סדומאל / לאה איני

אימא שלי. מה יש לי להגיד על אימא שלי? שמעולם היא לא הייתה רכה אלי יותר מכפי שבערב שבו גרמתי לה למות. אתם תקראו לזה רצח. גם אבא שלי היה חושב ככה. הוא היה שוטר. שוטר גבוה ושמן עם כרס של כדורגל. השוטר היחידי בארץ שהיה עושה שעות נוספות בשבתות, בשמירה במגרשי הכדורגל, ועומד עם התחת למשחק. מה לו ולספורט? הספורט היחידי שעשה, היה כשחזר הבייתה. מזיע מסריח במוצאי שבת. חוטף עוד כמה דגים קרים עם ג'לי מן המקרר, ומסתכל עלי מכינה שיעורים. לועס ומסתכל. מסתכל כמו על הילדות הקטנות שהיו באות למשחקים עם האבות הגרושים, שלא רצו לוותר על שבת-כדורגל, ולפעמים השאירו את הקטנות שבכו משעמום או מפיפי שלחץ אצל אבא שלי, השוטר, לראות משחק בשקט. אבא שלי היה מנחם אותן. אבא שלי היה קונה להן בכספו שלווה מתוקה, ומאכיל אותן פרור-פרור. היד שלו על התחת שלהן, כששני הישבנים שלהם צופים למשחק. לפעמים היו אלה בנים קטנים. מה זה חשוב? כל מה שקטן עגול, חם ורך. השוטר האחראי במגרש אף פעם לא ראה. הוא היה עם המשחק. איכפת היה לו שכמה בריונים ירדו קבוע על איזה מפגר ביציע חמש? הפסידו או לא, הבחור חטף. כמו הקטנות, כשאבא שלי בכל זאת ניצל את המדים והדרגה שלו, בשביל לקחת אותן לעשות פיפי. השקית הריקה של השלווה כבר אצלו בכיס. למלא בה את הצעקה.

אחר-כך היה התור שלי, כשחזר הבייתה. צובט את אימא שלי בישבן המידלדל שלה, בזמן שעמדה וגיהצה לו את המדים האפורים, העכבריים שלכם, למחר. אני השתדלתי כמה שיותר להיות מאחוריו, שלא ייגע בי. ושאם יסתובב לתפוס – ימעד או יפיל משהו: איזה אגרטל. מגהץ. משהו. אבל אימא שלי אפילו לא ראתה את הפירואטים המשונים האלה שהיה עושה בשביל איש כזה גדול. וגבוה. ושמן. וכשהוא היה מפיל, היא הייתה מרימה. בשקט. מיד. גם אותי הרימה פעם עירומה מהשטיח שליד המיטה שלו. תשאלי איך הגעתי הנה, שאל אותה הגוף שלי. מפורר כזה. נגוע. חולה. אבל אימא שלי רק הרימה את הבגדים המפוזרים שלי ושלו – הוא שכב בתחתונים על המיטה, ישן, נוחר חזק – והיא בלחש אמרה לי להתרחץ. היא עצמה חזרה לגהץ. זה גם היה מוצאי שבת בערב, מתי שגיהצה את המדים שלו, כמו שלכם, ליום ראשון בבוקר. לגהץ היא חזרה. את חולצת בית הספר. תכלת. שלי. ובסוף את שלה. השמלות. זאת של ראשון-שלישי-חמישי וזאת של שני-רביעי-שישי. היא אחרונה בתור. כאילו היא פה המסתפחת.

אבא שלי היה קורץ לי כל יום ראשון בבוקר, ואומר לי להביא לו בדרך חזרה מבית-הספר, טופס טוטו, לשבוע הבא. הוא רצה שנמלא ביחד. את התקיעות של הגולים, שניים-שלישייה (ואחד קבוע כל מוצאי שבת של הראשון בחודש, כשעבדה), היה משאיר לו. את האיקסים לי. ואז היה הולך למלא טופסי משכורות של שוטרים בתחנה המגעילה שלכם ליד יהודה הלוי. צריף עם סורגים חלודים, מאוורר מתַרפּפּוּ, וכיסאות מסתובבים בקושי, שחורים מסקאי, שהספוג הצהוב שלהם יוצא החוצה כמו שעווה מאוזניים. וגם שולחן ארוך עם ערמות תיקים. ניירות על גבי ניירות. ואבא שלי. כל-כך חיבבתם אותו. הוא היה לא חשוב, אבל ותיק. יודע את העבודה. חרוץ. אף פעם לא החסיר. אף פעם לא חלה. בשביל זה אני החלפתי אותו. בשביל החיסורים והמחלות. בשביל ה-להיות ולא לנשום. כמו בכלא. גוף בלי נשמה. בבית-הספר חשבו שאני רוח רפאים. איקס קבוע. אבל היה לי שכל בקצה העליון של הגווייה. ואני למדתי. למדתי-למדתי, בני זונות. רק בזה נאחזתי. כן. וזה מזכיר לי, ברחתי מהנושא: אימא שלי. אימממא שלי. מה עוד יש לי לספר על אימא שלי?

אתמול היא הייתה הכי טובה אלי שבעולם. פעם ראשונה מבינה ומתחשבת בי. מצייתת גם לי. אז אחרי שנרדמה מהסם (קורס ברעלנים באוניברסיטה הפתוחה), הזרקתי לה אוויר לווריד (הפרק "מה אסור לעשות" מתוך קורס החייאה בשירות הצבאי). אחר-כך לקחתי את המגהץ שלה, שהיא כל-כך אהבה. הוא עוד היה חם מזה שהקפידה לגהץ לעצמה את כל הגרדרובה לכבוד הבית-אבות. והשמלה בצבע יין כבר הייתה מתוחה וחגיגית, ותלויה מהקולב על המשקוף. והנעליים שלה מצוחצחות מתחתיה. והתיק הגדול עם כל המסמכים, והתיק הקטן עם הכסף, וזה של הרחצה, שעוד היה פתוח בשביל מברשת השניים. והמזוודות. הכול מסודר פיקס. מוכן ומזומן. וגם את המגהץ התכוונה לארוז. רק שהיה חם, והיא השאירה אותו אחרון-חביב לבוקר. ואז כבר הייתה נבולה על המיטה. בצד של אבא שלי. לשם גלגלתי אותה. והנשימות שלה היו …כן היא פרפרה עוד. בלי כוח. רפויה. השרירים של הפנים שתמיד התכווצו מהצביטות של אבא שלי, או בגללי, כשכעסה עלי – חלקים לגמרי, צעירים כאלה. מכירים תודה. מחוקים מכל הזעם הקפוא שהיה בה עלי. על זה שנולדתי. שבאתי. במקומו.

היה לה ילד שנולד לפני, כשהייתה קטינה, והיא מסרה אותו לאימוץ. אחר-כך היה אבא שלי, שכבר היה מבוגר ממנה כהוגן כשהתחתנו. השוטר והטלפנית מ-144. לפעמים הייתי מתקשרת לשם. חמישה-שישה ניסיונות, עד שהייתי דגה אותה. במשמרת. מודיעין 144 שלום, מדברת שרה. שלום, אני מחפשת את עקיבא-אימא-של-נֶדֶר, שרה. כן, שרה זה שם פרטי, עקיבא-אימא-של-נדר, זה המשפחה. מתל- אביב. רחוב מורדי הגטאות… בפעם הראשונה, כשהגיעה למספר של עצמה, חזרה אלי במבוכה ואמרה שבטח יש לי טעות, כי זאת היא… אבל זה עבד רק פעם אחת. יותר האימא-של-נדר לא תפס. גם נדר לא תפס בהיגיון של אף אחד. איזה מין שם דפקו לך, לעזאזל? היו שואלים אותי. נדר! לך תסביר להם שזה היה הטירוף של אימא שלי, לקרוא לי על זה שנדרה נדר אחרי שהתחתנה – לא לפני שאבא שלי נתן את הסכמתו – לאתר את הילד שמסרה. שכל החיים התאבלה עליו, מתפללת תמיד-תמיד, שאולי יום אחד יעלה על הקו, ויבקש את שרה מלמד, זה היה שם נעוריה, מרחוב מורדי הגטאות בתל-אביב; ובפה יבש היא תגיד, אבל זאת אני… והוא יגיד, לא יכול להיות, זאת אימא שלי… אימא? !

המגהץ. השארנו את המגהץ. הוא כבר היה רותח כשגיהצתי לה מאוד בעדינות את פרצוף הלימון שלה. כל השרירים היו נוצות, אבל מאחורי העפעפיים כדורי העיניים רטטו. אולי מהחום. התחלתי בהם. להרגיע אותם. כששיטחתי אותם, מיהרו להתנפץ. ביצים. ונוזל התחיל לרדת ולהיחרך. ניקיתי את המגהץ במטפחת הלילה שכיסתה את שיערה, וחזרתי לפנים. מגהצת לה את הפה שנשר. השפתיים הקפוצות שלה. האגרוף השפתי הזה שהיה משתחרר רק כשנאלצה לענות למטלפנים, או מצביטות הישבן שקיבלה מאבא שלי; ושאז שחררו ממנה צחוק קופי, צווחה. או כשהייתה נאבקת בו, שלא לשכב אתו, ושוכבת, וצועקת-נושכת את הכתף שלו. שעירה. עגולה. ושמנה. לא היא. הכתף שלו. אני יודעת. ואני מגהצת לה את השתיקה הזאת. הארוכה. ארוכה כחיי. אני מגהצת. מיישרת את הקמטוטים של הפשע הנורא ביותר של המסיתה והעדה. של השותקת. ובתנועות האלה, שכבר ידעתי אותן בעל-פה, אני מעבירה גיהוץ. קלה עם המכשיר. מיומנת. כמו שבלילות הערים חשבתי, וּבְהָקִיץ הישנוני תמיד חלמתי. תוכניות ותכנונים. נקמות שמחכות לזמן. נדר שוב לא אתנו? מה קורה לך נדר, את מתכוונת לענות, או לא? והגוף שלה, כמו ששלי, לפני המורה, שצריכים אותה בשביל הציונים וחוות-הדעת – הגוף שלה קופץ בהלם חשמלי מאוחר. והעור מתחיל להיחרך. העור הבהיר, היפה שלה, שעד אותו הרגע, עשה שתיחשב קשישה נאה מאוד. דומה לי. כלומר, אני דומה לה. היא ילדה אותי. אבל זה בכלל לא ברור לי עוד. לפעמים נדמה לי שאני זו שילדתי אותה. אני הרעה שהתחילה בכול. זאת שקיבלה על עצמה את העונש הלא ברור, אבל הכל-כך מוכר לי של השנאה וההפקרה, ששום ילדה או אישה, כמו הצעירה שלפניכם, לא באמת יכולה לתפוס. אבל האהבה? אפשר לתפוס אהבה? בשכל, לא. אפשר בבשר. במיץ של הגוף. אבל במוח – זה דווקא הלא-טבעי. זה מה שנקנה במאמצים רבים. כנגד הטבע, האהבה. סתומה כמו חלום. מכשילה כמו געגועים. נוגדת הישרדות.

בגלל זה בת עשרים ושמונה, ולא נשואה. ולא מחפשת גברים. מחפשת אימא. מגהצת את הקודמת בדבקות. בחריצות. עד שהעור הווריד והאדים, ונהיה סגול-כחול בבת-אחת. בחוג האסטרונומיה, שבאחד הקייצים – לא הצליחו ככה להמחיש את היווצרות כוכב שמש. מות אֵם. אימא שלי. האימא שלא רצתה באימהות הזאת. שעבדה אותה בלית-ברירה, בשגרה קהה ואטומה. מתפרקת מזעם לעיתים כל-כך נדירות, שאני זוכרת אותן כמו את ימי ההולדת האדישים, שחגגה לי תמיד בכתה. בתפאורה של הכיתה…וזה כנגד איזה רגש מר שהיה מזנק ממנה בימי ההולדת של הנעלם. המאומץ. מי שהיה ונשאר הילד הכמו-יחיד של אימא שלי, שבמחזוריות מטורפת, פרטית, ערגה לאימהות אחרת. פלנטות ממני. ולמה? כשאני הייתי כאן, צמודה למסלול השמלה שלה. בטוחה, מגיל שש-שבע בערך, שאני בעצמי מין זבל מאומץ. החרגנית של החורגת.

אני מנשקת אותה עכשיו, בחום, בלהט, כמו שאף פעם לא הרשתה לי. לא ככה, ולא בכלל. מתפנקת עם המגהץ. המגהץ שעובר בקושי ללחיים שלה. מסתבך. מה שוב? מה קרה? לקח לעצמו המגהץ במיתת נשיקה את השפתיים, את כל העור פשט מהן, כל-כך דק; וכשהורדתי אותו על מצחה, מוותרת בינתיים ללחיים, היא לא ירדה, הנשיקה שלי. נדבקה במגהץ שכל-כך אהבה. עומדת שעות ומגהצת לו ולי, ומפנטזת שהבן הזה, שכל-כך קינאתי בו, כמוה, הוא בחיל-הים בטח, הילד המפונדרק. והיא עומדת ומגהצת לו מדים. או את הג'ינס והחולצה הלבנה של הטקסים. או את חליפת הבר-מצווה המפגרת. אבל אחת לחצי שנה, כשהייתה מרימה טלפון לשירותי הרווחה, למחלקת האימוץ, היו אומרים לה, שאיש לא בא לפתוח את התיק ולשאול עליה, מצטערים… אז על המצח היה כתוב לה עלבון גדול. ועל הלחיים, איפה שנאגר החיוך הזה שלה, העושה-טובה, מֵימִי ועכור, הייתה השמחה, שאולי כל-כך טוב לו בעצם, שמה הוא מטומטם להחליף את ההורים העשירים-מתים-עליו האלה, העקרים, בה ובשוטר התוקע, ובתחליף הדו-כיווני הזה, אחותו?! ובזוויות השפתיים – שקע לה פחד מכווץ, שאולי הוא מת. שלא שמרו עליו כשחטף חזרת והלכו לו האשכים. או שהצטנן למוות מדלקת ריאות, כשנסע הזוג העקר ביחד אתו לקנדה או לאלפים, ברכב שכור, והשאיר את החלון האחורי פתוח, שהבן המאומץ ימות, כי כבר נולד להם מזרעם. או שאולי התחסל בצבא. כן, בטח, בצבא. בסדיר, בכיפורים. או במילואים, בלבנון. או מייד, בבית היתומים נדבק בווירוס ושלשל למוות. והעיניים שלה היו מתחילות לזלוג על הגיהוץ של מדי המשטרה, ומהכיס התכלכל-אפרפר היה עולה קול נפץ קטן של אדים ריחניים, והגיהוץ היה משתפר, והקפל, והדרגה ישרה-סרגל; קחו דוגמה מפקד עקיבא! נבח משועשע הרב-פקד. תראו מה זה כבוד למקצוע! לכו, חוליירעס, תלמדו! ומה הפלא שאבא שלי זכה בתחרות השוטר המקפיד על הופעתו, קבוע וברציפות, עד שחדלו בכלל עם התחרות, והעניקו לו את הפרס, בלי שום טרראם, יחד עם דמי הביגוד וההבראה, שבאו בצ'קים נפרדים, ככה עד שפרש. כי אצלכם, השוטרים, החוקרים, לא מתחשבים בכרס ענקית, או בזיעת יתר, או מה. רק המדים והדרגות והכובע… מגדלור מוצק ושמן, שמטיל ידיים ארוכות-ארוכות בחושך. כזה חושך, שאפילו זרע אלוהים לא היה מסוגל ללבלב בו, מרוב שהכול חושך, הכול חרוך –

גם הפנים של אימא שלי צנים. טוסט שרוף. אז עברתי לגוף. מסלקת ממנה את הכתונת הישנה, זו שבבוקר אמרה, שהיא תזרוק אותה ישר לפח, זהו. בושה לקחת את הסמרטוט הזה לבית האבות, שהשכנה לחדר לא תגיד עליה, שהיא ישנה כמו שלוך. קבצנית. זאת, שהיה עליה הדפס מחוק מהכביסות והידיים שלו, של ברבורים ורודים, והוא היה מפשיל אותה מעליה, את הסמרטוט מהסמרטוט, בשלאפ אחד מעל הראש. כל-כך הייתה הכתונת רחבה, ושלפעמים אני בעצמי התכסיתי בה, כשהייתי עירומה לידו, ועוד אסור היה לי לחזור למיטה, או להתרחץ, כי אולי יתחשק לו להבקיע עוד פעם, מי יודע? הלילה צעיר, ספורטאית קטנה שלי, ואבא בכושר טוב… והיה לי קר. הייתי מצוננת. אז משכתי את הכתונת מתחת לכרית, וקינחתי את האף בברבורים שעל השרוולים. רק את האף, כי שנים שכבר לא בכיתי. היא שנאה שאני בוכה. מכווצת את הפה עוד יותר, עד שנראה כמו פקק, שאסור בכלל לפתוח אותו, שאז הכול יתפוצץ… הפנים האלה, והמצח שהתקלף כבר לגמרי בגיהוץ, והאף ששברתי לה אותו, נדמה לי, עם המגהץ, בהנחתה אחת, כנגד כל משמרות הערב הארוכות האלה, שהיא לא הייתה בבית. מחסירה מהחיים שלי את החיים שלי, אני חושבת, כן. את חיי. אין מילה אחרת. והשתיקות. והמבטים שלא רואים. והאוזניים שלא יודעות מכלום. גניחות ואנחות. חולות כאלה. סירנות של תשוקה. אמבולנסים של אורגזמות. ועליה האוזניות האלגנטיות של 144. עוזרת לכל מיני אנשים למצוא אנשים שהם זקוקים להם, דרושים להם בדחיפות, לדקה שתיים, שבוע, או לכל החיים, או סתם כדי לקלל אותם, ואז לטרוק להם, ישר בפרצוף. אבל שמה כבר לא היה יותר מה לגהץ. כי בהיסח הדעת עליתי. והמגהץ היה מגהץ. מתכתי. מבריק. והיא פחם. אז שוב ירדתי לגוף; ונזכרת, חזרתי לאוזניים. טורקת לה את המגהץ על האוזניים. משני הצדדים דופקת את הכלי. ומשמה ללב. כאן כבר רטטה כמו הג'לי של הדגים הקפואים שלה, והשומנים הקטנים שלה בירכיים, שניתרו כשתקע בה. שוכב עליה. קבר. גדול, ושעיר וכבד. אויה, כמה כבד. חונק. חונק-חונק. אני יודעת. ואז הציצי. ימין. ומתחת לקפל השומן השמאלי ומעליו. שדיים מכוערים שכבר נהיו לה. וככה רצית ללכת לבית-הורים, שהשותפה הנחמדה שלך לחדר תיכנס פעם אחת בטעות לאמבטיה, לקחת בגד ששכחה, או מסרק, ותראה אותך, ככה? אישה זקנה. רגילה. כאילו אימא. כאילו נקייה. שאין לה שום כתם על המצפון…ואם כבר, לא עדיף ככה? שותקת באמת. שטוחה. חרוכה לגמרי. עד העצם. מתפוררת גושים וחתיכות על המיטה. פירורים של בשר רותח. גבשושיות של רקמה מפויחת. מטונפת כל-כך. פויה. לא מתאים לך. איך שאת פתאום נדבקת ככה – 

והעור שלך לוהט מרוב אהבה אלי. אלי! מבקיעה ומתפרצת. נדירה. קליפות אש מסוכנות, שאני לוקחת צעד אחורה. מהגצים. והשיער המחשמל. תלתלי הערווה שלך שפשוט מדברים עם המגהץ במצמוצי אהבה. נשיקות. גם הברכיים מתהדקות חזק. הופה. כמעט הודפות את הכלי הבוער לפרצוף שלי. הלו! בזהירות, בבקשה! בלי אלימות. פעם תאהבי אותי, ושלא באלימות. פעם, רק פעם תאהבי אותי, כמו שאני מזמן אותך…בתקוות הילדה שלי, בחושך הלא-נרדם, המתפלל לך, כששוב מַתִּי תחתיו, ושוב נגמר הכל, וריקה וזרוקה דמיינתי שהלילה הזה עוד פעם לא באת, להציל אותי מהזאב, כי הוא קשר והרדים אותך, נסיכה מסכנה, ואיך תדעי? או שאת גוססת ביער, ומה תעשי? או ששנים הייתי בטוחה שאני הלא בסדר…כן. מזהה צעקה אילמת שנכוותה על פרצופך. מה שנשאר ממנו. איזה הבעה אילמת של איך זה?! מה עשית?! או מה זה כל הסיפורים והזוועות האלה, נדר, השתגעת?! ולמה, אני לא מזהה. את היודעת. הכול אמת, אני לא משוגעת ולא אשמה. כל השנים את היודעת, בלי לרצות, ואני הלא משוגעת ולא אשמה. כי הכול קרה. הרצח הארוך. והרצח הקצר. והשתיקה. זה וגם זה, בצד זה. וזה החיים? יכול להיות? כן, יכול-יכול! אלה החיים שלי ושלו ושלך. וידעת. מהפעם הראשונה, מהרגע שהתעברת איתי, ואפית לעצמך, באותה הרחם, את חלום האיחוד המחודש עם הילד הראשון, ידעת, זה שזרקת וחיבקת כל החיים אחר-כך. חונקת אותו באהבה מטומטמת. של פחדנים.

כן, פחדנית. אבל חזקה בשנאה. בהזנחה. איזה סתם הייתי בשבילך, אימא.? מיותרת. חתיכת בשר שמגדלים ומאכילים אותה. שרוחצים. וגוזרים ציפורניים. ומצחצחים נעליים. ומגהצים את החולצות. שלא ידברו. הכול מתוח טיפ-טופ. השוטר והטלפנית. בטח איזה בית חוקי יש להם, אה נדר? אסור לנדר לדרוך בבית על הקווים. אסור לה לדבר במהירות מופרזת. אסור לה לשבת באין-חנייה על הכורסה של אבא שלה. אסור לה לזרוק בגדים על הרצפה, אה נדר? שוב היא מרחפת… נדר, את חולמת? אסור לנדר לישון. בלילה היא שומרת על הבית עם אבא שלה מהגנבים… לא ברצינות, נדר, את בסדר? חה-חה-חה, נדר-בסדר! ככה הילדים, ואת, והשם שלך, והנדר, והסדר והניקיון האלוהי שלך, את. תראי אותך עכשיו, כל כך מסריחה ומלוכלכת. משאירה כתמים בכל מקום. שחור. עשן. אפר על הלב. על הנשמה. על הסרבל המקומט שלי, שאין צורך לגהץ. ועוד מחכה לי לילה ארוך לנקות פה אחרייך, ולנקות אותך מהפשע הדומם של העשרים ושמונה שנה. ומה שפה נעשה לך זה חסד. טובה גדולה. לא שאת הולכת מכאן, בצורה כזאת, לאיזשהו מקום, גן-עדן או בית-אבות –

הו, גן-עדן, הבית-הורים הזה, אמרת לי. ככה קראת לו, בית-הורים. כמו בפרוספקט. מרגישה אשמה על שלא הצטרף אלייך. שלא היה כסף לשניים, ואת זכית. אלוהים אהב אותך. אבל מה זה חשוב? אני לא מאמינה בעולם הבא. הגיהינום זה כאן. ביני ובינך. וקשקוש השכר והעונש טוב למי שמגלגל אחריות. אלה שסומכים על ההשגחה, וסולדים מנקמה. מעבודה שחורה. אבל אם אלוהים יש לו יותר מדי נסמכים, לי יש זכויות. סמכות מצפונית. ואני גם לא עושה דין לעצמי. אני עושה צדק אנושי. נורא קטן. נקודתי. אני הרי לא בגבהים של אלוהים. לי אין מועדון מעריצים. אין נצח. אני רציתי רק אותך, אימא. ולך לא מגיע ללכת לשום מקום עכשיו, מחוץ לאן שאני אקח אותך. תכף. כשאפרק ואצמצם אותך עוד. נתחים וחתיכות. כפי שבחרת להרוס אותי. אבל לי מצפה יום נפלא מחר, אימא. אני הולכת לבית-הורים. במקומך. אני אהיה את. השקר שהיית את. ואהיה שרה עקיבא מלמד. בת שישים ותשע. אלמנה פלוס שניים. בן ובת… זוכרת את הקורס לאיפור מקצועי שלקחתי, כשסיימתי עבודה סוציאלית? שאלת אותי בשביל מה? מה זה ייתן לך בחיים? אבל אצלי הכול היה מאורגן, אימא. שנים על גבי שנים. תכנונים על גבי תכנונים. מי שכל החיים שלו זה סכנה אחת גדולה, יש לו הרבה זמן לחשוב, את יודעת. וגם אתם יודעים. הו, אתם יודעים. ההשפלה היא סם נגדי. מעורר. והחרא, הוא בכלל דוחה שינה. אז מחכים במין מארב כזה שכפו עליך התוקפים שלך, אבא ואימא, כל אחד בדרכו, וחושבים. סוחטים את המוח. מרכזים את הנשימה רק שמה. זה שואב את כל החמצן, ועושה עתיד של מתים. חשיבה של מישהו קפוא, שהוא קר ומנותק גם כשיש שרב זוועתי בחוץ, או כשהוא מחזיק מגהץ אש ביד, ומזיע כולו. דביק מדם קרוש. דם זפת. וצחנה נוראית –

לפחות המזגן פועל בשיא המרץ. עושה לי טיפות זיעה מצננות בגב. ואני עירומה כבר. לא פוחדת מאבא שיבוא פתאום. די. המניאק מת. לא ממני זכה. אבל מת. השתבץ על המגרש. שוטר עקיבא שנפטר בעת מילוי תפקידו, והועלה לדרגת פקד ראשון, יהי זכרו ברוך, ספדו לו במשטרה… ספדו ובעטו אותו בעוד גול בסולם הדרגות. כמה בכית. מגוחכת. כמה היית רטובה ומתאבלת. כאילו בישרו לך סופית שהבן שלך מת. בא לחפש אותך, ותכף אחרי זה צנח. בום! ככה גם הנחתי עליך, על הבטן, את המגהץ, שלוש-חמש-שבע דקות. כל הזמן שלקח לי להישלף מהסרבל, והתחתונים והחזייה. כל כך היה לי חם. ואני כבר לא פוחדת. ואז כשחזרתי אלייך קלה, כולי צינה, מקנחת עם האפר והפחם והדם שלך את המצח-מים שלי, קשה היה להסיר ממך פתאום את המגהץ. כל-כך דבק בך, שכן פחדתי. פחדתי עלי. פחדתי שיחפור באש עד למיטה וישרוף את הבית. והלהבות… ללא שליטה… והבית הוא הרי הסיכוי היחידי שלי להיכנס מחר את, נראית ולבושה כמוך, ומדברת ומתנהגת כמוך, לבית האבות, לחפש אימא. באופן זמני להזקין עם זקנות, עד שאמצא אימא. יושבת ומחכה לבת. אבל לא את. את שכבר גוף אחד עם המגהץ… ויאאללה, איזה חור שזה עשה לך בבטן, המגהץ. שואב אותה עם כל זכר ההיריון שלך ממני, ומהאח הזה, וזיכרון המקדחה של אבא. אבא ז"ל. בסוף אפילו את שמחת בסתר שהוא ז"ל, כשידעת שעכשיו יהיה לך בדיוק הסכום הדרוש להיכנס לבית-אבות בשרון תמורת הבית ודמי הביטוח, והקצבה של אלמנת השוטר. ושמה לא יודעים עלי כלום כנראה. אבל מה חשוב? טוב יהיה לחפש מחר אימא חדשה. אימא שתרצה בי. שלום, בית-הורים 144, מדברת אימא שנשכחה שלא באשמתה, אפשר לעזור? כן. מדברת יתומה שלא באשמתה, אפשר להיעזר?

חלום ישן על סף הגשמה – החיבוק. כי כל בית-האבות דחוס אימהות. אימהות נטושות. זרוקות. סבות עייפות וזקנות שעוד מתחננות להישאר אימהות. ובטח יש אחת שמה, אימא אמיתית, לא כמוך, מתעללת. נבלה. בטח יש שמה נשמה טובה ועזובה, שמסרה אותי פעם לאימוץ אצלך, בחור השחור הזה שפעם היה לך בטן, והוציא את המגהץ עכשיו לגמרי מכלל פעולה. זהו, די. הלך המגהץ! קלקלת את המגהץ, אימא. מה תגידי על זה? לא אוכל לארוז אותו מחר לבית-האבות, להתחלק בו עם האימא הזאת, שמתחננת להימצא. שעד היום היא אכולת רגשות אשמה בגללי. שאהבה את חסרוני כמו שאני אהבתי את ישות היעדרה. שהייתה אלוהית. ודיברנו דרך הגעגועים הקרים. מחבקות קרחוני אהבה. גשם או שמיים. מדברות ככה, חנוק. אבל שהייתה לנו, לי ולה, אהבה שרוצה לשרוט את העצמי. להלקות את הגוף. והסתפקה רק בלכסוס את הציפורניים. עד הבשר לכרסם. וקצת את הבשר הסגול. מוצצת את הדם. אהבה כזאת של אימא ובת, שהיא מעוותת מרוב שיש לה מיליון עיניים ואוזניים. ושפתיים מנשקות. וידיים שומרות. והיא רק רוצה לגונן ולכפר. מתמסרת ללא תנאי. נופלת עלייך רכה-רכה. חיתול שעושה קו-קו, ונעלם בשביל החיוך. כי את תינוקת והיא רוצה בת. והאהבה הזאת, לא איכפת לה, לאימא שמחכה לי במוסד, אפילו שתהיה גדולה. בת עשרים ושמונה. או זמנית כבת שישים ותשע. לא איכפת לה בכלל, כי האימא הזאת הרבה יותר ענקית ממנה. נוכחת. מסוככת אוויר חם. רוח של נשימה טובה שאחרי כוס מים קרים עם פטל, ופרוסת עוגה על המרפסת, כשאני אניח את ראשי על ברכיה, והיא תחבוש לי לטיפה שלא נגמרת על המצח. והראש. צעיף של ידיים. ידיים של אימא. כובע מכפות ידיים של אימא. והפה שלה פתוח חייכני ומדבר כמוה. יודע כמוה. הכול-הכול יודע, וגם להגיד: את בתי שלא הייתה לי. שלא זכיתי. שויתרתי. שמסרתי. שהתאיידה לי. שמתה בלידתה. שנחטפה או נדרסה או חלתה. או מה איכפת, לעזאזל, עכשיו את-אני, אימא.

אני חוזרת להתחלה, אימא. אני חוזרת למקום שבו יש אימא שרוצה בי, והבת שאני משתוקקת להיות לה. ביודעין, באחריות. תכף, כשרק עוד אגמור אתך. עוטפת אותך, נתחים כווים ושרופים, עקומים ושבורים, בשמיכת הקיץ שלך והסדין השחורים, ומכניסה שווה בשווה לשקיות מהסופר, ומשם לתיק הנסיעות; ואז אנקה ואשטוף, ואתקלח ואתלבש, ואסע לספארי – עכשיו את מבינה למה בתיכון התנדבתי לטפל שמה, באריות ובנמרים? ואחר-כך יפציע הבוקר. אני אעמוד ליד הלביאות הטובות עד שיכרסמו את עצמותייך, ויפרישו ממך לגורים, ואראה איך השמש מזריחה. עולה מדרום-מזרח גם מעל בית-ההורים "מרגועות". מלקקת השמש את כיסאות הנוח הלבנים, הלחים מטל, והדשא וההליכון שנשכח בחוץ. מעירה נשים רכות ולבנבנות או שחמחמות ופריכות, שבושמן סבתי, וריח גופן אימהי כמימים ימימה, והן מזמן לא חיבקו בת. לא חיבקו את ילדתן שמאוד הן רצו בה. שהן אינן מבינות איך הן נושמות את האור הראשון של הבוקר, וילדתן לא איתן. איפה ילדתן? איפה הבת שלי? אחות, מטפלת? איפה הבת?! ולתוך התהום שבזרועותיהן, אבוא ואשחיל את התהום הזאת שהיא אני, שהיא את. ונהיה אהבה. בת-אהבה. וגם אימא שלי, האמיתית, זאת שחיכתה לי בכיליון הגוף והנפש – תהיה אהבה. אם-אהבה. ובשל כך היא תחבק אותי בלי להשאיר לאוויר סיכוי בין שתינו. לא רוח אלוהים, ולא כלום. רק אימאני. שם אחד – בשר אחד. והיא תגיד לי להתחיל לבכות. זה מה שהיא תגיד לי, לבכות. ואפשר יהיה. עכשיו מותר. ובקול רם. כי אימא שם. ומוקדם. מאוד מוקדם. ואפילו הגננים והשומרים עוד לא התעוררו.

מתוך: סדומאל, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2001.

כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם

במרכז הספר סדומאל עומד גילוי עריות. לאה אִיני הצליחה לגעת בנושא הקשה הזה מפרספקטיבה ייחודית, תנכית-מקראית, בסיפור פמיניסטי מיוחד במינו, בלשון פיוטית ועמוסת רבדים, ואף על פי כן, הסיפור בא חשבון עם החברה כולה.

רקע

רעיונות מרכזיים

השפעה והתקבלות

לקריאה נוספת