שירים וספר העיונים והדיונים / משה אבן עזרא
כתנות פסים
כָּתְנוֹת פַּסִּים / לָבַשׁ הַגָּן / וּכְסוּת רִקְמָה / מִדֵּי דִּשְׁאוֹ,
וּמְעִיל תַּשְׁבֵּץ / עָטָה כָּל עֵץ / וּלְכָל עַיִן / הֶרְאָה פִּלְאוֹ.
כָּל צִיץ חָדָשׁ / לִזְמַן חֻדָּשׁ / יָצָא שׂוֹחֵק / לִקְרַאת בּוֹאוֹ –
אַךְ לִפְנֵיהֶם / שׁוֹשָׁן עָבַר, / מֶלֶךְ, כִּי עָל / הוּרַם כִּסְאוֹ.
יָצָא מִבֵּין / מִשְׁמַר עָלָיו / וַיְּשַׁנֶּה אֶת / בִּגְדֵי כִּלְאוֹ.
מִי לֹא יִשְׁתֶּה / יֵינוֹ עָלָיו – / הָאִישׁ הַהוּא / יִשָּׂא חֶטְאוֹ!
עלי מה זה
עֲלֵי מַה זֶּה, צְבִיָּה, שָׂב / בְּכָל לֵב תִּשְׂנְאִי, עַל מָה?
הֱשִׁיבַתְנִי "וְאֵיךְ מִכָּל / זְקֵנָה תֶּאֱהַב עַלְמָה?"
קחה כוס
קְחָה כּוֹס מִיְּדֵי עֹפֶר / מְאוֹר פָּנָיו לְבַד אָצַל,
אֲשֶׁר מָזַג בְּאִסְפַּמְיָא / וְאוֹר הֵפִיץ עֲדֵי אָצַל.
עד אן בגלות
עַד אָן בְּגָלוּת שֻׁלְּחוּ שָׁלוֹחַ / רַגְלַי, וְעוֹד לֹא מָצְאוּ מָנוֹחַ?
הֵרִיק זְמַן חֶרֶב פְּרִידָה אַחֲרַי / לִרְדֹּף, וְגַרְזֶן הַנְּדוֹד – לִנְדֹּחַ,
הָפַךְ יְלָדָיו בִּי, לְבִלְתִּי אֶעֱמֹד / תַּחְתַּי וְכַצֵּל יוֹם לְיוֹם לִבְרֹחַ.
פָּסְחוּ עֲלֵי לִבִּי יְמֵי נֹעַר עֲדֵי / זֹקֶן – וְעוֹד לֹא יָגְעוּ לִפְסֹחַ,
טָחוּ בְּקִירוֹתָיו יְגוֹנִים, הָלְכוּ / הָלוֹךְ וְהָלוֹם אַחֲרֵי הִטּוֹחַ.
מוֹפֵת הֱיוֹת תֹּפֶת בְּצַלְעוֹתַי וּמֵ-/ עֵינַי בְּפָנַי עָבְרוּ מֵי-נֹחַ.
מִנַּחֲלֵי גָּפְרִית דְּמָעוֹת יִשְׁאֲבוּ / כִּי אֶת לְבָבִי יִזְּלוּ לִקְדֹּחַ.
צָפְרוּ לְמָרֵר בַּבְּכִי בֹּקֶר כְּמוֹ / עֶרֶב בְּשַׁוְעָה פָּרְצוּ לִצְרֹחַ –
יִשָּׁעֲנוּ עַל הַדְּמָעוֹת – בַּאֲבֹד / מַשְׁעֵן – וּבָהֶם יִבְטְחוּ בָּטֹחַ.
הַרְפּוּ, בְּנֵי יָמִים, הֲכִי דַּל מִסְּבֹל / גּוּפִי, וְאַט! כִּי אֵין בְּנַפְשִׁי כּוֹחַ,
אִמְרוּ, הֲיָם אֲנִי וְאִם תַּנִּין וּמִ- / יַּלְדֵי עֲנָקִים אוֹ כְּבֶן-מָנוֹחַ?
הָעוֹר הֲלֹא נִכְמַר, וְכָלָה הַשְּׁאֵר / גַּם עָשְׁשָׁה עֶצֶם וְסָף הַמּוֹחַ.
אוֹ מַה לְּבָבִי יִחְיֶה עַל הַרְרֵי / קֶדֶם? כְּרֶגַע נִסְּחוּ נָסֹחַ!
לוּ אֶהְיֶה פּוֹגֵשׁ בְּגֵרוּתִי אֲחִי / שֵׂכֶל, חֲטָאָיו אֶאֱבֶה לִסְלֹחַ.
מֵעִיר לְעִיר אָרוּץ – וְאֶמְצָא אָהֳלֵי / כֶּסֶל יְדֵי עַם מָתְחוּ מָתֹחַ.
יִלְאוּ מְצֹא שַׁעְרֵי תְּבוּנָתִי – וְהֵם / לֹא נִסְגְּרוּ עַד יִיגְעוּ לִפְתֹּחַ,
לֹא יֶחֱזוּ כּוֹכְבֵי תְּהִלּוֹתַי – וְהֵם / עַל חוּג דְּבָרַי יַעֲלוּ לִזְרֹחַ,
אָזְנָם לְהַקְשִׁיב מַאֲמָרַי כָּבְדָה – / יוֹם חֵרְשִׁים בָּם נִפְקְחוּ פָּקֹחַ!
לִמְגַנְּבֵי הַשִּׁיר אֱמֹר – יוֹם שָׁלְלוּ / מִלַּי וְלִקְחִי לָקְחוּ מַלְקוֹחַ
וַיְמַלְּאוּ אֹדֶם וְאַבְנֵי מַחֲצֵב / וַיִּטְּעוּ לָהֶם הֲדַס עִם חוֹחַ:
לֹא יוּכְלוּ בָּהֶם לְהִתְעָרֵב עֲדֵי / דִּמְעִי בְּרֶגֶל יוּכְלוּ לִצְלֹחַ –
אֵיךְ שַׁאֲגַת אַרְיֵה יְדַמֶּה הָאֱנוֹשׁ / אֶל קוֹל כְּלָבִים חָרְצוּ לִנְבֹּחַ?
עַיִר הֲיָרוּץ אַחֲרֵי הַסּוּס, וְאִם / נֶשֶׁר יְעוֹפֵף אַחֲרָיו אֶפְרוֹחַ?
יִשְׁתַכְּחוּ שִׁירַי בְּעוֹד שֶׁמֶשׁ עֲלֵי / מִזְחוֹ – וְהֵם יִשָּׁכְחוּ שָׁכֹחַ!
אַחַר אֲצִילֵי מַעֲרָב אֵיךְ תֶּעֱרַב / שֵׁנָה וְאֵיךְ יִמְצָא לְבָבִי נוֹחַ?
הַאַחֲרֵי רוּחוֹ זְמַן הִקְשָׁה – מְעַט / יִדְכֶּה עֲשׂוֹת חֶפְצִי וְלִי יָשֹׁחַ?
הַעוֹד יְנַהְלֵנִי לְהִסְתּוֹפֵף בְּצֵל / רֵעַי וְעָלַי יִפְסְחוּ פָּסֹחַ?
אוֹ אַחֲרֵי מוֹתִי עֲצָמַי יִחְיוּ / וּבְמֵי פְּנֵיהֶם יִפְרְחוּ פָּרֹחַ?
מִי יֵדְעָה אִם זָכְרוּ הָאַהֲבָה / אוֹ אַחֲרֵי גֵּו שֻׁלְּחָה שָׁלֹחַ?
תִּשְׁכַּח יְמִינִי, אִם שְׁכַחְתִּימוֹ וְאִם / בִּלְתִּי פְּנֵיהֶם אֶתְאֲבָה לִשְׂמֹחַ!
אִם עוֹד יְשִׁיבֵנִי אֱלוֹהִים אֶל הֲדַר / רִמּוֹן, דְּרָכַי יִצְלְחוּ צָלֹחַ,
וּבְמֵי שְׂנִיר אֶרְוֶה, אֲשֶׁר צַחוּ בְּיוֹם / נַחְלֵי עֲדָנִים נִדְלְחוּ דָּלֹחַ,
אֶרֶץ אֲשֶׁר בָּהּ נָעֲמוּ חַיַּי וּבָהּ / לֶחְיֵי זְמַן לִי נִשְׁטְחוּ שָׁטֹחַ.
אוֹחִיל מְעַט לָאֵל – וְאֵין מַעְצוֹר קְרֹא / לִדְרוֹר אֲסִיר פֵּרוּד וְלִפְקַח קוֹחַ.
ספר העיונים והדיונים (קטע)
המשורר כשהוא מפזר שבחים יאמר: פני האיש המשובח מאירים יותר מן השמש, וידיו מרוות יותר מן הגשם הסוחף, והוא אמיץ מן הכפיר, ולבו רחב מן הים, וכיוצא בהם. וכולו כזב מבחינת האמת, שצורך החבור דוחף אליו. אמר אבו נצר אלפאראבי בספרו על ספירת החכמות: המשפטים השירייים המחוברים מדברים אשר עניינם הדמוי בקשר לנושא אשר בו עוסקים, בין אם הוא הכעור והיופי או הכבוד והקלון; הרי בשעת יצירתם יארע להם מן הדמוי אשר יתעורר בנפשם בנוגע להם דומה למה שיארע לנו בהביטנו על הדבר הדומה למה שאנו מתעבים ונפשותינו מתרחקות וסרות ממנו, גם אם נדע שאיננו כך באמת. כך יארע לנו במשפטים השיריים גם אם נדע שהעניין איננו כן. ותכופות ילך האדם אחר דמוייו יותר מאשר סברותיו, כמו שאמרנו שיקרה בהביטנו על הציורים המחקים את הדבר ועל הדברים הדומים לענין. לפיכך אל יזדרז האדם להקדים בדמוי לפי ראותו, ויצא שיתגבר עליו עד שלא יעיין בתוצאת הדבר, והרי אנו יודעים שהדמוי כולו שקר. והנה קצר אחד החכמים את המאמר הזה ותפס את תמציתו, ואמר: המשורר הוא כמצייר את הצורה המשוכללת המרהיבה את העין ואין בה ממש. וזה משכנע בתכלית.
משה אבן עזרא הוא מבכירי משוררי ימי הביניים בתור הזהב של השירה העברית בספרד. בערוב ימיו חיבר ספר פואטיקה ייחודי - "ספר העיונים והדיונים", אשר נכתב מתוך רצון של משורר מיומן ובקי להנחיל את הידע שצבר לדורות הבאים.
רקע
כיצד הייתה השירה לטבעית באומה הערבית ולמלאכותית ביתר האומות? הנודעה שירה באומתנו בימי מלכותה ועוזה? מה יתרון גולי ספרד על זולתם ביצירת השירה ובקישוט המליצות והמכתבים העבריים? האם אפשר לחבר שירים בחלום? ומהי הדרך הטובה ביותר במלאכת כתיבת השיר העברי על פי הכללים של השירה הערבית?
משה אבן עזרא הוא מבכירי משוררי ימי הביניים בתור הזהב של השירה העברית בספרד. בערוב ימיו הוא משיב על שאלות אלו ואחרות בספר הפואטיקה הייחודי שחיבר, ספר העיונים והדיונים, אשר נכתב מתוך רצון של משורר מיומן ובקי להנחיל את הידע שצבר לדורות הבאים.
ההקשר ההיסטורי
משה אבן עזרא נולד בגרנדה באמצע המאה ה-11 (1055 לכל המאוחר), וחי בה חיי כבוד ועושר כבן לאחת המשפחות המיוחסות באנדלוסיה כולה. השירה הייתה חלק מאורח החיים החצרני אז, ורמב"ע הוכיח את שליטתו בה כשכתב בגיל צעיר את ספר הענק ובו שירי צימודים שלמים שרבים מהם מעוצבים כמכתמים.
בשנת 1090 גרנדה עברה לשלטון המוראביטון: שבטים ברברים קנאים הגיעו מצפון אפריקה כדי לסייע למלכי אנדלוסיה המוסלמים במלחמתם נגד הנוצרים מצפון (מלחמת הרקונקיסטה). לאחר שהשיגו את מטרתם, התפנו השבטים להנהיג שלטון דתי בממלכות המוסלמיות מדרום. יהודי גרנדה נסו מהעיר, בהם כל משפחת אבן עזרא. משה אבן עזרא מעיד כי נותר בעיר לבדו עד 1095, אז עזב את גרנדה לצמיתות ולא חזר אליה גם לאחר שכל בני משפחתו, בהם בניו, חזרו לעיר.
עד מותו, בין השנים 1135–1140, התהלך משה אבן עזרא כגולה בארצות צפון ספרד, כתב שירה לפרנסתו ונזקק למתנת ידי נדיבים. בתקופה זו הוא כתב שירי תלונה על גורלו המר – על ייסוריו, על ריחוקו מקרוביו, על בדידותו ועל העוני התרבותי שנתקל בו לדעתו, וכן כתב שירי געגועים לגרנדה ולנופיה. עוד חיבר אבן עזרא מאות שירי קודש, והוא נודע בשם "הסלח" בשל פיוטי הסליחות שכתב.
בערוב ימיו, כשהיה בן יותר משמונים שנה, כתב אבן עזרא בערבית ספרותית הכתובה באותיות עבריות (ערבית-יהודית) את ספר העיונים והדיונים (במקור: כתאב אלמחאצ'רה ואלמד'אכרה). זהו ספר יחיד במינו העוסק בתורת השירה על-פי הפואטיקה הערבית שהייתה מקובלת בקרב משוררי ספרד היהודים בימי הביניים. בכתיבת ספר זה הושפע אבן עזרא ישירות מכמה חיבורים ערביים שעניינם תורת השירה הערבית. יש להניח שבזקנתו ובמקום מושבו שבצפון ספרד הוא הרגיש צורך לכתוב זאת משום שחשש שדור המשוררים האמונים על כללי תורת השיר הערביים הולך ופוחת, ורצה להנחיל את תורת-השיר למשוררי הדורות הבאים. עוד כתב אבן עזרא בערבית-יהודית ספר פילוסופיה שכינה בשם ערוגות הבושם (ובתרגום מערבית: "מאמר הגן בדבר הלשון המושאלת והמציאות"). לעדותו, הוא כתב בימי חייו יותר מ-6,000 בתי שיר, אך לא כולם הגיעו לידינו.
רעיונות מרכזיים
שיריו של משה אבן עזרא כוללים פרטים ביוגרפיים רבים, והם המקור העיקרי לחקר תולדות חייו. בימיו המאושרים של אבן עזרא בגרנדה הוא הִרבה לכתוב שירה חצרנית-הדוניסטית מקושטת ועתירת ציורי לשון על הנאות היין, הטבע והחשק. אמנם בערוב ימיו הוא גינה שירים אלו וראה בכתיבתם "שטפא דינקותא" – "טעות שטעיתי בתקופת הנעורים" – אך גם כשחי בניכר כתב לעתים שירה חצרנית (כנראה עבור נדיבים).
ברם, כוחו הלירי של אבן עזרא בא לידי ביטוי בשירי תלונה וגעגועים שכתב ממקומות גלותו בצפון ספרד. בשיריו אלו, כגון "עד אן בגלות", הוא מלין על בדידותו הנפשית והפיזית, על געגועיו לבני משפחתו ולידידיו ועל תחושתו כי הם בגדו בו, על עוניו, על דלותם התרבותית של הסובבים אותו ועל זקנתו. עוד כתב שירי הגות ופרישות רבים (שאינם ליריים) ברוח ספר קהלת, כאמיתות קודרות על החיים והמוות.
מעניין במיוחד הוא כתאב אלמחאד'רה ואלמד'אכרה. בספר מבוא ושמונה פרקים, ובכל אחד מהם שאלה של משורר צעיר המבקש לדעת כיצד לכתוב שירה, ומענה מפורט של משורר זקן, הבקי בכך. מבחינה זו הספר אינו כתוב בצורה עיונית אלא בפנייה ישירה למשורר המתחיל, כעצות שנותן מורה לתלמידו.
במבוא לספר משווה אבן עזרא בין שירה עברית לשירה ערבית, ומסיק שהשירה העברית נחותה מן הערבית משום שאין לה כללים משלה והיא נכתבת בעקבותיה. בפרקי הספר דן המחבר בפואטיקה של השירה. אורך שבעת הפרקים הראשונים כמחצית מהספר ועניינם:
א. דיון בכתיבה ובהבדלים בין כתיבה רגילה לכתיבת פרוזה;
ב. חשיבות החריזה ובחינת יתרונות כל מדיום – השירה והפרוזה;
ג. הסבר הדעה ששלטה בתקופתו של אבן עזרא ולפיה השירה טבעית (מולדת) בקרב הערבים ומלאכותית (נרכשת) בקרב יתר האומות. המשורר מסביר את יכולתם של הערבים באמצעות "תורת האקלימים" – הוא רואה בחצי האי ערב את ערש התפתחות הלשון הערבית הצחה, שהיא הבסיס להתפתחות השירה הערבית;
ד. בחינת השירה המקראית מלמדת אותו שאין היא "שירה" מהטעם שאין בה חרוז ומשקל;
ה. קביעה כי למשוררי ספרד העבריים יתרון על פני משוררים עבריים בארצות אחרות. גם קביעה זו נימק אבן עזרא באמצעות "תורת האקלימים" – הוא רואה בגולי ספרד את צאצאי שבט יהודה שאבות אבותיהם נולדו בירושלים. בפרק זה מבקר אבן עזרא רבים ממשוררי ספרד היהודים;
ו. המחבר עוסק בתפקידה החברתי של השירה. הוא שואל אם האמנות מחויבת לערכים מוסריים, חיצוניים לה, או עליה להיות נאמנה לעצמה בלבד. בפרק זה מביע אבן עזרא חרטה על שירת החשק שכתב בנעוריו ומסתייג משירת הגנאי. מדבריו אלו משתקף הפיחות הגדול שחל במעמדה של השירה העברית בתקופתו;
ז. אבן עזרא דן בקשר בין הפסיכולוגיה לשירה, ומגיע למסקנה כי האדם הישן יכול לחבר שירים בחלום.
הפרק השמיני הוא הפרק המרכזי ואורכו כמחצית הספר. נושאו: הדרך הטובה ביותר במלאכת השיר העברי על פי הכללים של הערבים. חלקו הראשון של הפרק דן בתופעות הקשורות בשירה: האמת והכזב בשיר (אבן עזרא תופס את הכזב, הוא המטאפורה, כבעל משמעות חיובית ושלילית כאחד); שאלת החיקוי והמקוריות בשירה (אבן עזרא מצדד בשימוש ברעיונות המקובלים); וצחות הלשון בשיר. בחלקו השני של הפרק השמיני עוסק אבן עזרא בקישוטי השיר, מסביר עשרים קישוטים מרכזיים ומדגים כל אחד מהם בדוגמאות מן המקרא, מן השירה הערבית, מן השירה העברית ולעתים אף משיריו-הוא. לדוגמאותיו מהמקרא תכלית אפולוגטית – הוכחה לכך שהמקור לרטוריקה מצוי כבר במקרא, ולא בשירה הערבית.
השפעה והתקבלות
ספר הענק שכתב רמב"ע בנעוריו היה אהוד עוד בדורו וזכה להעתקות רבות ואף לחיקויים, בין השאר בידי יוסף הירושלמי ויהודה אלחריזי. שירי החול של רמב"ע יצאו בכמה מהדורות, מהן בידי ביאליק ורבניצקי, ושירי הקודש שלו, שרבים מהם מופיעים בסידורי התפילה של עדות ישראל, נאספו לאחרונה ויצאו לאור במהדורת לוין-רוזן.
ר' אברהם גבישון (מרוקו, סוף המאה ה-16) הזכיר את כתאב אלמחאד'רה ואלמד'אכרה וכינה אותו בעברית "ספר השיחות והזיכרונות" בספרו עומר השכחה. בן-ציון הלפר (תרפ"ד) תרגם את הספר לעברית בשם שירת ישראל, וש' הלקין (תשל"ה) תרגמו בשם ספר העיונים והדיונים.חוקרים רבים עסקו בספר, הבולטים שבהם הם פגיס ודנה (מקורות להלן). להקת "נקמת הטרקטור" הוציאה בשנת 2013 דיסק בשם "מה לאהובי", ובו עשרה משיריו.
לקריאה נוספת
אבן-עזרא, מ' (תש"ע).שירים. ח' ישי (ערכה, הוסיפה הקדמות והערות).שירת תור הזהב: ספר שישי. תלאביב: אוניברסיטת תל-אביב, ההוצאה לאור ע"ש חיים רובין. מתוך הספר.
אבן-עזרא, מ' (תשע"ב). שירי הקודש של משה אבן עזרא: מהדורה ביקורתית. י' לוין וט' רוזן (הגיהו מכתבי יד ומדפוסים, ערכו, פירשו והקדימו מבואות). תלאביב: אוניברסיטת תל-אביב, ההוצאה לאור ע"ש חיים רובין.
דנה, י' (תשמ"ג).הפואטיקה של השירה העברית בספרד בימי הביניים עפ"י ר' משה אבן עזרא ומקורותיה. ירושלים: דביר.
טנא, ג' (3 בספטמבר 2013). "נקמת הטרקטור – מה לאהובי, משיריו של משה אבן עזרא" [בלוג].
פגיס, ד' (תש"ל). שירת החול ותורת השיר למשה אבן-עזרא ובני-דורו. ירושלים: מוסד ביאליק.
"ר' משה אבן עזרא". פרויקט בן יהודה.
שירמן, ח', ופליישר, ע' (תשנ"ו). משה אבן עזרא. בתוך: תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית (עמ' 380–420). ירושלים: מאגנס.