קיץ בדרך הנביאים / דוד שחר

אבות הזכרון

ארבעה אבות תחושות-הזיכרון: האור ומי-הבור ופי-המערה וצוק-הסלע שבצידה – קשורים בי בדמותו של גבריאל יהונתן לוריא מן העת שעשה בביתנו בימי ילדותי. מפאריס בא ישר אל ביתנו, ומכיוון שנכנס לחצרנו זמן מה לפני שנכנס מלך-חבש לחצר הקונסוליה האתיופית שמעבר לכביש, לאמור – ברגע בו הייתי שואב מים מן הבור, נקבעה דמותו בזכרוני כעולה מתוך פי הבור יחד עם דלי-המים-הניתזים-לכל-עבר-בריצוד-שברירי-זוהר אותו אני מושך ומעלה במין הנאה ומשונה -: דמות עולה ונפתחת כפרח-ליהנייר-היפאני מקרקעית כוס-המים שקנה לי הוא עצמו אצל חנינא מוכר הצעצועים. מי הבור עמוקים ורכים ואפלים וריחם אבן עתיקה וברזל ואיזוב ונפט נגד יתושי-המאלאריה. פי הבור המוגבה כעין מזבח מעט בפינת החצר מכוסה קובע ברזל. אני מסיר הצידה את המכסה ומציץ פנימה אל קרום המים האפלים. שכבת הנפט הדקה, המנגינה, שמנונית ושולחת רצי אורות צבעוניים כהילה סביב צל ראשי העולה מתוך המים ומסתיר את מעמקיהם ואת פניהם ומחזיר אלי את קולי הו הו צונן בתערובת האבן בברזל. אני מוריד מטה את הדלי, וקצה החבל כרוך היטב על ידי לבל יישמט הדלי וישקע במצולות הבור. חולף בי רתת התענוג הצפוי מראש של נחיתת הדלי על פני קרום המים הרך והנכנע, ואחר-כך, בתנועה חדה ונמרצת אני מחדיר את הדלי הקל, המבקש לצוף ממעל, אל תוך הקרום. הדלי מתחיל לצלול בכובד המים הממלאים אותו, ואני נותן לו חבל ומתיר והולך. הדלי כבר מלא אבל אני ממשיך ומשלשל את החבל כדי לחוש ולשמוע את פגיעתו המתכתית של הדלי בקרקע האבן של הבור. מיד אני מתחיל למשוך ולהעלות עד שחוזר הדלי המלא  מי-ניקבה ובוקע את הקרום העליון ועולה בפי הבור הצר תוך השתקשקות בדפנותיו והדלפת טיפות ניתזות אנה ואנה המבזיקות שברירי אור על סביבותיהן. אם לא איזהר תישפך מחציתם של המים עד שלא ייחלץ הדלי מתוך פי-הבור. בתנועה נמרצת אני מערה אותו אל תוך אחת משתי ה"טאנאז'ות" שבמטבח – אלה כדי-המים הגבוהים כמעט כשיעור קומתי, הכרסתניים, הניצבים במטבח בתוך פחים מרובעים מכיוון שבסיסם העגול צר מכדי מעמד איתן, פנינה הזקנה, דודתו של גבריאל, מציצה בדאגה אל תוך פי-הבור ושולחת חבל כדי למדוד את פני המים היורדים והולכים במהירות מפתעת למרות מאמצי-החיסכון במים, כי הנה חודש טבת עבר, ימי החנוכה חלפו נגוזו, חג האילנות עומד מאחורי הכותל ומציץ מן החרכים, וגשם אין, גם לא נשיאים. אם לא ירדו גשמים תוך שבועיים-שלושה נזדקק לשירותו של ארלי מלך-הכלבים שואב-המים. פרשת בור המים משמשת מקור לדאגת-תמיד לדודה פנינה, ומצחה המעלה קמטים כל פעם שהיא מציצה לתוך פי-הבור מחדיר בלבי את דאגתה. בשנה שעברה דאגנו משום השטפונות: החצר כולה עומדת על הבור, שהרי רצפתה משמשת תקרה לבור, ובלילות הגשמים העזים נתמלאתי פחד שהנה יתפוצץ הבור אשר לא יוכל להכיל את שפע המים הזורמים לתוכו ללא הפוגות ואנו כולנו נשקע בתוכו. למחרת מיהרה אז הדודה להסב את מי-מזרבי-הגג ישירות אל צינורות הביוב, וזאת בדרך הפשוטה של העברת השסתום מצינור הביוב לצינור הבור לפקיקתו. אבל השנה שחונה היא, והדודה פנינה מעמיקה להציץ במצח מקומט ועיניים דואגות אל תוך פי הבור כאילו אמרה במבטה המרוכז לגרום לו שיתחיל להתמלא מחולייתו. אני חוזר ומטיל את הדלי לתוך המים, וכשאני מעלהו עולה קולו של גבריאל יונתן לוריא עם אור פניו. מיד נמוכה מתוכי הדאגה מפני התרוקנות הבור, כפי שפחד התפוצצותו של הבור בלחץ השפע המציף ומטביע וסוחף הכל סר אחר-כך למראה פניו ולמשמע קולו, אם כי היתה זו, כמובן, הדודה פנינה שהיטתה את מי הגשמים לצינורות הביוב, ולא הוא. אך פעולתה של הדודה פנינה, על כל ממשותה מונעת-הסכנה, לא שקולה היתה כנגד הקרינה המרגעת ששפעה מגבריאל יונתן לוריא, ממראהו ומקולו, ומוזר מכל – אפילו מדבריו, שמצד תוכנם צריכים היו לא להרגיע, אלא בדיוק להיפך – לאמת את החשש העמום, לבררו ולהגבירו עד כדי אימה כלל-עולמית.

הוא עמד לפני החלון, עישן סיגריה מסיגריות "לטיף" השטוחות וניבט מבעד לשמשת החלון על הגשם השופע ויורד ישר ללא הפוגות בקצב ממושך, שנראה כאילו אני  עתיד להיפסק עולמית. "צריך להעביר את הפקק אל צינור הבור", אמרה הדודה פנינה במצחה קמוט הדאגה ובעיניה המפוחדות, "הלא כולנו עומדים על הבור", ואני בדמיוני המשכתי את מה שלא ביטאה היא בשפתיה. שהנה עוד מעט קט תתמוטט הרצפה מתחת לרגלינו וכולנו נשקע. "כן כן", אמר הוא ולא עשה כל סימן שהוא של התכוננות לקראת פעולת הסתימה הדרושה, "הכלים לעולם לא יוכלו להכיל את השפע", ואני נרגעתי משום-מה, שקעתי במין שלווה משונה שהנה כך הם, אמנם, פני הדברים, כפי שנמוגה מתוכי עתה הדאגה מפני התרוקנותו של הבור למראה פניו שהופיעו פתאום כעולים מתוך הדלי ולמשמע קולו האומר "כך, כך. הכלים מתרוקנים".

ומה אם לא תזעיק הדודה פנינה את ארלי שואב-המים ממקום שעל פי באר-השכונה גם לאחר שבבור שלנו לא יישאר אפילו רביב אחד להחיות נפש? ואשתקד, האם ממשיך הייתי לשרות באותה שלווה גם אילולי עשתה הדודה פנינה את הדרוש, ואנחנו מתחילים היינו לצלול כעופרת בשפע אשר לא יכילוהו הכלים? שאלה זו עלתה בשלב מאוחר יותר וביתר שאת, לגביו הוא עצמו, מששוב לא יכלו עיניו לכלכל את שפע-האור. כעבור שנים הגיעה רגישותו לדרגה זו שאפילו בתוך הבית, ואפילו מקרן אור שחדרה אלכסונית דרך החלון וצנחה על דף ספרו, עלול היה לקבל מכת-אור שקרא לה משום מה, בשם "רפלקס", ומשנסתנוור שוב לא היתה לו ברירה אלא להשתרע אפרקדן על הספה, להרכיב משקפי שמש כהים מאוד על עיניו ולחכות בעיניים עצומות ובאורך-רוח עד שיתפזרו הסנוורים וימוגו. באותו שלב גם חדל ללכת, ושוב לא היה יוצא לטייל אתי לשום מקום, לא לעיר-העתיקה ולא להר-הצופים ואפילו לא למערות קברי-הסנהדרין שהיו אהובות עליו ושנשארו בי עד היום הזה קשורות בו, אך היה זה כעבור שנים רבות, ואנחנו נחזור ונספר בכך בבוא העת.

כאן עלי להוסיף אך זאת לגבי אותו שלב מאוחר, שכאשר ראיתיו שרוע אפרקדן במשקפי השמש הכהים, והוא אמר לי, בהצביעו בידו האוחזת בסיגריה לעבר עיניו, מה שאמר עשרים שנה קודם בהיותו ניבט מבעד לשמשת החלון על המטרות השופעים, "הכלים לעולם לא יוכלו להכיל את השפע", לא עמדתי על הקשר שבין הבורות אשר לא יכילו את המים לבין עיניו שנלאו כלכל את שפע האור, כפי שלא זכרתי לו כלל, באותו מעמד, את החסד שעשה עמי בימי ילדותי הרחוקים, עוד לפני שנאסר, בפוקחו את עיני לפלא האור.

אבא ואמא הלכו לקולנוע "אדיסון" הסמוך לביתנו, והוא נשאר בבית אתנו, עם הילדים. איני יודע מדוע נשארתי ער אחרי שעת השינה הרגילה. היה שקט בבית. על השולחן דלקה מנורת נפט ולה אהיל חרסינה ירוק שמחוץ לשלולית האור הלבנבן-צהבהב, שהותיר על השולחן סביב לגבעול המנורה ולכנה, הפיץ על סביבותיו אור ירוק עמום. גבריאל-יונתן לוריא ישב ועיין בספר צרפתי. כשניגשתי אליו קם ממקומו, לקחני על זרועותיו ויצא יחד אתי החוצה, אל הלילה.

פגישה ראשונה זו עם שמי-הלילה הלמתני בחרדה עמומה. ראיתי את השמיים והנה הם פתאום שחורים ובהם נקודות אור רחוקות קטנות. "אלה הם הכוכבים", אמר לי גבריאל והוסיף: "צבא השמיים". אי מזה חרקה הדלת ונפתחה, ומתוך הסדק שנפתח בקיר החושך האטום נשפך החוצה סילון של אור שהגיע עד למרגלות הברוש שבפתח חצרנו, ועטף את פאת גזעו במטלית של יום. לשונות-רוח צוננות, קלות, רחשו בין הענפים והביאו אתן מרחוק, מעבר הר-הצופים, ריח של לחלוחית אדמה וקולות קטנים, מזמזמים, מתפצחים, מתנסרים, קולות של חיי-לילה חורקים, מאותתים פתאום, ונפסקים פתאום, והווית חומת העיר העתיקה וההרים סביב, הר הזיתים והר הצופים השרויים בחשיכה, היתה נוכחת ועוצרת נשימה בכובד מהות עתיקת-נשימה, איומה בממדיה שהם מעבר למידת האדם, בנצחיה שהם מעבר לנצח האדם ובאדישותה לאדם הקטן הרוחש על גבה. אותה מהות של הרים ושמיים, בה חשתי במעומעם בשוטטויות היום בשבילי העפר בין דרדרי ההרים וטרשיהם, העיקה עלי ביתר שאת בעולם הלילה שנתגלה לי. ההרים והשמיים בלילה נעשו ממשיים יותר במהותם הרחוקה, מעיקים יותר בממשותם באפילה.

חיבקתי חזק את צווארו של גבריאל, את ריח הטבק החריף-נעים. "בוא נחזור", אמרתי לו, "ניכנס". הוא הביט בי ואמר: "טוב. ניכנס". הבין שמורא האיתנים בלילה התגבר על הכוח המושך שבו, ועם התמיהה הראשונה שנתעוררה בו, נסתבר לו שעדיין אינני די גדול לחיות גם בעולם היום וגם בעולם הלילה. משחזרנו אל מקלט ארבעת הקירות ואורו הרך של אהיל-המנורה הירוק, ירדה עלי עייפות כבדה כמי שחזר זה עתה ממסע ארוך בארץ לא נודעת. כעבור זמן מה – אינני יכול לזכור בשום פנים ואופן אם היה זה כעבור ימים, שבועות או חודשים מספר – ביקשתיו שיוציאני שוב אל ההרים והשמיים בלילה. דומני שהייתי נרגן. כמין כעס, כמין עלבון נתעורר בי על שהסתיר ממני עד כה את העולם האחר, שעל קיומו לא ידעתי ואשר בו המשיך הוא לחיות לאחר ששכבתי אני לישון, זה עולם-הלילה בו היה עורך את מה שהיה מכונה בפיו בשם "טיול של חצות". בלילה היה משוטט בחוצות העיר, ברחובותיה ובעיקר בסימטאות השכונות העתיקות. תמהתי אם מפליג הוא עד למערות הסנהדרין באותם טיולי-חצות שלו, אך לא שאלתי מחמת חשש עמום מפני אותו עולם שנפער פתאום כתהום, גם מתוך מין הימנעות ילדותית לא רק מפני הסגת גבולות הנפש האחרת, אלא אפילו מפני הצצה לתחומים שבנפש מבעד לצוהר הנפתח שלא במתכוון, זה הימנעות הסגת-הגבולות המשמשת בסיס לנימוס הטבעי, האמיתי. בימי חופש נאים היה לוקח אותי לטיול אל מערות הסנהדרין, והמחשבה שאותן מערות עצמן קיימות גם בעולם-הלילה, ושגבריאל עצמו אולי משוטט בהן באותו עולם, היתה לי כגילוי-מפחיד, שהרי, למעשה, גם בשעות היום, כשהשמש בשמיים הערומים היתה מקיפה ועוטפת את העולם כולו באור גדול, גם אז היתה הכניסה אל תוך המערות כרוכה בתענוג מהול בפחד. זו הצינה הטחובה והסכנה האורבת מן הפינות האפילות שהן למסתור לשורץ ולרומש ולזוחל שבבעלי-החיים, ולטורף שבהם, בנוסף על סכנת המהויות האחרות שאינן לבושות בגופים. העכביש שטווה את קוריו בפינת פתח-המערה, בין המזוזה למשקוף, לא היתה בו כל סכנה שהיא, אך מכל השורץ למינהו היה הוא המתועב והמשוקץ ביותר בעיני, וזאת למרות יפי-צורות-הטווי של קוריו השזורים על קסם תחושת הגיאומטריה של המישור. תעב תיעבתיו ושקץ שיקצתיו, גם סלוד סלדתי מפניו זמן רב לפני ששמעתי את סיפור המעשה על ה"אלמנה השחורה", זו העכבישה הטורפת את העכביש בן-זוגה לאחר שנזדווגה לו. בעניין העכביש סיפר לי גבריאל באחת מפגישותי האחרונות אתו, כמה שנים לפני כתיבתן של שורות אלה, משחדל ללכת והיה נתון כבר למכת-הסנוורים, שהזקנה רוזה, אחותו של סניור מואיז המנקה את חדרו פעמיים בשבוע, היא שפקחה את עיניו לאחת חוויות-הראייה הראשניות ביותר שבחייו. אחרי שסיימה את מלאכתה ישבו שניהם וגמעו ערק. משקה הערק חביב היה על זקנה נבונה זו שלא ידעה קרוא וכתוב, וגבריאל היה נוהג לשובב את לבה בדברי השידול שהיה משמיע באוזניה עם הגשת הכוסית לידה, לאמור "חביבתי רוזה, את צריכה לשמור על בריאותך, אם לא למען עצמך, לפחות למעני, כי מה אעשה אנוכי אם חלילה וחס תפלי למשכב? על כן שמעי נא בקולו של הרופא וגמעי מן הערק הזה. וכבר אמר הרופא שאין בכל הסמים והצרי תרופה יפה לבריאות הגוף והנפש מן הערק!" ובלחייה של רוזה פרח אודם של מבוכת נערה צעירה מהול בצהלת-צחוק של הבנת-דבר-מתוך-דבר של שותפות-ותיקה-לדבר-עבירה, והיא היתה נוטלת את הכוסית בידה הנוקשה, המחוספסת, הגסה, ואומרת: "לחייך, גבריאל בק. יעניק לך אלוהים מן הבריאות והברכה הטובה". וכך היו יושבים וגומעים מן הערק, ומעשנים מן הסיגריות השטוחות ומגלגלים שיחה, ומשיחה לשיחה הגיעו הדברים לאחיינית אחת שלה. "נערה זו" – כך אמרה רוזה, "נערה נאה היא, אלא שיש לה עכביש בפינת-התקרה". ובידה הצביעה על פינת מצחה להבהרת הרעיון. גבריאל צחק יחד אתה, ורק כעבור רגע נתן דעתו על דבריה. היא לא אמרה "יש לה עכביש בפינת-מוחה" אלא "יש לה עכביש בפינת-התקרה" כדי לציין משהו שאינו כשורה במעמקי נפשה של אותה נערה. אחרי שנסתלקה רוזה, השתרע גבריאל אפרקדן על מיטתו ועצם את עיניו כדי למנוע מכת-סנוורים שבבואה הממשמש החל לחוש. ראה עצמו מציץ מבעד לצוהר אל תוך כדור כעין אותם כדורי הזכוכית המשמשים אקווריון לדגי-הזהב, ואמנם סבור היה, בתחילה, שמציץ הוא אל תוך אקווריון ענק, אלא שמחמת האדים העולים היו הדגים, אם אמנם דגים היו הם אלה, מטושטשים למראה. משנוכח לדעת שאין אלה אלא עכבישים נתעורר בו שאט-נפש. "עולם שכזה", אמר לעצמו, "הריהו מוקצה מחמת מיאוס", ועם שתמה על עצמו איך זה הרשה לבעל-עכביש להשתלט בעולם, נתמלא חרון שיצא מאפו והיה לציפורי-כנף ולחתולים שהחלו משמידים את כל השרצים והרמשים. הוא ראה את הציפורים כי יפות הן, ואת החתולים כי מצאו-חן, ובטוב-לבו ובטובתו היו הפרות רועות באחו. הציפורים היו מקשיבות לרוחות הערטילאיים ומצייצות כנגדם, ורוזה חלבה את הפרות והגישה לגבריאל כד חלב מים ומקציף. היא ביקשתהו שבחרון אפו לא ישמיד כליל את העכבישים מן הארץ, אלא יותיר מהם מעט לרפואה, שקורי-העכביש יפים להעלות ארוכה לפצעים. גם צדים הם בקוריהם את זבובי-המוות המתחבטים כנגד שמשת-החלון וטורפים אותם. היא גם הזכירה לו את קורי-העכביש שהצילו את דויד במערה, בבורחו מפני שאול, וגבריאל שתה מן החלב ונעתר לה. מן החלב וממאור-פניה רווה נחת הרבה יותר מאשר מן הסינגוריה שהיתה מלמדת על העכביש מן האריג שטווה זה על פי המערה.

אני הייתי נכנס בקפיצה אל תוך פי-המערה לפני גבריאל, והחששות העמומים מפני רוחות-הערטילאים – אליהם מקשיבות הציפורים – בנוסף על סלידת השורץ והרומש, היו מתמזגים ברטט תענוג הציפיה לגילויי המטמון החבוי בעולמן הנסתר של המערות ומוסיפים לו גוונים של עוצמה כתבלינים החריפים והמרים הנותנים טעם למאכלות, אם כי, כשלעצמם, הריהם ללא-נשוא. עצם נוכחותו של גבריאל מאחור הפיגה לא את הסכנות, שנראו לי כקיימות, אלא את ההירתעות מפניהן, כפי שמראה פניו פיזר מתוכי את הדאגה מפני התרוקנות הבור או התפוצצתו בלחץ השפע. הקפיצה אל תוך הכניסה למערה היתה קפיצה מחרבוני-הקיץ הפורצים לאור-העירום אל האפלולית הצוננת המשמרת במעמקיה הנסתרים את האוצר שנטמן בתוכה לפני יובלות רבים, שהרי אותם האנשים שלפני אלפי שנה סיתתו וישרו וגילפו את המערות והפקידו בכוכיהן את גלוסקמאות עצמות מתיהם, הם שהטמינו את האוצרות הגנוזים עדיין ומחכים לי שאבוא לחפור אותם ולגלותם לעיני-השמש. הגלוסקמאות עצמן, וכן כל הכלים שהונחו למשמרת-המתים, נגנבו כבר לפני מאות בשנים מתוך המערות – האחרון שבשברי הגלוסקמאות, שעליו חרות השם "יצחק", נשלח לבית-הנכות "לובר" בפאריס על ידי חוקר צרפתי בשנת 1869 – אבל אני ידעתי שהאוצר עצמו, הטמון במעמקים, נשאר כמות שהוא, כפי שהכוכים הם אותם כוכים עצמם מאותם הימים על הווית האבן שבהם שנותרה כשמורת-זמן בשמורת-מקום. היו אלה פניה האחרות של התחושה המוזרה והעמומה, אך עמוקת-השורשים, שהיתה פוקדת אותי כשהייתי ניצב על שן-הסלע שבצד המערה הימנית, וצופה על מגדל מסגד הכפר אנבי-סמואיל. זו לחשה לי שאם רק יימצא בי הכוח לצפות בריכוז מוחלט, אראה את שמואל הנביא חוזר לביתו לאחר שסבב בית-אל והגלגל והמצפה, הכל ככתוב בספר שמואל: "ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ושם שפט את ישראל". עומד אני וצופה על השביל העולה הרמתה אל ביתו, ואין עלי אלא להתרכז בו באופן המתאים כדי שבשן הסלע הזה, במקום בו ניצב אני, ובו, ייתכן, ניצב הוא עצמו בימיו, יסיים גלגל הזמן את מחזור הקפתו. בינו לבין הוויית-האבן בתוך כוכי-המתים שבמערה אין אלא הבדל מהירויות-הסיבוב, שכן בולמת המערה את הגלגל בסיבובו, ובמעמקי-החושך  אשר מעבר לכוכי-המתים חזקה בלימתה עד כדי כך שפרקי-זמן אשר נקרעו מעל אופנם נשארו דבוקים בבלמם ומפרכסים סביב לו, על חייהם ומתיהם וציפוריהם המקשיבות אל רוחות ערטילאיהם וגנזי-מטמוניהם.

האוצרות הגנוזים יחד עם הגופות הטמונות בתוך הגלוסקמאות בכוכי-המערות נראו בעיני מובנים מאליהם, טבעיים וממחישים את כל מה שלמדנו על מערת-המכפלה שהיתה לאחוזת קבר לאברהם, ועל יוסף אותו חנטו ושמו בארון, ועל קברות בית דויד, ועל אסא שנקבר "במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרקחים במקרחת מעשה" ועל הורקנוס הכוהן הגדול שפתח חדר אחד בקברות-בית-דויד והוציא שלושת אלפים כיכר, מהם נתן לאנטיוכוס כדי שיסיר את המצור מעל ירושלים. לכן נדהמתי ונבהלתי כל כך כשראיתי ראשונה במו עיני קבורת-מת, וזאת בשעה שגבריאל ואני הגחנו מתוך אפלולית השמיים הערומים. הלוויה היתה מתנהלת ובאה ממורדות שכונת-הבוכרים אל בית-הקברות של סנהדריה, ובתוכה היה סניור מואיז הגמלוני מפזר רגליו הארוכות אילך ואילך בפיזור הנפש, ורוזה הזקנה מדדה המומה ובכיה, שכן היתה זו אחייניתה – זו שעליה העידה לאמור "נערה נאה היא, אלא שיש לה עכביש בפינת-התקרה" – שהיתה מובלת לקבורה. נדהם ראיתי את הגוויה עצמה, הכרוכה בתכריכיה, מוטלת על גבי האלונקה ללא כל ארון שהוא, חסרת מגן ופרוצה לעולם. נושאי האלונקה היו עולים בשביל העפר ואומרים פרקי תהילים, "על כפיים ישאונך – פן תיגוף באבן רגלך", ועם כל נגיפה מנגיפות רגליהם באבני-הדרך, היתה הגופה הקטנה והדקה, מיטלטלת ימינה ושמאלה, מעלה ומטה, ובמיוחד הראש המתלבט בזעזועים קשים, קדימה ואחורה, ולחרדתי ראיתי פתאום את כף-הרגל השמאלית מבצבצת מבינות לסדינים. כף רגל צהבהבה-ירקרקת קשוחה זו, שהמחישה לי את משמעות המלים "גוף שאין בו רוח-חיים" אותן עתיד הייתי לשמוע כעבור כמה זמן, פגעה באדמה החררה כשהוטלה הגופה אל תוך הבור, אותו נחפזו הקברנים למלא בעפר. גבריאל צפה בקבורה בשתיקה, וגם אני לא יכולתי, אף לא העזתי, לפצות פה. רק כשנמצאנו בדרכנו חזרה הביתה שאלתיו מה זה קרה פה שקברוה אפילו בלי ארון, משום שלא תפסתי עדיין שהייתי עד-ראיה לנוהג המקובל, וכסבור הייתי שמשהו חורג-מן-הרגיל התרחש לנגד עיני. "היהודים פה", כך אמר, "נחפזים לשבר את הכלי ברגע בו נתרוקן מתוכנו, שישוב מהר ככל האפשר אל העפר ממנו בא". תחילה חשבתי שאין הוא מתייחס כלל אל שאלתי אלא חוזר, משום מה, אל בור המים המתרוקן מחוסר-גשמים, עליו אמר יום אחד קודם, כשנכנס לחצר בשעה שהייתי שואב-מים מתוכו: "כן, כן. הכלים מתרוקנים". אך גם הפעם, לאחר שחשתי אל מה ירמזון מליו, נמוגה מתוכי החרדה העמומה מפני זו ההתרוקנות הבלתי-נמנעת, כפי שסרה ממני דאגת התרוקנתו של הבור למראה פניו שהופיעו יום אחד קודם כעולים מתוך הדלי ולמשמע קולו האומר "כך, כך. הכלים מתרוקנים", וכפי שפחד התפוצצותו של הבור בלחץ השפע המציף ומטביע וסוחף הכל, חלף כשאמר "כן, כן. הכלים לעולם לא יוכלו להכיל את השפע". כעבור מחצית היובל בשנים, כשנוכחתי לדעת בדרך מקרה – אותו עתיד אני לספר במקומו – שגבריאל יונתן הוא הוא מחברו של "היכל הכלים השבורים", נתחוור לי שיש קשר בין האיש שמחה את שמו מספר חייו לבין אותה קרינה מרגעת, נוסכת בטחון ושמחה, ששפעה ממנו.

מתוך: דוד שחר, קיץ בדרך הנביאים, הקיבוץ המאוחד, 1985.

"קיץ בדרך הנביאים" הוא יצירת ספרות מיוחדת במינה. לשונו של שחר מעמידה עולם כמו-קבלי, מיסטי, ואף על פי כן גם כנעני ועכשווי מאוד. יכולתו לצרור יחד את כל עולמות התוכן הללו ולספר סיפור סוחף ומהנה בנתה סדרת ספרים ארוכה וחשובה, ובה כעשרה ספרים.

רקע

רעיונות מרכזיים

השפעה והתקבלות

לקריאה נוספת