו כתם, שעכשיו הוא רוצה למחוק.
בשירו של ברטולד ברכט, "כתובת בלתי מנוצחת" (ברכט, 1959), מתואר ניסיון שאינו צולח למחוק את הכתובת "יחי לנין" שכתב חייל סוציאליסט על קיר בית סוהר איטלקי בזמן מלחמת העולם. בשיר של ברכט הכתובת הבלתי מנוצחת היא אמת שמאבקים פוליטיים וסוהרים אינה יכולים לה. אבידן החליף את הכתובת שבשירו של ברכט לכתם, והביא עד אבסורד את הרעיון על אודות אמת פוליטית שאינה ניתנת למחיקה. השיר של אבידן מגחיך את תפיסת האמת בשירו של ברכט, ובכך קובע שכל מושא למאבק טוטלי הוא אמת שנעשתה לכתם, והנאבק עליה בימיה הטובים, סופו שיאבק על העלמת פשעיה, וימסור את חייו על לא כלום. האבסורד שהשיר מגלם מבטל אפוא את ערכם של מאבקים, בין אם הם צודקים ובין אם מגונים. המבנה הפזמוני של השיר והטון המונוטוני-אירוני מעצימים את חוסר התכלית שבכל מעשה, הרי "אם כך ואם כך – הכתם נשאר על הקיר".
השפעה והתקבלות
אבידן נמנה בדרך כלל עם דור משוררי המדינה – נתן זך, אריה סיון, משה דור, יהודה עמיחי – שהחלו לפרסם את שיריהם בשנות ה-50 וחוללו מהפך בשירה העברית. אולם, כפי שכתב דוד וינפלד, יצירתו של אבידן היא אסכולה של איש אחד שהקדים את זמנו. גם גלעד מאירי כתב ששירת אבידן חוללה מהפכה ובישרה על מגוון פואטיקות שונות מאלו של בני דורו. כבר בשנות החמישים היה בה שילוב של מאפיינים מודרניסטיים ופוסט-מודרניים שהתבטאו בפארודיות, בהומור, בשימוש באמנויות ביצוע פופולריות, כגון מוסיקת פופ, וביצירה של שפה שירית הטרוגנית ובלתי צפויה. השפעתו ניכרת בשירתם של מאיר ויזלטיר, יונה וולך, רוני סומק, פרץ דרור בנאי, זלי גורביץ, חזי לסקלי, אפרת מישורי, אדמיאל קוסמן ואחרים. אבידן לא רק כתב שירים אלא גם ביצע. הוא הקדים את זמנו בבניית דמות משורר ציבורית מוחצנת ה"מוציאה" את השירה אל מדיות פופולריות, ועושה אותה למיצג אמנותי.
לקריאה נוספת
קישורים ומקורות
אבידן, דוד (2009–2011). כל השירים. ארבעה כרכים, עורכים: ענת ויסמן ודוד וינפלד, ירושלים: הקיבוץ המאוחד, מוסד ביאליק.
ברכט ברטולט (1959). מבחר שירים. תרגם: מרדכי אבי שאול, תל אביב: ספרית פועלים.
וינפלד, דוד (2001). אחרית דבר. בתוך: אדמלה – מבחר משירי דוד אבידן, תל אביב: משכל.
ויסמן, ענת (2005). זמן ותנועה בשירת אבידן. עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, ירושלים: האוניברסיטה העברית.
מאירי, גלעד (2012). הר געש סימפטי: פרודיה, הומור ואוונגרד בשירת דוד אבידן. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
מוקד, גבריאל וחפץ, ברוך (עורכים) (תשנ"ט). עכשיו, 66: חוברת המוקדשת לדוד אבידן.
שחם, חיה (1997). שירת דוד אבידן בזיקה פארודית אל שירת אלתרמן. בתוך: הדים של ניגון: שירת דור הפלמ"ח וחבורת "לקראת" בזיקתה לשירת אלתרמן (עמ' 226–248). תל אביב: הקיבוץ המאוחד והוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה.