שכונת מחלול / רות שלוס

רות שלוס מתארת בציור זה את שכונת מחלול, שהיתה שכונת פחונים בתל-אביב. הגוונים הדומיננטיים הם חום, לבן ושחור, ורק פה ושם פזורים גוונים נוספים. העומק המרחבי (הנוצר, בין היתר, באמצעות הבדלי הגודל בין הבתים במישור הקדמי ובמישור האחורי) יוצר מראה של שכונה אינסופית הממשיכה הלאה אל עומק הדף. מבני השכונה רעועים ומטים לנפול (הקווים האלכסוניים יוצרים דינאמיות, אך גם תחושה של חוסר יציבות), הם חסרי ייחוד והופכים כמעט לדגם, על סף המופשט. השכונה ריקה מאדם, נטולת חיים.

הבחירה של שלוס לתאר נוף של שכונת מצוקה, ולעשות זאת במבנה של ציור נוף מסורתי, היא כשלעצמה בעלת משמעות. יש בכך מעין הצהרה על כך שהנוף הארץ-ישראלי אינו רק הנוף האידילי של נחום גוטמן או הנוף מלא הקדושה של מרדכי ארדון, וכן הצהרה על כך שציור ישראלי אינו בהכרח מה שמכונה 'הפשטה לירית' (סגנון דומיננטי בקרב קבוצת "אופקים חדשים"), אלא הנוף הארץ-ישראלי כולל גם אלמנטים של קושי, קונפליקט ומצוקה. צבעי הציור, חוסר היציבות, הריקנות, מדגישים בחירה זו.

בציור זה באה לידי ביטוי השקפתה של רות שלוס על אמנות:

כל אמנות טובה טבועה בהכרח בחותם האינדיבידואליזם. מאידך גיסא, כל אמן הוא בן דורו, רגשותיו ומאווייו האישיים מעוגנים בסביבה ובחברה בתוכה הוא חי ויוצר. לכן האמנות, במודע או שלא במודע, היא תגובה אינדיבידואלית למעורבותו החברתית של האמן. (מתוך: דעות, בית האמנים, תל-אביב, 1982).

המעורבות החברתית, התגובה של היצירה האמנותית לסביבה ולחברה שלובים ב"חותם האינדיבידואליזם", בתגובתה הרגשית של שלוס הבאה לידי ביטוי במשיכות המכחול החזקות, ומשתלבות ביחד עם המבניות והארגון הקיימים ביצירה.