שירים / אברהם חלפי

ה"אני" בשירת אברהם חלפי עוטה דמויות ומסכות רבות – במידה רבה הוא אני-שחקן. כמו חלפי עצמו, שהיה – במילותיו של דן מירון – "גדול הליצנים העצובים של התיאטרון העברי". כך גם ה"אני" הדובר בשיריו הוא גם קבצן וגם מלך ("הנושא בחובו את השמש"); גם צל וגם גוף; גם "זעיר-אנפי / כקטון דמותו של פסיק" וגם צפור שִמְחה משתוללת; גם תוכי ירוק וגם פרומתאוס קטן; ויש לו מעיל ומקל, ומאשפות הוא מרים מגבעת.

ההקשר ההיסטורי

אברהם חלפי היה שחקן ומשורר. הוא נולד בלודז' שבפולין ב-1906, ועלה לארץ ב-1924. שנה לאחר מכן היה ממייסדי תאטרון האֹהל, וב-1953 הצטרף לתאטרון הקאמרי, ושיחק בו עד מותו ב-1980. הוא היה בן דורם של אלתרמן ושלונסקי – שיריו העבריים הראשונים התפרסמו ב-1930 בכתב העת כתובים, ובשנת 1939 יצא ספר שיריו הראשון מזוית אל זוית. כל שיריו קובצו בשני כרכים אחרי מותו.

דן מירון הצביע על כך שבחייו של חלפי עמדה שירתו בצל אישיותו ואמנותו כשחקן. אמנם תמיד היה לה קהל קוראים אוהד, אבל מקומה בהקשר הספרותי של דורו לא היה ברור. מירון מסביר זאת בכך ששירת חלפי הקדימה את זמנה – היא פנתה מהפואטיקה הסגורה, המהוקצעת, המבוססת על חריזה ומקצב עשויים היטב ומטפוריקה לוליינית ובוהקת, אל עבר פואטיקה של דיבור ישיר ופשוט לכאורה. בהקשר של דורו נחשבה פואטיקה זו לחולשה שירית. הצירוף של פואטיקה "נמוכת טון" ותמתיקה שעניינה קיומו של אדם בעולם מתוך תודעה חריפה של אפסות יצר דימוי של שירה נוגה ו"קטנה", ומיקם אותה בשולי שירת הדור. אבל הנטייה למקם את שירת חלפי בקרן זווית של אני-עני המצמצם את עצמו "כדי נקודה אלמונית" מחמיצה את המורכבות של דמות ה"אני" העולה ממנה, על מתחיה הפנימיים ועל עוצמתה.

ביסוד שירת חלפי יש "אני" המכיר את עולמו של בן אנוש על חידותיו, אפלוליותו, שמחתו וחולשתו, ובה-בעת מנסה כל העת לפרוץ אל עבר מה שמחוצה לו – זולת, אלוהים – אם הוא ישנו ואם הוא איננו. זו שירה רליגיוזית, התובעת כלפי שמים: "ירדו נא שמים לשבת כאן / עם הילדים ברחוב". ובה-בעת היא נכונה, לפחות לרגעים, להסתפק ב"אנושי אנושי": "ואם מלאכים לא היו ואינם, / נשוב נדבר על חוה ואדם". התנועה הזו בין העולם האנושי-ותו-לא לעולם שיש בו אלוהים אינה מוכרעת. היא מצוירת בשירים במטפורה של בני אדם כילדים ושל אלוהים חסר פנים, אכזר ושכחן. אבל אלוהים זה, גם כשהוא איננו הוא ישנו: "ומנוס לא היה לי / מפני אינפניו ההולכים לקראתי".

רבים משיריו של חלפי עוסקים בתפילה וביחס שבין שירה לתפילה, ולעתים הם עצמם שירי תפילה. השיר חסר הכותרת הפותח בטורים: "אינני יודע מלים / מהן נולדת תפילה" (מתוך הקובץ כאלמונים בגשם, 1959) מגלם את המתח שבין דיבור על תפילה לתפילה. הוא נפתח בהצהרה של ה"אני" הדובר שאין הוא יודע את המילים שתפילה נולדת מהן, אך בטור הבא מתברר שאובדן המלים הוא תהליך מוחשי – המילים האובדות בקולו נעשות למין חומר אילם ואפל. האפלה חורזת לתפילה ומטעימה את המרת החומרים הזו, שיש בה מעין חזרה לאחור – מלידה למהות גולמית, חסרת קול ומראה.

כנגד אובדן המלים והאילמות מציב הבית השני שורה של מראות: זוהר עיניו של ילד, כוכב אין דומה לו, אמהות וילדיהן. הזוהר שבעיני הילד קשור בזוהר של הכוכב – היחס ביניהם הוא ביטוי של התאמה בין העולם האנושי לעולם הטבעי והאלוהי, בין עולם של מטה לעולם של מעלה. מה שמפר את הסדר הטוב, הזוהר, הסימטרי, הוא דאגת פניהן של האמהות. היא עוברת כמו קמט בין האור למשהו אימתני שמעיב עליו. אל מול המראה הזה יוצא האני הדובר מאילמותו וזועק: "מה יהיה עליהם? מה יהיה?" אף שאין לו מילים ואף שאלוהים נעלם מעיניו, הוא כורע ונושא תפילה.

הבית הרביעי הוא התפילה הזו, והיא מתפרצת מתוכו בעל כורחו. תמציתה היא בקשה מאלוהים שלא ירע לתמימים. אבל הבקשה מנומקת באופן מפותל ומוכפל – נימוק אחד הוא שאין התמימים יודעים מדוע ברק – מכת טבע שרירותית ובלתי תלויה במעשי אנוש – פוגע בעץ; נימוק שני הוא שאין הם יודעים מדוע האדם מחלל את צלמו, כלומר – התפילה יוצאת נגד אכזריות הטבועה באדם שיש בה גם הטחה משתמעת כלפי אלוהים, בורא האדם . הפניה אל אלוהים מגיעה אם כן לשיאה וגם להסתתמותה: אם האדם שנוצר בצלם אלוהים מחלל את צלמו, מיהו האל שבצלמו נוצר, ומהו מקור החילול? זאת ועוד – ה"תמימים" מהדהדים את ה"אני" שאינו יודע מילים – הוא תמים כמותם. כמוהו הם חסרי מילים. המעגל חסר המוצא הזה מומחש בבית האחרון של השיר, שהוא חזרה שלמה על הבית הראשון. ניסיון התפילה כושל לכאורה, הדובר נסוג אל נקודת המוצא שאינה אלא הכרזה על אובדן המילים ואל מצב האילמות שלפני ואחרי המילים.

שלמה בר הלחין את השיר וביצע אותו. הלחן והביצוע מציעים פרשנות יוצאת מן הכלל למתח שיש בשיר בין אין-תפילה לתפילה. ההיחלצות אל התפילה היא התפרצות שכמו נכפית על האני השר מכוח מעורבותו בעולם, ובשל הצורך שלו לשנות, להגן, לתקן ולמנוע צער. לאחר ההתפרצות הזו חוזר השיר אל ההכרה בכוחן המוגבל של המילים ואל האין-תפילה. אף על פי כן, לאחר שנאמרה התפילה, היא נוכחת בעוצמה רבה, גם אם האני השר נסוג ממנה.

וכך מכיל השיר, ולחנו וביצועו, את תחושת היעדר המילים והנתק ממקורה של התפילה, ובה-בעת תמצית של תפילה. והתפילה מחזיקה שאלה אנושית בסיסית וחסרת מענה: איך זה שהאדם, צלם אלוהים, מאבד את שמחתו הנושמת, את התום שמגולם בילד, איך זה שהוא יוצר והורס, יולד וממית?

בשיר אחר, חסר כותרת, מתוך הקובץ כאלמונים בגשם (1958, כרך א, עמ' 313) כותב חלפי דברים שנכונים לשירתו כולה:

"גופי –

הוא בית תפילה לתהו,

מלא דומיה שלאחר-כל".

כאמור, בהקשרה ובזמנה הייתה שירת חלפי אהודה אך שולית. כשהתחלפו נורמות השירה העברית בשנות ה-50 יכלה שירת חלפי למצוא לה הקשר פואטי חדש, אבל היא נותרה בשוליים. שירתו של חלפי חולצה ממקומה השולי באמצעות ההלחנה – משנות ה-80 הלחינו טובי המלחינים את שיריו, וטובי המבצעים ביצעו אותם. כיום הם מוכרים ומושרים מכוח החיים שהעניקו להם הפירושים המוזיקליים.

חלפי, א' (1986). שירים א–ב. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

חלפי, ר' (15 באוקטובר 2008). בלי לעטוף מילים, במחוספס. הארץ .

לוז, צ' (1994). שירת אברהם חלפי: מונוגרפיה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

מירון, ד' (1986). מבוא: ההבקעה אל הדיבור השירי. בתוך א' חלפי, שירים: כרך א' (עמ' 7–42). תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

משירי אברהם חלפי. ערוץ "יוטיוב".