תחיית ישראל על אדמות ארץ אבותיו / משה ליב ליליינבלום

שתי מהפכות ידע משה ליב ליליינבלום בחייו (1843–1910). בפעם הראשונה, אחרי שגילה את ספרות ההשכלה, החל לתבוע לערוך תיקונים בדת כדי לקרב את היהודים לאורחות החיים המודרניים. הקנאים רדפו אותו באכזריות וגירשו אותו מעיירתו. בפעם השנייה התאכזב ליליינבלום מהבטחות ההשכלה שבשמן הקריב קורבנות כה רבים, והמיר אותן באידאל הלאומי.

אחרי האלימות הנוראה בפרעות "סופות בנגב" ב-1881–1882 הבין ליליינבלום שהקונפליקט המרכזי בחיי היהודים אינו בין סיעת הקנאים האורתודוקסים לבין המשכילים והנאורים, אלא בין היהודים כקבוצה לאומית מובחנת, על סיעותיה הרבות, לבין האוכלוסייה ה"שורשית" שבקרבה ישבו בגולה. הפתרון לקונפליקט זה היה לדעתו בשיבת ציון מאורגנת ובהפיכת היהודים לקהילה "שורשית" נפרדת. במאמרו "על תחיית ישראל על אדמת ארץ אבותיו" (1881) ניסח ליליינבלום לראשונה את עיקרי הבעיה היהודית בעולם המודרני כבעיה לאומית ושרטט את הנתיב לפתרון הבעיה – התיישבות מחודשת של היהודים בארץ ישראל.

ההקשר ההיסטורי

ליליינבלום נולד ב-1843 בעיירת קיידאן שבליטא. בגיל צעיר הפגין יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן וזכה למעמד של עילוי תורני. הוא החל להתעניין בספרי ההשכלה והם סייעו לו לנסח את עיקרי ביקורתו על אורחות החיים בחברה היהודית האורתודוקסית. הוא פרסם את ביקורתו ב-1868 במאמרו "ארחות התלמוד", ובו קבל על הניתוק של ההלכה היהודית מצורכי החיים הממשיים וקרא לערוך תיקונים בדת. המאמר חולל זעזוע בין קנאי ליטא. ליליינבלום הוחרם, פרנסתו ופרנסת חותניו נתקפחה והוא נאלץ להימלט מן העיירה ולחפש תמיכה בחוגי המשכילים.

ב-1869 התיישב ליליינבלום באודסה בתקווה להשלים קורס גימנסיה ולהתקבל לאוניברסיטה, אך הצורך להתפרנס ולקיים את משפחתו שנותרה בעיירה הליטאית לא אפשר לו להתמסר ללימודים באופן מלא. החיים באודסה חשפו בפניו את הצד האפל של ההשכלה – את סכנת ההתפרקות מן הערכים ואת ההתבוללות. אולם המפגש עם המחשבה הרוסית והאירופית המתקדמת קירב אותו לרעיונות הפוזיטיביסטיים והסוציאליסטיים והוא שילב אותם בתפיסת עולמו האנטי-קלריקלית.

ב-1876, לאחר שנודע לו שאציל אנגלי אנונימי הציע לרכוש מהסולטאן העות'מאני חלקים מארץ ישראל ההיסטורית כדי ליישב בהם יהודים, החל ליליינבלום לצדד ברעיון שיבת ציון המודרנית. אך רק אחרי הטראומה של "סופות בנגב" ניסח ליליינבלום מפורשות הן את רעיון הלאומיות היהודית והן את התוכנית הפוליטית לשקם את האומה בהחזרתה המאורגנת למולדתה ההיסטורית בארץ ישראל. המאמר "על תחיית ישראל על אדמת ארץ אבותיו" פורסם לראשונה ב-1881 וראה אור בשנית ברוסית ב-1884 בחוברת נפרדת בשם זה.

בארבעת חלקיו של מאמרו ערער ליליינבלום על הסברה הרווחת בקרב המשכילים כי אנטישמיות היא תופעה ארעית ונקודתית. לטענתו היא מייצגת את הדפוס הטבעי המוטבע באדם להעדיף את הקרוב לו על חשבון "הזר". ליליינבלום הסיק שאת מצוקתם הכלכלית והפוליטית של היהודים תפתור התיישבות בארץ ישראל, המקום היחיד שבו יוכלו להיחשב לבני בית.

א) בחלקו הראשון של המאמר מתפלמס ליליינבלום עם התפיסה שקשרה את האנטישמיות עם השנאה הדתית. לטענתו היא חלק מהעוינות הכללית והטבעית של בן בית כלפי הזר ובאה לידי ביטוי בתחומי החיים השונים בהם מתקיימת התחרות על הגישה למשאבים ועל הפרנסה.

ב) ליליינבלום התייחס לבשורת האוניברסליזם וכבוד האדם שהביאה המהפכה הצרפתית, אך ראה בה תופעה חריגה המשקפת התרוממות רוח בתקופה היסטורית מסוימת וקצרת מועד, ולא התחלה של עידן חדש. לדעת ליליינבלום טבע האדם והרתיעה מן הזר הנובעת ממנו לא ישתנו, ולכן לא ישתנה מעמדם החריג של היהודים כזרים. "בימי-הביניים הייתה הדת סימן 'הזר', ועתה – הלאומיות והגזע, אלה אלילי המשפחה (lares et penates) שקמו עתה לעמי אירופה תחת אידאלי הדת בימים שעברו. היהודי איננו לא בן טייט מעם אשכנז, לא מונגול – מאדיאר מעם האונגארים, לא איש סלאווי, אך מבני שֵם, ובעל-כרחו הנהו 'זר'".

ג) ליליינבלום התייחס למהות הרגשות הלאומיים. הקושי להבינם טמון לדעתו בכך ש"אין אדם יכול להרגיש, שבעורקיו נוזל דם זה ולא דם אחר". מושג הלאומיות רוכש את מוחשיותו רק כאשר מתעורר העימות עם הלאום היריב. עימות זה עתיד להתרחש בכל נקודות המגע והתחרות בין הלאומים. לכן הטיל ליליינבלום ספק ביעילות הדרישות לשינוי, לרכישת השכלה ולפרודקטיביזציה שהופנו אל היהודים כתנאי להשתלבותם השוויונית ולמיגור ההפליה והאנטישמיות. בכל תחום חדש שאליו ייכנסו היהודים הם יעוררו את קנאתם של האזרחים המקומיים שעובדים בו, ואלה יגיבו בעוינות. שום תיקון של היהודים לא יוכל למגר את רגשי העוינות האלה.

ד) לנוכח המצב היו ליהודים, לדעת ליליינבלום, שני פתרונות מעשיים – התבוללות מוחלטת והפסקת קיומו של העם היהודי, על כל נכסי התרבות הרבים שלו, או התיישבות בבית הלאומי ההיסטורי שממנו הוגלו היהודים באשמת האומות האחרות, ובעזרתן עליהם לשוב אליו. "לפיכך עלינו להשתדל בישוב ארץ-ישראל על-ידי עובדי-אדמה מבני-ישראל ולהושיב עליה את אחינו באופן כזה, שבמשך מאה שנים יוכלו אחינו לעזוב כמעט לגמרי את אירופה המתקוממה להם, ולהתישב בארץ אבותינו הסמוכה לה, אשר יש לנו עליה זכות היסטורית, שלא תמה ולא אבדה באבדן ממשלתנו, כמו שלא תמה זכות עמי הבאלקאן על אדמתם באבדן ממשלתם".

ליליינבלום פרסם את דבריו בשיטתיות מ-1881, והם נפלו על אוזניים כרויות של אינטלקטואלים יהודים רבים אשר התאכזבו כמותו מהבטחות הנאורות ופנו לחפש את הפתרון לבעיית היהודים בהקמת תנועה לאומית משלהם. ב-1882 פרסם יהודה ליב פינסקר את חיבורו החשוב "אוטואמציפציה!", ובו המשיך לבסס את רעיונותיו של ליליינבלום ולתבוע הקמת ישות לאומית יהודית בארץ ישראל כמזור לבעיית היהודים.

ב-1884 התקיימה בקטוביץ' ועידת יסוד של התנועה "חיבת ציון" שנועדה להניח תשתית פוליטית וארגונית למימוש רעיונותיהם של ליליינבלום, פינסקר ואחרים. ליליינבלום נמנה עם ראשי התנועה באודסה והיה למזכיר של "חברת תמיכת יהודים עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריה וארץ ישראל". כשהקים הרצל את ההסתדרות הציונית נמנה ליליינבלום עם תומכיו הגדולים ברוסיה.

אבינרי, שלמה (1980). הרעיון הציוני לגווניו: פרקים בתולדות המחשבה הלאומית היהודית. תל אביב: עם עובד, 88-80.
ברימן, שלמה (1993). המיפנה במחשבה הציבורית היהודית בראשית שנות השמונים – מ.ל. ליליינבלום. בתוך עמנואל אטקס (עורך), הדת והחיים (עמ' 425–455). ירושלים: מרכז זלמן שז"ר.
ליליינבלום, משה ליב (1899). חטאת נעורים (אוטוביוגרפיה).
פרנקל, יונתן (1998). "עלייתה של הפוליטיקה החדשה: משבר ביהדות רוסיה, 1881–1882". בתוך ירחמיאל כהן (עורך), מחקרים בתולדות ישראל בעת החדשה: לקט מאמרים (כרך ב') (עמ' 169–233). ירושלים: מרכז זלמן שז"ר.