שירים 1948–1962 / יהודה עמיחי

בשירו של יהודה עמיחי "לא כברוש", נכתב:

ולא כגבר היחיד,

כבן-קיש, שמצאוהו רבים

ועשו אותו למלך.

אלא כגשם בהרבה מקומות

מעננים רבים, להתחלחל, להיות שְתוי

פיות רבים, להיות נָשום

כאויר בשנה ומפֻזר כפריחה באביב.

אם אפשר לתלוש את הדברים מהקשרם ולהשאילם לרגע, הם מתארים נכונה את מקומה של שירתו של עמיחי בתרבות בישראל. יותר מכל שירה אחרת שנכתבה כאן מאז שנות ה-50, היא מתחלחלת, שתוּית פיות רבים, נכתבת על פתקים אישיים וציבוריים או להבדיל – מצוטטת כגרפיטי במקומות בלתי צפויים, נקראת, מושרת ומדוקלמת כשירה שמדובבת-מתארת תחושות וחוויות יסוד של המציאות היהודית-ישראלית.

ההקשר ההיסטורי

יהודה עמיחי נולד בגרמניה ב-1924. הוא עלה לארץ עם הוריו ב-1935, ולאחר שהמשפחה חיה כשנה בפתח תקווה, היא התיישבה בירושלים. ב-1942 סיים עמיחי תיכון דתי והתגייס לצבא הבריטי. עם שחרורו מהצבא למד בסמינר בית הכרם בירושלים. הוא השתתף בקרבות הדרום במלחמת העצמאות כחייל בחטיבת הנגב של הפלמ"ח.

עמיחי החל לפרסם שירה בראשית שנות ה-50. ספרו הראשון עכשיו ובימים האחרים יצא ב-1955 בהוצאת "לקראת". עמו בחבורת "לקראת" היו נתן זך, משה דור ואחרים, והחבורה חוללה מהפכה בשירה העברית באותו עשור – כתיבתם הציעה תפיסה פואטית חדשה, המבוססת על לשון דיבור, על ריתמוס חופשי ועל קול של אני-דובר ספקני, שלא בהכרח מייצג את הקולקטיב, ולעתים קרובות יוצא כנגד תביעות וערכים לאומיים: "כבר לא אכפת לי למות ביחידותי, / אבל אני רוצה למות על מיטתי", כתב עמיחי באחד משיריו המוקדמים.

בין בני דורו של עמיחי התייחדה שירתו בדמות של אני דובר יום-יומי, ביתי, לא יומרני ואנושי מאוד ובשפה המערבת לשון דיבור ולשון מקורות, מהמקרא, מהתפילה היהודית, מספרות חז"ל ומשירת ימי הביניים. השימוש שעשה עמיחי במקורות הוא על פי רוב מפתיע – הוא מבוסס על ראליזציה שלהם אל תוך הקשר חדש, בן-זמננו, שלא פעם מהפך את משמעותם המקורית ונוטה להנמיך את ה"גבוה" ולהגביה את ה"נמוך".

לשון השירה שלו מלאה דימויים, וגם הם מערבים את ה"נמוך" וה"גבוה" בדרכים מפתיעות. שירתו הטרוגנית, גם בלשון וגם בצורות – עמיחי כתב במגוון רחב של צורות שיריות: סונטות, מרובעים, בלדות, אלגיות ומבנים חופשיים. שירתו עוסקת בנושאיה הגדולים של השירה: אהבה, מלחמה, שלום, ילדות ובגרות, חיי אדם בתוך ההיסטוריה, הדת, הזמן, המקום ובין אדם לבני משפחתו. אבל כל אלה נכתבים בשירתו בטון ובמבט מפוכחים ומלאי חמלה, ובמידת אדם.

יהודה עמיחי פרסם בחייו ספרי שירה רבים. הוא כתב גם סיפורת, מחזות, תסכיתים וספרי ילדים, ותרגם שירה לעברית. לאחר מותו בשנת 2000 יצאו לאור כל שיריו בחמישה כרכים.

בשנת 1963 ראה אור הספר שירים 1948–1962, ובו כל קובצי שירתו של עמיחי. שנים רבות היה ספר זה המרכזי והרווח מבין ספריו של עמיחי. ניכרים בו מאפיינים המיוחדים לשירתו מראשיתה, ובה בעת ניכרת בו התפתחות: הספר פותח בשיר "בהיותי ילד", אחד משלושה שירים ליריים קצרים העוסקים בתמונות ילדות, ומסיים באלגיות שיריות ארוכות המתבוננות מתוך פרספקטיבה בוגרת, מושהית, על הזמן ועל כל מה שאובד אִתו. האלגיה האחרונה נקראת "האלגיה על הילד שאבד".

"שיר ליל שבת" נכלל בקובץ שיריו השני של עמיחי במרחק שתי תקוות (1958), והוא שיר לירי קצר. בשיר מופיעים קווי היסוד של עולמו השירי של עמיחי. הוא נפתח בפנייה של הדובר לנמענת-אישה: "התבואי אלי הלילה?" השאלה המוטלת לחלל השיר נדמית כפתיחה לשיר אהבה, אבל רוב השיר הבא אחריה מרחיק את המבט אל המציאות שהיא נאמרת בו. בשיר ארבעה בתים, והוא מתאר את המרחב ואת הזמן שאולי יתקיים בהם מפגש האוהבים. אגב כך מצטיירת תמונה רחבה של מציאות היסטורית, על מעגליה הקרובים והרחוקים.

בבית הראשון נפרשת הזירה העקרונית של השיר: הבית המיוצג באמצעות הכבסים בחצר, ולעומתו המלחמה, שאמנם אף פעם לא די לה, אבל עכשיו היא במקום אחר. השיר כולו עוסק בניגוד שבין הבית, שהוא מעין אי קטן של חיים – למלחמה, שהיא "החוק" הקבוע של העולם שאינו הבית.

מהמלחמה שבים אל הבית. המטפורה שמתארת את הכבישים שבים לבדם, ובתוכה הדימוי "כסוס בלי רוכבו", מפליאה לצייר את התנועה אל הבית. היא כוללת את השבים ואת אלה שכבר לא ישובו, את החיים ואת המתים, את המרחב המודרני – כבישים, ובה בעת זמנים עתיקים שפרשים רכבו בהם על סוסים. התמונה הקונקרטית של אהוב המזמין את אהובתו אל ביתו מתרחשת על פני הזמן-מרחב של ההיסטוריה כולה.

הבית הראשון מתאר את חצר הבית, השני את דלתו הנסגרת, ובשלישי "נכנס" השיר אל הבית פנימה. אמנם תודעת הגבול הקרוב והאסור נוכחת גם בתוכו, אבל בה בעת מתחולל בו מעמד מסדר אחר: "אבי התפלל: ויכלו – – / הארץ וכל צבאם". הקידוש שנאמר בליל שבת מייחד ומבדיל את יום השבת כיום מנוחה. הוא מביא אל השיר את סיפור סיום מעשה הבריאה, כפי שהוא מתואר בספר בראשית בסוף פרק א' ובתחילת פרק ב': "יום השישי. ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. ויכל אלהים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות". השיר בונה את תמונת הקידוש, ומדגיש שני דברים: האב המקדש מנכיח את הסיטואציה של משפחה שמתכנסת אל שולחן השבת, ומרכיב מסוים מתמונת הבריאה: הארץ וצבאה. אלה מתרחבים אל מעבר למובנם בפסוקים: הם גם הארץ וכל אשר בה, והם גם הארץ וצבאה ככלי המלחמה האנושי.

שני הטורים האחרונים של השיר מפרשים באופן חדש את המובן של הקידוש על רקע התמונה שהעמיד כל השיר: המצווה שהשמים התחילו בה – מצוות השבת, שהיא המצווה הראשונה המוטלת על האדם, אינה מעידה על מה שנשלם אלא על מה שעוד צריך להיעשות: הגמר שלה מוטל על השניים – כלומר על האוהבים.

השיר מעמיד אפוא את האהבה ואת האוהבים ככוח הניצב אל מול המציאות האנושית והבריאה האלוהית ונושא את התפקיד הקטן-גדול – להשלים את מלאכת יצירת החיים. כנגד "חוק" התמיד של המלחמה, שראשיתו בצבא השמים והארץ, ומהלכו על פני כל ההיסטוריה האנושית, ניצבים בית וזוג אוהבים. זו המשמעות שמעניק השיר לליל שבת, ובמידה רבה זו המשמעות שמעניקה שירת יהודה עמיחי למקום של אהבה בהיסטוריה.

כאמור, מאז שנות ה-50 אין בחברה ובתרבות העברית שירה נוכחת וחיה כשירת יהודה עמיחי. השפעתה על השירה העברית רבה, אולי רבה מדי – יש לה מחקים לא מעטים, והיא חורגת מתחומה של התרבות העברית. שירתו תורגמה לשפות רבות, וזכתה לאהבה ולהערכה ברחבי העולם. יהודה עמיחי נחשב לאחד מגדולי המשוררים של המאה ה-20.

הלזנר, י' וקם, מ'. יהודה עמיחי.

מוקד, ג' (2006). ארבעה משוררים: דברים על יהודה עמיחי, נתן זך, דוד אבידן ויונה וולך. האוניברסיטה המשודרת. תל אביב: משרד הביטחון, ההוצאה לאור.

ערפלי, ב' (תשמ"ז). הפרחים והאגרטל: שירת עמיחי 1948–1968 (מבנה, משמעות, פואטיקה). תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

צוויק, י' (ליקטה וצירפה מבוא וביבליוגרפיה) (1988). יהודה עמיחי – מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

שרף-גולד, נ' (1994). לא כברוש: גלגולי אמאז'ים ותבניות בשירת יהודה עמיחי. ירושלים: שוקן.