עת לטעת / פרץ סמולנסקין

"מטיפנו הלאומי הגדול" קרא הסופר י"ח ברנר לפרץ בן משה סמולנסקין. קריאה זו שיקפה את ההערכה שרחשו לסמולנסקין בני דור התחייה, אך במרוצת השנים שמו נדחק לשולי הזיכרון הקולקטיבי.

ואכן היה סמולנסקין לאביה של הלאומיות היהודית החילונית. הוא לא היה הראשון לטעון שהיהודים הם עם ככל האומות, אך היה הראשון שהצהיר בריש גלי כי גם אם יהודי יפסיק לשמור מצוות, הוא ימשיך לשאת את חותם הזהות הלאומית היהודית משום שהוא מוטבע ברוחו ובדמו. בניגוד למצופה, הרבנים הקנאים לא היו היעד הראשי לחצי ביקורתו של סמולנסקין, אלא דווקא אבירי ההשכלה. בסדרה של מאמרים שפורסמו בשם "עת לטעת" בשנות ה-70 של המאה ה-19, יצא סמולנסקין חוצץ נגד מנהיג ההשכלה הבלתי מעורער משה מנדלסון שראה ביהדות בראש ובראשונה מסגרת דתית. דווקא בדעותיו של מנדלסון וממשיכי דרכו זיהה סמולנסקין סכנה של ניוון ודלדול של הרוח הלאומית.

ההקשר ההיסטורי

פרץ בן משה סמולנסקין נולד ברוסיה ב-1842. אחרי שנדד שנים בתחום המושב והסתפח אל חצרו של הרבי מלובביץ', התקרב סמולנסקין לתנועת ההשכלה, התיישב באודסה והתפרסם במהרה כמבקר נוקב ותקיף של הספרות העברית. ב-1868 עבר לווינה והחל להוציא לאור כתב עת ספרותי-פובליציסטי בשם השחר. השחר היה לבמה ספרותית ורעיונית מרכזית לקידום הלאומיות היהודית. ב-1872 פרסם סמולנסקין בכתב העת את מאמרו "עם עולם", ובו פרש את ראייתו אשר לגלגולי המסורת היהודית בהיסטוריה העולמית והביע את דעתו בשאלת התיקונים בדת, שאלה שהסעירה באותה עת את הציבור היהודי.

אף שהשתייך למחנה המשכילים הסכים סמולנסקין לערוך תיקונים רק בתחומי מסורת מצומצמים שנגעו למנהגים זרים שנשתרשו בדת. ב"עם עולם" הגדיר סמולנסקין שלוש סיעות בהיסטוריה היהודית שהתקיימו זו לצד זו לאורך אלפי שנים. ראשונה – סיעת הקנאים ששורשיה בבית שמאי והמשכה בדמויות כמו ר' עקיבא וחותם סופר; שנייה – סיעה של אנשי מעשה הרגישים לתביעות החיים של בני זמנם, כמו הילל, אלישע בן אבויה והרבנים המקלים בני תקופתו של סמולנסקין. על אף המחלוקת ביניהן, שתי הסיעות הציגו לדעת סמולנסקין גישות לגיטימיות ביהדות, וחיבתו נטתה באופן טבעי לסיעה המעשית והמקלה. בין שתי סיעות אלו התקיימה לטענתו סיעת המפשרים, הפוסחים על שתי הסעיפים ומנסים לשלב בין הפילוסופיה המערבית להלכה. דווקא עליהם יצא קצפו של סמולנסקין. את הסיעה ייצגו בעיניו דמויות כמו ר' מאיר, הרמב"ם ומשה מנדלסון, והוא ייחס להם דילוגים מסוכנים מקיצוניות אחת לאחרת: "כרבי מאיר היה הרמב"ם, הן מי לא ישתאה בשמעו מפי הרמב"ם הפילוסוף דעות נעלות וחפשיות וכרגע יתהפך ויטה עלינו ידו החזקה ויחמיר בדת ודין כמקנא במקנאים" ("עם עולם", עמ' 124).

מאמרו הגדול הבא של סמולנסקין, "עת לטעת" (1875–1878) המשיך לפתח את הנחות היסוד ההיסטוריוגרפיות והלאומיות שהונחו ב"עם עולם", אך הפעם התמקד סמולנסקין בביקורת אכזרית כלפי משה מנדלסון ותלמידיו, בני השכלת ברלין.

אפשר להצביע על שלושה תחומי דיון מרכזיים במאמרו של סמולנסקין "עת לטעת": (1) להוכיח שיש אומה יהודית שהיא קולקטיב אתני-לאומי; (2) לתקוף את משה מנדלסון ואת ממשיכי דרכו על שטענו כי יהדות היא בראש ובראשונה קולקטיב דתי; (3) לסמן יעדים לטיפוחה של הרוח הלאומית ולזיקוקה ולהגדרת הפוליטיקה הלאומית בעת המודרנית.

סמולנסקין לא היה הראשון לטעון שהלאומיות היהודית התקיימה באופן עצמאי לאורך ההיסטוריה, אך הוא היה הראשון להכריז בצורה חד משמעית שגם אם אדם יפסיק לשמור על מצוות הוא יהיה עדיין איש לאומי:

"כי איש איש יולד לישראל יאמר: בן הנני להעם הזה, כל עוד אשר יחיה הרגש הזה לא תופר האחוה ולא ירפה כח העם כלו, ולא יצער מדור לדור, כי גם אלה אשר יעזבו חקים אחדים או אף רבים עוד לא גֹרשו מהסתפח בנחלת ישראל, אם חטאו במפעלם חטאו רק לאלהים ולא לעמם".

עוד לפני סמולנסקין כתב נחמן קרוכמל במורה נבוכי הזמן כי בעם מפעמת רוח לאומית מקדמת דנא, אך אצל קרוכמל הייתה זאת רוח טרנסצנדנטית של המונותאיזם היהודי. לפי סמולנסקין הייתה זאת רוח חילונית של זיקות אורגניות בין בני האומה. כפי שמציין שמואל פיינר, כחלק מגיבוש תפיסתו הלאומית, ביצע סמולנסקין טרנספורמציה וסקולריזציה של המושגים המסורתיים כמו "אמונה", "תורה" ו"מצוות", "עד שהועמדו כאושיות הלאום" (עמ' 14).

סמולנסקין תקף התקפה חסרת תקדים את מגמות האוניברסליזם שרווחו בין המשכילים באותה עת ושמייצגן המובהק היה משה מנדלסון, ובכך הביך משכילים רבים. הוא כינה אותו מוג-לב ורפוי רוח והלעיג את מפעליו האינטלקטואליים, בהם תרגום המקרא לגרמנית. לטענתו, מפעליו התרבותיים של מנדלסון הרחיקו את העם מהרוח הלאומית ומהלשון הלאומית. ההאשמה הכי חמורה שהטיח במנדלסון הייתה כי צמצם את היהדות עד לכדי אמונה דתית בלבד:

"בן-מנחם היה הראשון אשר במפעלו הראה לדעת כי הוא יחשוב את בני ישראל רק לחברה בעלת אמונה אחת, ומני אז ועד היום נתקים ונתקבל המשפט הזה בלי כל דין ודברים. אמנם למען דבר משפט עלינו לשים לב להקורות אותנו מדור דור ואז נדע אם באמת רק מוסדות הדת הקימונו על רגלינו והחיונו כיום הזה, או רגש יותר נעלה ויותר חזק, הלא הוא הרגש כי עם אנחנו".

לדעת סמולנסקין הייתה סכנה כפולה בתפיסתו המצמצמת של מנדלסון – היא עלולה הייתה להוביל לקנאות יתר ולסירוב לפתח את הדת בהתאם לרוחות הזמן, ומנגד, עם היחלשות האמונה, היא עלולה הייתה להוביל להתבוללות גמורה ולניתוק כל הקשרים מהקולקטיב הלאומי. סמולנסקין ראה עדות לכך בשמד של רבים מתלמידיו של מנדלסון, תופעה שנבעה לדעתו ישירות מתפיסותיו האוניברסליות של מורם הגדול.

כדי להימנע מפירוק הקולקטיב הלאומי קרא סמולנסקין: "עת לטעת", לטעת שורשים של הרוח הלאומית בלבבות בני הדור החדש ולהגדיר את היעדים הפוליטיים של האומה. הכלי המרכזי לכך היה חינוך לאומי מודרני חילוני ששאף סמולנסקין לקדם כיוצר, כפובליציסט וכעסקן ציבורי.

דבריו של סמולנסקין זכו לשתי תגובות מחוגי המשכילים. המשכילים המבוגרים יותר, כמו אברהם בר גוטלובר, הזדעזעו נוכח התקפתו על קודשי ההשכלה וניסו להוכיח את צדקת דרכם של מנדלסון והמשכילים המתונים. גוטלובר אף הקים עיתון, הבוקר אור, כדי להחזיק בפלטפורמה קבועה להדיפת התקפותיו של סמולנסקין על הנאורות. לעומתם, צעירים רבים קיבלו את דבריו של סמולנסקין בהתלהבות אדירה וראו בהם מצפן אידאולוגי ותוכנית פעולה מעשית לשיקום האומה ולגיבושה.

אחרי פרעות 1881–1882 ברוסיה הצטרפו עוד תומכים להשקפתו הפרטיקולרית הלאומית-מסתגרת של סמולנסקין, והם השתלבו בתנועות ובחוגים הלאומיים שקמו חדשות לבקרים במזרח אירופה ובאמריקה. סמולנסקין עצמו היה לאחד האידאולוגים הבולטים בתנועה "חיבת ציון" והוא השתתף בהקמת אגודת הסטודנטים היהודים בווינה, "קדימה", אשר מאוחר יותר הייתה לגרעין ארגוני מרכזי של התנועה הציונית. סמולנסקין מת משחפת ב-1885. ב-1952 הועלו עצמותיו ארצה ונטמנו בהר הרצל בירושלים.

ברזילי, יצחק (תשנ"א). גלגולי מושג "ההשכלה" בהגותו של פרץ סמולנסקין. בתוך יהודית דישון ואפרים חזן (עורכים), מחקרים בספרות עם ישראל ובתרבות תימן (עמ' 425–436), רמת גן: אוניברסיטת בר אילן.

בריינין, ראובן (1896). פרץ בן משה סמולנסקין: חייו וספריו. ווארשא: תושיה.

פיינר, שמואל (1991). כפירתו של סמולנסקין בהשכלה ושורשי ההיסטוריוגרפיה היהודית לאומית. הציונות, מאסף ט"ז, 9–32.

פיינר, שמואל (1995). השכלה והיסטוריה. ירושלים: מרכז זלמן שז"ר.