רביעיית רוזנדורף / נתן שחם

ההצעה של הוברמן שאצטרף לתזמורת שהוא עומד להקים בארץ-ישראל – היתה דבר בעתו מכל הבחינות. זה לא כבר פוטרתי ממשרתי בפילהרמונית של ברלין ול"רוזנדורף קוארטט", שלושה יהודים וארי טהור אחד, לא היה כל סיכוי להתפרנס ממוסיקה. בגרמניה חלו עלינו חוקי הגזע ובארצות אחרות עדיין לא היתה הרביעייה מוכרת. אמנם היו לנו קונצרט אחד בליורפול ואחד בשטרסבורג, שהכניסו לנו גרעון לא-קטן, ותקליט אחד – הקלטה חפוזה ולא-מדויקת – אך לא היה באלה כדי להבטיח לנו פרנסה בכבוד בארץ אחרת. הופעתי כסוליסט, עם התזמורת של פרנקפורט, אף היא לא היה בה כדי לבסס לי מעמד. טעות טקטית היתה לנגן שם את ברהמס שנה אחת אחרי סיגטי.

ארץ-ישראל נראתה כמקלט זמני מצוין.

גרטה חשבה שזה רעיון מטורף.

"אם תסע לאנגליה או לצרפת, יש לנו סיכוי לשוב ולהתאחד. תבסס לך שם מעמד (ביטוי זה אהוב עליה במיוחד) ונוכל להצטרף אליך אחרי פרק זמן סביר."

לא היה ספק בדבר: לפלשתינה לא תסע. לא מפני שהיא ארץ מקלט של יהודים, אין לה דעות קדומות נגד יהודים. הלא נישאה ליהודי וסיכנה את עצמה כשהביעה בפומבי עמדה כנגד האנטישמיות! גם לא בגלל הקרירה המוסיקלית שלה עצמה פלשתינה היא מחוץ לתחום. היא מסוגלת לותר על שאיפותיה ולהסתפק בהוראת הזמרה ובהופעות אחדות עם התזמורת, אם אמנם יצליח הוברמן להקים שם תזמורת ראויה לשמה. אולם בשום פנים ואופן אין היא מוכנה לסכן את עתידה של אנה. "אסור לקחת פרח כמו אנה ולשתול אותו באמצע המדבר," אמרה.

באנה נתגלו כשרונות מוסיקליים יוצאים-מן-הכלל. בגיל ארבע-עשרה היא כבר מוסיקאי בשל. יש לה טכניקה מעולה, כושר ריכוז, ומעל לכול – הבעה אישית מובהקת. אין ספק שצפוי לה עתיד מזהיר אם תתמיד בדרך שהיא הולכת בה ואם יהיו לה מורים מתאימים.

אומרים שיש שם שנים-שלושה מורים בעלי ערך, אולם גרטה, המכירה אותם על-פי השמועה, אינה מוכנה להכיר בהם כ"סביבה התרבותית" שאנה זקוקה לה. יתר-על-כן, לדעתה אין אמן צעיר משיעור-קומתה יכול להתפתח בלי חברתם של מוסיקאים צעירים בני גילו.

אפשר שהצדק עמה. גרמניה היא מקום אשר בו מלבלב כשרונו של אמן צעיר.

גם מן הבחינה הזאת תצמח תועלת מפסק-הזמן שלקחנו לנו. בלי אב יהודי בערפה יהיו סיכוייה של אנה טובים יותר.

אבל בטריאסט תקפו אותי הגעגועים בלי רחם, יהיו בי כמין ישות פיסית מעיקה בחלל החזה. הכאב מושך את כל תשומת-הלב אל עצמו ומפר את יכולת ההתרכזות. קרבן הכרחי, אמרתי לנפשי. מוסיקאי בעל שיעור-קומה אין לו חיים פרטיים. יש להכיר בזאת. מוצרט נפרד מאמו האהובה ויצא לנדוד בטרם מלאו לו שמונה שנים.

באניה נתעוררו בי חששות, שמא היה קרבננו קרבן-שוא.

הפגישה עם אגון לונטל, שמילאה את לבי שימחה, עוררה גם כאב לא-צפוי. הוא נזהר שלא לומר לי זאת, אבל ראיתי היטב שהוא מטיל ספק גם בהנחה שנאצים לא יפגעו בילדה מוכשרת בגלל אב יהודי. רק זאת אמר: "חוששני שאף אחד מאתנו אינו מעלה בדעתו למה אנשים אלה מסוגלים."

הוא, כנראה, יודע משהו שאנשים כמוני, שרק פוטרו ממשרתם, אינם יכולים אלא לנחש.

הוא היה אחד העצירים הראשונים בדכאו.

פגשתיו על הסיפון ביום השני להפלגה. הוא הכירני. בסוף שנת 1931 שמע קונצרט של "רוזנדורף-קוארטט" וזכר את מראה פני ("פנים שאין אדם שוכח," אמר לי, כמציין עובדה).

בא לומר לי כמה נהנה (לפני חמש שנים!) מן הלה-מינור של שוברט, רביעיה אהובה עליו במיוחד. הוא מילמל את שמו בצורה מאוד לא-ברורה, ואני לא העליתי כלל בדעתי שאני מדבר עם הסופר המפורסם, מחברו של "הוד קדומים", שאהבתי מאוד.

אחרי שזיהיתי אותו – בעיקר על-פי אופן הדיבור, השונה כל-כך מן הרגיל – הפתיעני שנית. איש כמותו, שידע תהילה וגם נפילה איומה, היה מסוגל להתרגש מן העובדה שזכרתי דווקא ספר שלא עשה רושם גדול בשעתו.

"יש לי יחס מיוחד, כשל אב שכול, לספרים שדחה הקהל,"

חשבתי שמגוחך הוא להתרגש מהערכה של איש כמוני, שקרא מעט מאוד ספרים. אמנם גם אני מרוצה מדברי שבח של אלמונים, אבל התרגשות ממש יכולה לגרום לי רק הערכה אוהדת של מוסיקאי רציני. ואולי גרמו זאת נסיבות פגישתנו – על ספינה המוליכה אותנו לארץ שלא בחרנו בה. מתוך חרדה מובנת מפני הבלתי-ידוע.

מכמה בחינות חרדותיו שלו סבירות יותר מחששותי שלי. אין סימטריה: לי מחכה מקום עבודה קבוע, משכורת וחיים מסודרים פחות או יותר. לו אין כלום. (יש לו שם איזו ידידה, המתפרנסת מעבודת פקידות, והבטחות מעורפלות של עתון-מהגרים בשוייץ. אם יתמיד בכתיבת מאמרים, ישלם לו בשנה  השניה שכר קבוע – מחצית שכרו של כנר בתזמורת, לערך). לי יש מוסיקה, שפה אוניברסלית, אצבעות שלמות, כנור משובח (גואדניני) וקהל בטוח (בארץ נידחת זו כבר קיימת כמה שנים "חברה פילהרמונית"). לו אין כל בטחון שיימצא מו"ל לספריו.

(סופר בלי שפה כמוהו ככנר שנשברו אצבעותיו.)

בענין המשכורת הקבועה – התעניינתי אם אפשר להתפרנס בכבוד בעשרים לירות לחודש (אם אזכה בתפקיד הכנר הראשי) ואיך בכלל אפשר להסתדר בשבע-עשרה או שש-עשרה (עם יעדיפו כנר מעולה ממני). זוהי דאגה אוילית, אני יודע, אבל במצבים של מבוכה וחוסר בטחון אנחנו נטפלים לפרטים כדי להיאחז במשהו. איש אחד אמר לי שעשרים לחודש זה הון-תועפות. אבל הוא חבר קיבוץ, שחזר משליחות ולפי השקפתו כל מי שאינו רעב יכול להיות מאושר. האיש השני שהצגתי לו את השאלה הזאת, לא בלי מבוכה, חייך במבט מלא רחמים. הוא ערבי שלמד רפואה בגרמניה, לבני משפחתו נכסים וקרקעות לרוב ועשרים לירות הוא הסכום שהוא תוחב בין שדיה של רקדנית במועדון לילה.

ה"ידידות" שנקשרה ביני ובין אגון לונטל ממבט ראשון – היא, כנראה, מסוג ההתידדויות של מקומות-מרפא, שמסתיימות עם ההחלמה. מקורה בבדידות שאנו חשים באניה המוליכה ערב רב של נוסעים – מהגרים, תושבים חוזרים ופקידי ממשל, שאין ביניהם כל קשר. שנינו חשים איזו מורת-רוח מן הפגישה הראשונה עם תושבי הארץ המובטחת. בקושי מצאנו בהם אחד או שנים שאפשר להחליף עמם כמה משפטים. והיחיד שמדבר גרמנית רהוטה, במבטא משונה, הוא ערבי. אחדים מאלה שאינם מחמיצים שום הזדמנות לקשור שיחה עם זר רק מתימרים לדעת גרמנית. הם מדברים ז'רגון, שאנחנו בקושי מבינים. "צליל השפה הזאת מעביר צמרמורת בערפי," אומר אגון. אני איני רגיש כל-כך. נימוסיהם מטרידים אותי יותר. בעיקר הקולניות. וגם המנהג המגונה לפתוח בדיבורים על מוסיקה ברגע שנודע להם מי אתה. מאוס עלי גם הסבר הלבבי שמופיע על פניהם רק אחרי שמתברר כי אין אתה פליט הזקוק לחסדיהם.

אני מכנה בשם "ידידות" את רקמת היחסים העדינה שנתפתחה ביני ובין אגון לוונטל, אף-על-פי שאיני יודע כלל אם ניפגש על החוף (ההגיון הפשוט אומר שכן. ארץ קטנה כל-כך ומספר יוצאי גרמניה אינו רב). אולם אין פירוש הדבר שאנחנו מבלים שעות ארוכות יחד. ההיפך הוא הנכון. אנחנו ממעטים להיפגש. אבל איננו צריכים לפטפט הרבה כדי לחוש בהבנה הדדית. למשל, על דכאו לא אמר אף מלה. הניח לי להבין מעצמי שהעובדות אינן חשובות. ואשר להשפעתן עליו – עדיין אינו יודע. דומה שאת נסיונו שם סיכם כאשר אמר לי משפט אחד, תמצית שבתמצית (כתלמיד אחד של שנברג הרוצה להקיף את כל המוסיקה בדף אחד): "אדם שלא רצית להכיר אינך יכול לשכוח". על ספריו אינו מדבר כלל. הוא אולי חושש שמא יתברר, שלא קראתי (סיכוי סביר). רק על "הוד קדומים", שהזכרתי, אמר מלים אחדות. הנסיך שם הוא דמות אקטואלית. וגם הלקח: אפשר להתרגש עד דמעות ממוסיקה סנטימנטלית ולהיות אדיש לחלוטין ליסורי אנוש (לונטל בקי במוסיקה. בנעוריו ניגן בפסנתר).

אמש, אחרי שרגע הים והלכתי לתאי לנגן קצת, בא עמי. מוסיקה משפיעה עליו השפעה חזקה. הוא רואה בי ידיד מפני שאף פעם איני שוהה עמו יותר מכפי הרצוי לו. גרטה ודאי היתה מפרשת זאת כך: ההתכוונות על-פי רגישותו של הזולת היא לי טבע שני. הבריחה מעבר לים אינה יכולה לרפא אדם מחולשה בסיסית.

גרטה, כמובן, אינה יכולה לדעת איך אני בחברת נשים אחרות. היא מאמינה – בזאת ודאי אינה שונה מרעיות אחרות – כי הצניעות בכל הנוגע לצד הגופני של האהבה אף היא טבע שני לי. את ההנחה הזאת קשה לסתור. לא אוכל לאשש את טיעוני בעובדות שיכאיבו לה.

נשים קלות-דעת נמשכות אלי כמו אל החטא. באניה הדברים יכולים להיות גרועים וגם מכוערים. מזלי שכמעט אין כאן פינות חשוכות ובתאים אי-אפשר להתיחד. אבל מי שדי לו במגעים חטופים,יכול להתענג על הזדמנויות לאין-ספור. מעצר-בית בספינה שטה חושף אצל בני-אדם, ונשים בכלל זה, את כל הטפשות וחוסר-האחריות הרדומים בהם. הבטלה-מאונס עושה אותם פטפטנים ופורצי-גדר. בלי בושה הם חושפים לעין כול –כמו שמערטלים גוף לשמש – את מידותיהם המגונות ביותר. תחילה פושטים בגדים אחדים, אחר-כך מסירים גם את הקליפה הדקה של התרבות.

יש כאן אשה אחת, קשישה ממני שנתים-שלוש, רעייתו של עורך-דין נודע, כך שמעתי אומרים, המתהלכת על הסיפון כאילו ההכרח לשאת לבדה בנטל אישיותה הוא לה סיוט. רדופת שעמום היא מאותתת לכל כסיל, שלבה פנוי לחיזורים ריקים, שיסתיימו ברגע שתגיע לחוף מבטחים. כסיל אחד, רוזנדורף שמו, שהחליט להתרחק מכל ההבלים הללו, מצא את עצמו עומד על הסיפון שלוב זרוע עם הגברת הזאת. זה היה לא נורא אילולא נאלץ להאזין להכרזה פתטית כמה יפה הים בדמדומים וכמה יפה הוא עוד יותר בלילה. והכול בשביל ליהנות ממגעים לא-מספקים הגורמים לו שירגיש בזוי וחסר-כנות.

יש עוד אשה אחת, צעירה יותר אבל יפה פחות, הנדחקת אלי בשדיה הגדולים והמנחמים כדי לתרגל עלי את קסמיה ואת הגרמנית שלמדה בבית-ספר תיכון בוינה (הוריה, יוצאי גליציה, שהו שם שנה אחת בדרכם לפלשתינה). יש לה דברים מעניינים מאוד לספר לי. בוינה שרה במקהלה של בית-הספר.

בירושלים שמעה את הוברמן (והביטה עלי באהבה חומלת – השכל הישר אומר לה שאיני יכול להשתוות להוברמן). בן-דודה אף הוא ניגן בכנור אבל אחרי שגמר את הגימנסיה בתל-אביב זנח אותו. היא קראה ספר על שופן, אבל הפסיקה לספר לי את התוכן כאשר נזכרה שהיה פסנתרן ולא כנר. היא יודעת גם כמה בדיחות גסות. ופעם רמזה, בצורה בוטה מאוד, שסירות-ההצלה מכוסות בברזנט עבה.

מתוך: נתן שחם, רביעית רוזנדורף, עם עובד, 1987.

"רביעיית רוזנדורף" אינו רק "ספר חשוב", הוא ספר מענג. זוהי ספרות במיטבה, היוצרת מתח והזדהות, תשוקה להמשיך ולקרוא הרגשה כי אנו מכירים היטב את הדמויות. "רביעיית רוזנדורף" הטוב שברומנים הישראליים שבמרכזם המוזיקה. הדיאלוג בין האמנויות מתבטא בספר בכמה היבטים, עובדה המעניקה לרומן איכות רפלקסיבית מובהקת.

רקע

רעיונות מרכזיים

השפעה והתקבלות

לקריאה נוספת