עצמות ועננים / נורית זרחי

העולם השירי של נורית זרחי שונה בצורות היסוד מ"סביבתו" בשירה העברית – יש לו שפה, קול, מבט ומרחב משלו. בשירתה מהדהדות דמויות ויצירות מתרבויות רחוקות, מסִפרות העולם ומהסִפרות הקלסית, בהן דמויות רבות של נשים, ובעיקרו של דבר יצירותיה לילדים ולמבוגרים הן עולם נפלא ונפלה לעצמו בספרות העברית. שירתה טורפת את ההבחנות בין ילדות לבגרות ובין ילדים למבוגרים, ובשני ענפים אלה של כתיבתה היא חוללה מהפכת עומק בשירה העברית, שברה צורות דקדוקיות והבחנות מגדר וגיל, ויצרה שפה חדשה לקולם של החלום, הנפש, הפנימיות, הצחוק, הילדות, הבדידות, האין והבלתי מובן.

ההקשר ההיסטורי

נורית זרחי היא משוררת וסופרת לילדים ולמבוגרים. זרחי נולדה בירושלים ב-1941. אביה הסופר ישראל זרחי נפטר כשהייתה בת חמש, ובעקבות מותו היא עברה עם אמה לקיבוץ גבע, שם גדלה והתחנכה. ספר שיריה הראשון ירֹק ירֹק התפרסם ב-1966, ומאז היא הוציאה יותר ממאה ספרי שירה, סיפורת ומסות לילדים ולמבוגרים. בשנת 2010 יצא הקובץ עצמות ועננים, ובו כל שיריה עד 2008. מאז ראו אור עוד ספרים, וב-2013 הוציאה ספר שירה שנקרא הבל יתן לך נשיקה וקובץ סיפורים ששמו צל גבירתנו.

השיר "שלבי לבש את שפת העולם", מתוך ספר השירה המיועד למבוגרים כפר הרוחות, ממחיש את מחוזות החלום ששירת זרחי נעה בהם ואת השפה הלא תקנית, החידתית וה"פנימית" שהיא עשויה ממנה. השיר נפתח כך:

שלבי לבש את שפת העולם

השמש והירח על כסאיהם הקטנים

נרדם. מעפעפים נוטף הפח,

ונרדם תינוק העלים, שירלמו

הבית נפתח בחיווי ארס פואטי, כלומר חיווי המדבר על השירה ועל מעשה השיר. הטור הראשון "שלבי לבש את שפת העולם" מתאר את היחס בין האני לעולם כיחס שענינו השפה. הלב, כלומר המרכז הפנימי ביותר של האני, לובש את העולם והוא בבחינת שפה. מהי שפת העולם? הטורים הבאים מצרפים תמונות ספק ילדותיות ספק סוראליסטיות, והן ממחישות מצב תודעה דמוי חלום. תמונת השמש והירח על כיסאותיהם הקטנים נדמית כאילו נלקחה משיר ערש. המאורות הגדולים, הרחוקים, מואנשים ומוקטנים, כמו היו ילדים. ה"נרדם" מחכה בטור הבא כמין הפתעה – הוא פועל המתאר את הנושא, השמש והירח, אבל הוא בלשון יחיד, כמו שיבוש בשפת ילדים. הרבים נעשים לאחד, הגדול נעשה קטן. בה בעת מנתק הטור את ה"נרדם" ומציבו לעצמו, וכך מקנה לו איכות ו"כובד" של עצם.

התמונה הבאה סוראליסטית וסתומה עוד יותר – "מעפעפים נוטף הפח" הוא משפט-חלום: הוא מתאר מראה מהופך מתוך העפעפיים, מהמבט הפנימי של העיניים העצומות. האיכות החומרית של המילים – המצלול והתמונתיות – הם ה"דבק" של טורי השיר, ולעומתם התחביר מתפרק-מתהפך-מתפוגג. הטור האחרון יוצר תמונה מפתיעה ודמות חדשה: הנרדם כאן הוא תינוק העלים שירלמו. שיר הערש עשה את מלאכתו, ובה בעת נחשפים פניו המצמיתים: ככל שיר ערש אימת המוות רוחשת בקרקעיתו. תינוק המילים, השיר עצמו, הוא שנרדם, ותרדמתו היא חדלון השיר.

ואכן מהלכו של השיר בבתים הבאים מתאר תמונות שונות של מוות נפשי ושירי, של קול שנאלם: "ונרזה בי כל כך קולי", חניטה של אלף שנה "כהנסיך פרעון" ותחושה של אובדן: הלב הפותח את השיר גם חותם אותו, ומה שהיה נקודת המגע בין האני לשפת העולם אובד: "אבדתי מה לא היה לבי".

האין, האובדן ואיזו בדידות עמוקה, עקרונית, הם תחושת יסוד בשירתה של נורית זרחי, ואף על פי כן הם מתממשים בשפה שירית שרכיביה הבסיסיים ביותר עשויים מהומור פנטסטי, ומעורבים בה המכאיב עם המצחיק והממשי עם הדמיוני. אחד מביטוייו של האין מגולם בדימוי של הבית, והוא חוזר ומופיע בשירים רבים: בקובץ התקרה עפה תקרת הבית עפה. השיר הנושא שם זה מתאר סיטואציה פנטסטית: יש בה אם וילדה בבית אבן. הילדה רואה איך התקרה מתרחקת ועפה, האם מכחישה ואומרת: "זו טעות". הילדה יוצאת למסע להשבת התקרה. היא מגיעה לשמים, נושאת ונותנת עם ישויות עצומות ועם התקרה עצמה, ולבסוף דוחפת את התקרה חזרה למטה. תמונת הסיום של השיר מעמתת בין העמדה המכחישה-מגוננת של האם לראייה הנוקבת של הילדה:

בבית אמרה האם, תלבישי את התקרה, סרגתי לה סוודר.

טועה מי שחושב, אמרה הילדה, שאפשר להלביש את פצע הבדידות.

תמונה זו פותרת את הסיפור המוזר שסיפר השיר. הבית שתקרתו עפה הוא בית חסר, הוא בית ובו חור או תהום. האם מחפה על החור בדרך מכמירת לב, נואשת ומצחיקה אבל שקרית. הילדה חושפת את מה שהאם רוצה לכסות: החור אינו ניתן לכיסוי, אין הוא בתקרה או בבית, אלא הוא הבדידות עצמה – פצע שאין לו מרפא.

הבית החסר מופיע כדימוי תשתיתי במרחב יצירתה של זרחי, דימוי שמגלם מבנה עומק של מצב פנימי וקיומי. "באמצע החדר עומדת תהום" היא כותבת בשיר "באמצע" מה כתוב על הדלת? פעם היתה פה אשה אחת/ עם תהום באמצע…". לעיתים הבית מבקש לו נחמה ביופי: "אקנח בפטוניות הרפרפניות של המעקה,/ מנחם עצמו הבית, חומק ממסדרוניו/ הסובבים סביב גרעינו האפל." [ מתוך השיר דיוק ] ולעיתים השיר עצמו הוא בה בעת הכרה נוקבת ומפורשת במה שאין ואף לא יהיה, וביטוי מפעים של יופי, בכי ושחוק:

יש להודות

העולם הוא נטול עצם,

בעץ אין עץ,

בבית אין בית,

ואגוזי בכי מצטחקים

למרגלותיו.

(מתוך השיר "נניח")

ורית זרחי היא מהגדולות והמקוריות במשוררות של הספרות העברית, הן ביצירתה לילדים, הן ביצירתה למבוגרים. דמויות, צירופי מילים ותמונות מיצירתה שזורים בדמיונם של ילדים ומבוגרים, ויוצרות ויוצרים רבים הושפעו ממנה. על אף החידתיות והסתימות המאפיינות את כתיבתה, היא מהלכת קסם, מצחיקה, מתמיהה ויוצרת יחס אינטימי אל הבלתי מובן. יש בה יופי רב, והיא עושה את מה ששירה לבדה יכולה לעשות – היא מדובבת את העולמות הפנימיים ביותר, ובה בעת מפרקת ובונה מחדש את היחס בין השפה לעולם.

זרחי, נ' (תש"ע). עצמות ועננים – מבחר 1966–2008. ירושלים: הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק.

הירשפלד, א' (2 בינואר, 2009). מלכת מידס של הדיבור. הארץ, נדלה מ: http://www.haaretz.co.il/misc/1.1238591.

אלקד-להמן, א' (2006). לבדה היא אורגת – קריאה ביצירת נורית זרחי. כרמל: ירושלים.

מירון, ד' (תש"ע). אי הנחת של יצורים מכונפים. בתוך: נ' זרחי (עורכת), עצמות ועננים – מבחר 1966–2008 (עמ' 183–283). ירושלים: הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק.