1948 – בין הספירות / נתיבה בן יהודה

הספר 1948 – בין הספירות שכתבה נתיבה בן-יהודה, ראה אור ב-1981 והיה אבן דרך בתרבות הישראלית מכמה בחינות.

המחברת סיפרה בו בגוף ראשון על עצמה ועל חבריה הפלמ"חניקים בתקופת מלחמת השחרור. בשפת יום-יום קולחת ולא "ספרותית" היא תיארה את הרגע שבו נודע לה ולחבריה: "אתמול קיבלנו מדינה", כשחזרו מקורס צבאי בנגב ועברו במרכז הארץ. לשמע הבשורה הם עצרו את האוטובוס, והמפקדים שאלו את עצמם האם לציין את חגיגיות הרגע ב"נאום ציוני", או, כפי שנתיבה כותבת בציניות: "לנהום נהום…"? אבל משום שהם פלמ"חניקים פשוטים הם החליטו ש"חבל על הזמן", צריך להגיע מהר לצפון, למקום שבו כבר מתרחשת מלחמה, והחבר'ה צריכים תגבורת.

וכך, כבר בפתיחת הספר, העמידה המחברת מרחק בין מעמד הקמת המדינה על נאומיו החגיגיים לבין הקמתה הלכה למעשה, בקרבות קשים של "סתם" פלמ"חניקים: "מה זה נקרא לעשות היסטוריה?" שאלה המחברת והשיבה: "בכורסאות בעננים יושבים החוזים והוגים אידיאולוגיות. מעל במות ומרפסות המנהיגים קוראים לעם ומכריזים הכרזות… ולמטה למטה בשדה, בעפר האדמה מתרוצצים ילדים בני 19–20… יחידים, ספורים מאד, ובעצם גופם ונשמת אפם הופכים את הררי המילים האלה מסתם דיבורים לממשות".

בספר מתוארים קורותיהם של המספרת וחבריה בתקופה שלפני הקמת המדינה, כאשר חברי ההכשרות, גרעין הפלמ"ח, שהתאמנו ועבדו בקיבוצים, החלו לפעול כלוחמים לכל דבר – לאבטח שיירות, לצאת למארבים וגם להשתתף בקרבות.

ייחודו של הספר נעוץ קודם כול בסגנונו: "…הספר הזה הוא [בעצם] ריאיון. כאילו שמישהו סמוי שלא יודע כלום על 'אז' שואל אותי במשך כל הספר שאלות, ועוד שאלות, וחוזר ושואל, והספר כולו הוא התשובות שאני עונה – בדיבור", אמרה הסופרת בריאיון. "אני כותבת 'דיברות', לא ספרות". ואכן – הספר נקרא כדיבור ישיר וקולח, יום-יומי וחסר כל יומרות. מבחינה זו הוא מעין המשך למילון העולמי לעברית מדוברת – מילון שלתוכו קיבצו בן-יהודה ודן בן אמוץ את כל מילות הסלנג העברי בהדגישם כי השפה המדוברת חשובה לא פחות מן הספרותית.

הספר משך את תשומת לב הקוראים והמבקרים לא רק בשל סגנון הכתיבה, אלא גם בזכות הדרך המיוחדת שבה הוצגו מלחמת השחרור וגיבוריה הפלמ"חניקים:

"מה שכתבה נתיבה בן-יהודה… על עלילותיה כפלמ"חניקית קרבית, היה מהפכה בספרות על מלחמת העצמאות. היא שפכה בתשוקה את מה שזכרה, הציגה את אכזריות המלחמה בלי כחל וסרק של הירואיות… וצלפה קשות בג'ובניקים, במשתמטים ואפילו בפלמ"חניקים לא קרביים" (חגי חיטרון, 2.3.2011).

בן-יהודה הציגה את עצמה ואת חבריה כנערים ונערות בשר ודם – מבוהלים ונבוכים מרבית הזמן, יודעים שהם "עושים היסטוריה", אבל איש לא הכין אותם למראות ולריחות של מלחמה ממשית: הפחד להיהרג, ההכרח ואף הרצון להרוג, מראות הזוועה של דם ומוות והלם קרב. את כל זה גילו נערי הפלמ"ח בקרבות. גם הספרות של "דור תש"ח", ספרות שתיארה את תקופת מלחמת השחרור, העדיפה לדבר גבוהה-גבוהה ולתאר אנשים ומעשים הרואיים. ב-1948 – בין הספירות עשתה בן-יהודה את ההפך, וכך הייתה לאחת מהיוצרות הראשונות ששברו את המיתוס של מלחמת השחרור ושל דמותו של הפלמ"ח.

ייחודו של הספר נובע גם מן הדרך בה מתואר תפקידן של הנשים במלחמה בכלל ובפלמ"ח בפרט. למעשה, נתיבה בן-יהודה הייתה הראשונה שדיברה בגלוי על הצביעות שהתגלתה ביחסו של הפלמ"ח לאישה. "אנחנו לא היינו לוחמות לשוויון הנשים. כבר אמרתי את זה אלף פעמים ואני אגיד את זה עוד אלף פעמים. הפלמ"ח היה. הפלמ"ח חרט על דיגלו 'שוויון בין המינים'. אנחנו היינו הבנות שהיו צריכות לממש את העיקרון הזה. אז לקחנו את העיקרון הזה על עצמנו ואכלנו חרא" (עמ' 296).

לבו של הסיפור הוא תיאור של קרב טרגי שעליו פיקדה המחברת. הטרגיות של הקרב נבעה מכך שהמפקדת לא רצתה להוציא את החיילים לאימון בשטח מסוים כי שיערה שהמקום מסוכן, אבל היא יצאה דווקא לשם, כי המפקד שלה רמז שהיא חוששת מהמקום כי היא "נקבה":

"שום דבר לא יקרה, אבל אם את חוששת… נו כשאומרים כזה דבר לאישה… היא צריכה לעזוב את כל השיקולים… ולהתמסר רק לבעיה אחת: להוכיח שהיא לא חוששת. היא אמנם נקבה אבל לחשוש היא לא חוששת…" (עמ' 222).

וכך, בניגוד לשיקול דעתה המקצועי, היא הוליכה את חייליה למקום שבו אכן נקלעו למארב קטלני.

גם מבחינה זו היה 1948 – בין הספירות לאבן דרך משמעותית בתרבות הישראלית.

בשנת 2009 היה הספר להצגת תאטרון מיוחדת במינה, בעיבוד ובביום ד"ר נעמי יואלי בשיתוף קבוצת התאטרון של רות קנר. זוהי יצירה רב תחומית, שבה "מדברת" השחקנית הראשית את דברי המספרת, וסביבה פועלים יתר חברי הלהקה כמקהלה יוונית. כך שואפת ההצגה לסמל את היחסים המורכבים בין היחיד (המספרת) לבין האומה.

"בין הספירות" – קבוצת תאטרון רות קנר

חיטרון, חגי (2.3.2011). הצד השני של מגש הכסף: המהפכה של נתיבה בן יהודה. הארץ.