והוא אחר / שמעון בלס

והוא אחר

אחרי דברי הנשיא קמתי לקרוא את הנאום שהכנתי וגיליתי להפתעתי ששכחתי את משקפי הקריאה. מצב מביך מאין כמוהו לחטט ביאוש בכיסי המקטורן והמכנסיים כשהקהל מביט בי ומצלמות הטלויזיה מכוונות אלי. נאלצתי להודות בתקלה שקרתה לי, והנשיא פרץ בצחוק רם שגרר אחריו מחיאות כפיים באולם, כאילו סיפרתי בדיחה מוצלחת. בות'יינה שישבה בשורה הראשונה ליד חמידה עשתה לי סימנים שמרוב בלבולי לא ירדתי לפשרם, ורק מאוחר יותר תפסתי שהתכוונה לקרוא את הנאום במקומי. מעודי לא נשאתי דברים שלא מן הכתב ובכל פעם שאני מזדמן לבמה אני מקבל דפיקות לב, והנה במסיבה חגיגית לכבודי בארמון הנשיאות נמצאתי עומד ערום ועריה והזרקורים מסנוורים אותי ומגבירים את מצוקתי. לא זכרתי ולו משפט אחד מהנאום שכתבתי ובלית ברירה קיפלתי את הדפים והחזרתים לכיס המקטורן. דיברתי אולי כעשר דקות, וכשסיימתי הנשיא קם ללחוץ את ידי וחיבק אותי בחמימות. "כבוד הוא לכולנו שאדם כמוך בתוכנו," אמר. הודיתי לו במלים מגומגמות. נרגש הייתי מלהשיב תשובה הולמת.

בתום סדר הנאמים. אמר לי כאזם אחרי שהעיף מבט בדפי הנאום: "דיברת טוב יותר, ממש מהלב." גם בות'יינה החמיאה לי. רק חמידה נזפה בי כדרכה: "אתה רואה, בגלל שדרשת ממני לרדת ראשונה למכונית לא השגחתי עליך."

הטקס הועבר בשידור ישיר בטלויזיה ורבבות צופים ראו אותי במצוקתי. אבל מאז הופעתי פעמים אחדות על המרקע, הן כמרואין יחיד והן בקבוצה. התכוננתי היטב לפני כל הופעה ודרשתי לראות את השאלות בטרם צילום, אלא שאף פעם לא התנהלה שיחה כמתוכנן ונאלץ הייתי לאלתר תשובות. מיום שפרשתי לגימלאות לא הועמדתי בלחץ כזה, ובגילי קשה להסתגל לחוקיה הדוקרניים של הטלויזיה, להשיב מהר ובקיצור וללא כל אפשרות לתקן או לנסח את התשובה מחדש. ברדיו אני מסתדר, קורא את התשובות מהנייר והמראיין לא חורג בדרך כלל מהשאלות שהוא מעביר לי בעוד מועד.

תודה לאל שהמהומה חלפה והספר עושה את דרכו הרגילה אל הקורא. הביקורת טובה, לפעמים נלהבת אפילו, אבל כתמיד רוב המבקרים לא טורחים לקרוא את הספר עד תומו, אלא מסתפקים בדברי המבוא ובציטוטים משלוש ההקדמות. ההקדמה הנרחבת של אליאס מטר מאוניברסיטת דמשק היא המצוטטת ביותר, במיוחד אותם קטעים שבהם הוא מדגיש חוזר והדגש, כי הדרך שבה עברתי מאז ימי ילדותי באל-חילה עד שנות לימודי באמריקה ושנות עבודתי כמהנדס עירוני וכראש מינהל הקרקעות הארצי, לא היתה אלא הליכה רצופה ושקודה לקראת כתיבת "היהודים בהיסטוריה". לא היתה לי סיבה להתנגד להצגה כזו של הדברים, אבל חששתי מסקרנותם של עתונאים העלולים להיאחז בה כדי לחטט בעברי במקום לכתוב על הספר. ביקשתי שההתיחסות תהיה ענינית ולכל מי שפנה אלי לרעיון העמדתי תנאי שלא תוצגנה שאלות אישיות. כאזם הסכים להעביר גם הוא את בקשתי לכל מי שהוא מכיר מבין עורכי העתונים, אם-כי היה מסויג כלשהו מנימוקי. אמרתי לו שעל עברי אכתוב בעצמי, בעוד שספר זה הוא ספר מחקר, שלבד מנושאו אינו שונה מספרי המחקר שפרסמתי עד עתה. לא גיליתי לו שאני מתכוון לכתוב את זכרונותי ולתאר במלים שלי את המסלול שעליו הצביע אליאס מטר בהקדמתו.

המהומה אמנם חלפה, אבל אני מותש. בחודשיים האחרונים לא ידעתי מנוחה, וכל צלצול של טלפון גרם לי דפיקות לב. טבע נפסד הוא באדם שאינו יכול לומר לא, ואחרי שהוא נענה פעם ופעמים כבר אי-אפשר לו לסרב אחר-כך. זה התחיל בהזמנה ללשכת עורכי-הדין, ומיד לאחריה באו ההזמנות למועדון המהנדסים ולמועדון הקצינים ולפקולטה לרפואה ולהתאחדות הסופרים ולהתאחדות העתונאים: אפילו לבתים פרטיים הוזמנתי וקשה היה לי להיאחז במיני תירוצים העלולים אך להעליב את המזמין. לכל פגישה צריך הייתי להתכונן, וזאת בנוסף לזרם המבקרים הבאים לברך אותי ומאריכים שבת בשיחות בטלות. חמידה לא רק שלא דחתה אף אחד מהם, אלא גם עודדה את אלה שהביעו חשש פן יכבידו עלי. לקבל אורחים זו היתה לה הזדמנות להפגין את תבונתה כמארחת ובעלת-בית למופת, ואי-אפשר היה לעצור אותה מלהשמיע את דעתה בנושאים שאין לה בהם שמץ מושג. מביכה במיוחד היתה התגאותה בהשגחתה עלי. "ממש בכוח אני מוציאה אותו לאכול או להתרחץ, כל היום סגור בחדר ושוכח איפה הוא נמצא." ועד כמה שבות'יינה ניסתה לרסן אותה ברמזים שקופים ובמלים ברורות, היא המשיכה בשלה. גם לא שכחה לחזור על טענתה, שמחמת הסתגרותי חדלו אורחים לפקוד אותנו ביום ה"קבול" שנהוג היה אצלנו בעבר. אינני יודע איזה רושם עשתה על מי שלא הכיר אותה, אלא שזה היה ביקורם הראשון אצלנו ואני מקוה גם האחרון. אני כבר עייף מכל זה, עייף ומתוסכל.

עכשיו היא לקחה את צברי תחת חסותה, שמאז שובו נוצרה ביניהם ממש אידיאליה. כשלעצמי, אני שמח בחברתו, אם-כי קיצוניותו לא היתה אף פעם לרוחי. בחור פיקח, גם יפה תואר, ובזכות כושר הדיבור שלו מצליח תמיד להרשים. צר לי רק על בות'יינה. היא מתאמצת לנהוג בטבעיות, אבל אני רואה עד מה הדבר מעיק עליה. אמרתי לה: "אורך רוח בתי, הרי את מכירה את אמך." אני חושש שלא תחזיק מעמד. חורה לה במיוחד לראות את הילדה נצמדת אל אביה ומאושרת לצאת עמו במכונית: וכל פעם שהילדה חוזרת עם מתנה, כואב לי הלב לראות את ארשת העלבון על פני בות'יינה ונדמה לי שעוד רגע קט תפרוץ בבכי.

אני משתדל שלא להתערב, כי התערבות שלי תגרור אחריה ויכוחים אינסופיים עם חמידה, והרי כל ויכוח אתה נידון מראש לכשלון. כל עוד היה צברי בנכר היא לא חדלה להתאונן. קל-דעת, הרפתקן, חסר-אחריות, מסתובב עם פרחחים ולא איכפת לו מהבת שלו. "הילדה כועסת עליו," אמרה לי יום אחד, "ישבתי להסתכל אתה באלבום התמונות, וכל פעם שראתה את התמונה של אביה הפכה את הדף. לא רוצה לראות אותו. כועסת עליו". וכשניסיתי לומר לה שלא צריך להגזים, היא הגיבה בתוקפנותה הידועה: "אתה תמיד לצידו, מגונן עליו, תומך בו במקום לתמוך בבתך!" והנה התהפכו היוצרות מיום שצברי חזר. מקיפה אותו בחיבה ומעניקה לו את ההרגשה שהוא נמצא בחיק המשפחה ויכול לבוא בכל עת שיחפוץ. וצברי מחזיר לה מידה כמידתה, קורא לא "אמא" ונושק לידה כבן נאמן. ובות'יינה סובלת, רואה את שרה מאושרת בחברת אמה וצברי והיא מסתלקת אל חדרה, כמיותרת ובלתי-רצויה.

אובד עצות אני. בות'יינה היא האדם הקרוב אלי ביותר. בחורה נבונה וחדת ראייה, אבל עצורה ובניגוד לצברי היודע לרכז תשומת-לב סביבו, היא עשויה לשבת שעות בלי לפצות את פיה. לא קל לבחורה משכילה ועצמאית כמוה בחברת גברים. אילו היתה בעלת אופי חזק יותר, אולי היו בעוכריה, וצברי בחור מפונק וחושב שצריכים לוותר לו. כל הזמן טען שהוא משתדל להבין אותה ודוקא היא לא משתפת פעולה, אך למעשה, בצד כל מעלותיו ומידותיו הטובות, חסרה לו לצברי, כמו לרוב הגברים בחברתנו, אותה מידה יקרה של דרך ארץ כלפי האשה. גדל במשפחה שהעניקה לו כל טוב, מוקף משרתים היה, משוחרר מכל דאגה, ועד שנסע ללונדון לא התנסה בעמידה ברשות עצמו. קשה להאשים אותו, אבל בות'יינה היא הפגועה. בת שלושים-ושלוש, אם לילדה, ובמציאות שלנו לא קל לבחורה במצבה למצוא את הגבר המתאים לה.

יש לי יותר מסיבה אחת להתיסר ברגשי אשם. לא הייתי ער להדרדרות היחסים ביניהם, ובשנתיים האחרונות שהייתי עסוק בכתיבת הספר, התעלמתי מהזהרותיה של חמידה ונמלטתי אל חדרי. קיויתי שהדברים יסתדרו, וכי אימתי חסרו מחלוקות בין בני זוג? הקלתי ראש, בעוד שכבר בביקורי בלונדון, כשהתארחתי בדירתם למשך שבוע ימים, ראיתי שהמצב אינו כשורה. ניסיתי ליחס זאת לתנאי הדיור הלא-נוחים עם תינוקת, למתח הלימודים, נוח היה לי שלא לחשוב על הסכנה. אבל בות'יינה לא הסתירה ממני את דאגתה, גם במכתביה נתנה יותר מרמז לקוצר רוחה, צברי הירבה להיעדר מן הבית בטענה שאין לו פינה שקטה, ואילו היא ששקדה על כתיבת הדוקטורט, נאלצת היתה לשאת בכל העול לבדה. רציתי להאמין שבשובם ימצאו את הדרך להבנה ולשתוף-פעולה, אבל קרה ההיפך והמשבר היה בלתי-נמנע. "זה לא נאה לו, אבל אני לא אוותר על משרה בגלל הכבוד הגברי שלו!" נתקבלה ללא קושי לחוג להיסטוריה, ואילו הוא שלא השלים את התיזה שלו ומסוכם היה עמו להשלימה כאן, שינה את דעתו והתעקש לחזור ללונדון יחד אתה. תמכתי בה וניסיתי להשפיע עליו להישאר, אבל כבר היה מאוחר ואת ההדורים אי-אפשר היה עוד לישר.

בחור מוכשר ומבריק, אבל יש בו משהו ילדותי. תופס מהר, נמשך לכל ניצוץ: התחיל במתימטיקה ועבר להיסטוריה ולבסוף נתקע בפסיכולוגיה. בכל תחום הצטיין, רק להתמיד אינו מסוגל. האם הוא מצטער עכשיו? עושה רושם שכן. הוא זקוק לחום, לדאגה, ואין לי ספק שאילו נהגה בו בות'יינה קצת בסלחנות, עשוי היה להיות בעל נאמן ואב למופת. אבל היא אינה כזאת: עקשנית ועקשנותה סוד הצלחתה. פשוט לא התאימו זה לזה. לפעמים, כשאני משוחח אתה, אני שומע את קולו של דודה: ולא רק הקול, גם צורת הדיבור, תנועת הראש הנוקשה. נכון, גם אני עקשן, אך נדמה לי שיש לי מידה של ותרנות ונכונות להתחשב בזולת.

"אחת הצעירות המופלאות של דור המהפכה," הציג אותה כאזם לפני הנשיא, "בת נאמנה לעמה הממשיכה את דרכו של אביה." אכן, ממשיכה את דרכי, בחרה במקצוע שנבצר ממני לעסוק בו שנים רבות, גם נדרשה כמוני לשלם בעד בחירה זאת מחיר יקר. האם ראוי לי להיות שבע רצון?

הוא משך את תשומת לבי מהיום הראשון לשהותי במלון. שפם עבות, מבט חד וקול רם שניכרה בו ההברה המיוחדת של אזור הפרת התיכון. לא נמצאו אותה שעה אורחים רבים באולם והחבורה שבתוכה ישב בלטה בלבושה המסורתי ובשיחתה הערה. פניתי אל שולחן בקרבת הדלת וישבתי לכתוב מכתב לג'יין. זמן-מה לאחר מכן, בעודי שקוע בכתיבה ומשתדל להתעלם מן המתרחש סביבי, חשתי בנוכחות אדם מאחורי גבי וכשהרמתי את ראשי ראיתי אותו מתבונן בי וחיוך דק על שפתיו. גבה קומה היה והסידארה היושבת על ראשו באלכסון נתנה בתווי פניו הבעה אירונית. הוא בירך אותי במנוד ראש קל ובלי מלים פנה לצאת בצעדים מדודים של אדם שופע בטחון עצמי.

למחרת בצהרים נתקלתי במבטיו החדים במסעדה של בית המלון. משהו מיסתורי היה בו שסקרן אותי והרתיע אותי באותה עת. השתדלתי שלא להסב פני לעברו עד שסיימתי את הארוחה. לא הייתי במצב-רוח לקשירת היכרויות וגמור היה עמי לעזוב את המלון למחרת ולשוב לבגדאד. אף אחד מבני החבורה שאתם למדתי בשתי שנות שהותי בביירות לא פגשתי, והאדם היחיד שמצאתיו בביתו היה המורה לאנגלית, אדם חולני ובודד החי מקצבת גימלאות, שהשיחה עמו נסכה בי רוח נכאים. גם מזג-האויר לא האיר לי פנים, שמים אפורים ורוח סגרירית עזה נושבת ברחובות. סוף נובמבר, שפת הים שוממה, ותיירים לא צפויים לפני מחצית דצמבר לקראת חגיגות המולד והשנה החדשה.

בערב ישבתי באולם האורחים לקרוא עתון ולפתע שמעתי את הקול המוכר בקרבתי: "כבודו מבני הדודים שלנו?" קמתי ממקומי ללחוץ את ידו המושטת. "שמי כאזם שייח' שעבאן," אמר, וכשהצגתי את עצמי הוא חייך: "שמך מוכר לי, אתה מאל-חילה, לא כן?" הוא ישב לי והשיחה קלחה בינינו עד שעה מאוחרת בלילה.

אינני מסוג האנשים הנוחים להתידד. יש בי רתיעה מחשיפה עצמית שהחמירה משך שנים בתוקף הנסיבות. בשנות ילדותי ובגרותי באל-חילה ובבגדאד לא חשתי בזאת, תמיד מוקף ידידים הייתי, שעמם התחלקתי בכל מה שהעסיק אותי ולא היה לי דבר להסתירו מהם, כפי שגם הם לא הסתירו ממני דבר. גם בשנתיים שעשיתי בביירות כתלמיד באוניברסיטה האמריקאית לא חסרו לי ידידים, אם-כי כבר אז נתעוררה בי תחושה של זרות. לא קל היה לי להסתגל לאורח חייהם, ובתוכם הייתי אדם שבא מחברה סגורה שעדיין לא נפתחה לתרבות המערב. באמריקה הייתי זר במלוא מובן המלה: באולמי הרצאות, בקפטריה, במסיבות סטודנטים, מצאתי עצמי לא רק העיראקי היחיד, אלא על-פי-רוב גם הערבי היחיד. כל זה נתן אותותיו בהתנהגותי וחיזק בי את הנטיה לפרישות, אבל הגורם המכריע בא אחר-כך, אחרי שובי מאמריקה והשערוריה במשפחה.

על כל זה אספר בהמשך, והרי לשם כך אני כותב את הדפים האלה. מכל מקום, באותו ערב של שלהי נובמבר 1934, אחרי ביקור הפרידה מג'יין, היכרתי את כאזם, שהיה לי לידיד נפש זה כיובל שנים. הוא הקסים אותי באישיותו החביבה, בנעימת קולו הטעונה ניחוחי עידן הילדות, בתבונתו של בן שבט אציל מנפת-דיואניה. הוא היה בביקור עסקים מטעם חברת התבואה שבבעלות המשפחה ועתותיו היו פנויות לשיחה במה שהעסיק אותנו בימים ההם, כשעיראק עמדה על פרשת-דרכים אחרי מותו ללא עת של המלך פייצל. החלפנו זכרונות מימי המרד נגד התורכים, שהוא נטל בו חלק פעיל ואף נפצע באחד הקרבות. סיפרתי לו על עבודתי כמהנדס עירוני, על שנות לימודי באמריקה, אבל הוא הרגיש שאני מעלים ממנו דברים, וכעבור חודש, באחת הפגישות שלנו בבגדאד, אמר לי: "אני מעריך את התאפקותך, אלה דברים שלא קל לספר אותם." שמועות הגיעו אליו, והוא ניסה לאמת אותן וכשנמצאה לו ההזדמנות להכיר את אסעד נסים, שמע מפיו על מה שהעלמתי ממנו. "סלח לי שחקרתי על אודותיך מאחורי גבך," אמר לי עוד, "רק מתוך חיבה אליך עשיתי זאת, ודע לך שאני מבין אותך ותמיד אהיה לצידך."

זה כאזם, הידיד היחיד שנותר לי בזקנתי. קאסם עבד אל-באקי, הריהו גולה בנכר, ואילו אסעד נסים הפרידו אותי ממנו נפתולי החיים.

אין אדם היכול להצביע על הסתירות ב"היהודים בהיסטוריה" כמוני, ואף-על-פי-כן אני מתיצב מאחורי כל משפט בו. זה נשמע מקיאבליסטי כלשהו, אבל ספר היסטוריה, מעצם מהותו, נועד למלא שליחות, וכזהו ספרי. חקר ההיסטוריה אינו מדע אובייקטיבי כמדעי הטבע: הוא מתיחס לבני-אדם, וכל העוסק בו לא יכול להיות משוחרר מנטיות אישיות. ואיזו דוגמה מאלפת לאי-אובייקטיביות זו מאשר ספרי ההיסטוריה של היהודים? אבל איך לענות על השאלה המתבקשת מאליה: האם רק הם סילפו?

זה עתה חזרתי מפגישה עם תלמידי החוגים להיסטוריה ולשפות שמיות באוניברסיטה, ואני חייב להודות שאך בקושי נחלצתי ממלכודת. בכלל לא קל ליצור קשר של אמון עם צעירים אלה, ודומה שאחדים מהם לא באים אלא כדי להפגין את השגותיהם ולהציק למרצה. אני מתכוון לקומץ קטן, שלושה או ארבעה בסך הכל, הפזורים בתוך למעלה ממאה איש באולם, אשר מאלצים אותך להפנות את דבריך אליהם ולנהל מעין דו-שיח אתם. השאר מגיבים בהנהוני ראש ובחיוכים, או שומרים על ארשת אטומה של פסיביות או אדישות. בכל פגישה עם סטודנטים בולטים במיוחד הקומוניסטים ודומיהם, שכל הסבר מקבלים בהרמת גבה או בהתנגדות מפורשת: והמרגיז הוא שהם מצליחים להדביק את סביבתם ויוצרים מצב של עימות לא רק אתם, אלא עם ציבור שלם. הם גם כמעט היחידים הבאים עם שאלות מוכנות, וכאילו בלי כל כוונה להביך, מציגים את שאלותיהם בנימוס של תלמיד אל מורה. כך עשה אותו בחור שהציג לי קושיה הנשמעת הגיונית, ואמנם היא הגיונית בלי כל ספק, לאמור: אם על-פי המחקר המדעי אפשר לבטל בקלות את הטענה הסלפנית של היהודים שאברהם היה יהודי ואבי האומה העברית, כיצד נוכל להוכיח שהוא היה מוסלמי כפי שכתוב ב"קוראן"? מה יכולתי להשיב על שאלה זאת? לומר לו שאברהם לא היה מוסלמי כפי שלא היה יהודי, אם בכלל היה קיים? היושר המדעי מחייב להשיב כך, אבל האם אנו בתחום המדע הצרוף, או בזירת המאבק נגד אויב מתוחכם ורב תושיה?

מזל היה לי שמישהו מסר לי לפני ההרצאה חוברת שהוצאה מטעם לשכת ההסברה של מפלגת אל-בעת' הסורית ובה נטען בין השאר, כי עוד במאה השמונה-עשרה לפני הספירה נמצאו בדרום עיראק שבטים יהודיים שנדדו מחצי האי הערבי והמשיכו בנדידתם צפונה ומערבה עד שהגיעו לארץ כנען. לא האמנתי למראה עיני. מנין הביאו דברי הבל אלה? האם העתיקו מפרסומי תעמולה ציוניים, שכל מגמתם להחדיר לתודעת העולם שליהודים חזקה לא רק על פלסטין, אלא על כל האדמה הערבית מהפרת ועד הנילוס? התעלמתי משאלתו של הבחור ופתחתי בהתקפה על מחברי החוברת הזאת המפיצים תעמולה של האויב בשעה שמתכוונים כביכול להזהיר מפניו. דיברתי גם על מדיניות ההסברה שלנו החוזרת בלי הרף על סיסמאות נדושות ואינה יורדת לשורש הבעיה, והיושב-ראש סמך ידו על דברי ואף הוסיף, כי ספרי ימנע מעתה משגים חמורים כאלה.

רוצה אני להאמין שכך אכן יהא, אם-כי ספר אחד, ואפילו עשרה ספרים לא ישנו מציאות. רק כוח ישנה מציאות, והכוח אינו לצידנו. זאת האמת. ובינתיים אנו טרודים במאבקים הקטנים שלנו ואיש נועץ צפורניו בגרון רעהו. חברה סוציאליסטית, מארכסיזם-לניניזם, מאויזם, כל אחד וספרי הקודש שלו. והצעירים עטים על כל תבשיל, ויהא באוש כאשר יהא, הבא מן החוץ! צברי התהלך בלונדון עם "הספר האדום" בכיסו וכל שאלה מצא לה שם תשובה. כך גם זוהייר. בחור עדין נפש, שבניגוד לצברי הוכחן הבלתי-נלאה, הוא מקשיב בנימוס, אבל מדעותיו לא יזוז כמלוא הנימה. משחר ילדותו נטע בו קאסם את השקפותיו המרדניות והכניס אותו למסדר האמונה בגן העדן עלי אדמות! וכלום עם קאסם אפשר היה להתוכח? שום דבר לא הסיט אותו מאמונתו, ולמרות כל האכזבות המשיך ללהג על תפקיד הפרולטריון במהפכה הסוציאליסטית! מאסרים, עינויים, פעם בפנים פעם בחוץ, ואיפה הוא עכשיו? אומרים בפראג, בודד בזקנתו.

אני את שלי עשיתי. מילאתי את חובתי. כלפי עצמי אולי יותר מאשר כלפי ציבור הקוראים. בדפים האלה אני יכול להיות גלוי-לב, ומה שלא אמרתי בספרי ובפרסומי האחרים, אומר כאן ללא חשש. בתקופת מעבר אנחנו, ובתקופה כזאת של חוסר יציבות, מן הנמנע להיות החלטי ורצוי לומר דברים לחצאים ולרביע, לעשות שעטנז, אחד בפה ואחד בלב, לפעמים שניים בפה ואחד בלב או להיפך. כזה הוא "היהודים בהיסטוריה". ספר לתקופת מעבר, מאמץ לגיבוש תודעה לאומית הנשענת על יסודות אותנטיים. ספר מחקר הוא, אך גם נושא שליחות. אם ישיג את מטרתו, אבוא על שכרי ולא אתגונן מפני מי שיאשימני בחוסר עקביות, באמירת דברים המשתמעים לשתי פנים. מי שממלא שליחות, שומה עליו לשאת בתוצאות.

.הרהרתי בכל זה בדרך חזרה ונדמה לי שבות'יינה היתה שותפה להרהורי, אבל היא שתקה, ורק כשהגענו הביתה אמרה: "אתה נראה עייף, הפגישות האלה מעייפות אותך." ברמזים היא מדברת. בטוחני שחשבה גם על המכתב של המורה שלה. עשיתי טעות ואין לי אלא להצטער על שנתפתיתי לשגר אליו את המבוא. לחצו עלי לקבל חוות-דעת של מומחים, ומשרד ההסברה הכין תרגום נאמן למבוא לאנגלית ולצרפתית. קיוו, כפי שגם אני קיויתי, לקבל תגובות מחמיאות כדי להביאן בהקדמות לספר, אבל לבד מפרופ' ארנסט גרסמוק מברזיל, ידידי משכבר הימים, אשר שלח מכתב שופע שבחים, איש לא השיב תשובה שיש בה ממש. התחמקו מתגובה, או הודו בנימוס על משלוח החוברת. רק המורה היהודי שלה לא ויתר על תגובה מעליבה. נודע לי שאתה מהנדס ועצתי לך שתלמד היסטוריה בטרם תגש לכתיבת היסטוריה! גסות כזו. הוא לא טרח אפילו לקרוא את מהלך החיים שלי, כי אז היה נוכח שהיסטוריה למדתי כשהוא היה עודנו תנער. בות'יינה היתה במצוקה וחשבה להשיב לו, אבל עצרתי בעדה. לא רציתי שידע שהיא בתי. חוקר עדחשוב ומכובד, לידיד הערבים נחשב, והוא אך בראשית דרכה בעולם האקדמי. אמרתי לה אילו ידע מי יםאני ומה עברי היה מגיב בחריפות יותר. השתדלתי להעמיד פנים שאין הדבר מרגש אותי, אבל העלבון צורב ומחלחל בנשמה. אמרה לי שבפגישה הראשונה אתו תספר לו. לא עניתי. עד שתפגוש אותו, אם בכלל, לא יהיה לזה כל חשיבות. הוא אמר את דעתו והיא ודאי לא תצליח להפריך אותה. אני גם מנחש מה היא חושבת על הספר ומה היא חשבה היום בפגישה עם הסטודנטים. אתה עייף, הפגישות האלו מעייפות אותך. את מחשבותיה לא תגלה ואני מעדיף שלא לדעת אותן.

"אני זוכר את המאמר שלך בענין החגים," אמר כאזם בפגישתנו הראשונה בביירות. הוא התכוון למאמר  שפרסתי בשנת 1932, אשר קומם נגדי את זעמם של היהודים שהיו הנהנים העיקריים מההכרה בחגים המרובים שלהם במשרדי הממשלה ובחיי המסחר. אמרתי לו שעד שלא נכנסתי לעבודה במינהל ההנדסה של עירית בגדאד, לא נתתי דעתי לתופעה המוזרה שאין לה אח ודוגמה במדינות מתוקנות, כאשר מיעוטים דתיים, כמו היהודים והנוצרים תופסים תפקידי מפתח במוסדות רשמיים, יעדרו ממשרדיהם ויגרמו לשיתוק העבודה משך כל ימי החגים שלהם. כאזם לא הסתיר את תמיהתו שהדרישה לבטל פריבילגיות אלו מבני המיעוטים באה מאדם כמוני, אבל מיד הוסיף: "אני מאד שמח שניתנה לי הזכות להכיר אותך, מאמרך היה תעודה מופלאה של פטריוטיזם."

במשך השיחה שנתארכה עד השעות הקטנות של הלילה, וגם למחרת היום, הצלחתי לעורר בו תמיהות נוספות שהחמיאו לי. "רגילים אנו לשמוע דברים אחרים מאנשים החוזרים מהמערב," אמר. "יוצאים לקנות דעת ושבים כשליחיה של תרבות חומרנית, מזלזלים בדת, במסורת, מתנשאים על זולתם ומתהלכים כזרים בתוך עמם, ואילו אתה מדבר בלהט כזה על האיסלאם ועל הערכים הגולמים בו!" אמרתי לו שאני מעריך באותה מידה את תרבות המערב, שממנה אנו צריכים ללמוד הרבה, אבל אף לרגע אינני שוכח שהיא לא שלנו. הוספתי ואמרתי שאני בתור אדם חופשי שלא רואה עצמו משתייך לשום דת, אין לי עכבות לדבר בשבחו של האיסלאם.  כאזם צחק: "אבל אני כמוסלמי אדוק אכן יש לי עכבות. יאשימו אותי בפיגור, בליבוי יצרים, בהסתה!" וכשעמדנו להיפרד, אמר: "אנחנו משלימים זה את זה, אני מבפנים ואתה מבחוץ אומרים דברים דומים. הלואי שירבו אנשים כמוך!"

צעירים היינו, חדורי שאיפות גדולות, ועיראק עמדה בראשית דרכה העצמאית, משוועת לבנייה, להעלאת קרנה בקרב האומות. עידוד רב שאבתי מהפגישה הזאת עם כאזם, הוא רומם את רוחי שהיתה בשפל, ותוך דיבור עמו הוחוור לי עד מה צדקתי בהחלטתי שלא להישאר באמריקה. אחרי שבועיים של טלטלת הדרך, הוא חילץ אותי מהמרה השחורה שבה הייתי שרוי ונטע בי את ההרגשה החמימה של השיבה הביתה. אדם רחב לב ושופע רצון טוב, אשר רכש את השכלתו בכוחות עצמו. נטש את החיים בתוך השבט ועבר להתגורר בבגדאד ולעסוק במסחר. חסיד נלהב היה של טאהא חוסיין ואל-עקאד, קורא בקביעות את "אל-הילאל" ואת "אל-מוקתטף", שהיו בימים ההם מקור לא-אכזב להתודעות אל תרבות המערב. "אלמלא הנוצרים לא היינו מגיעים לפתיחות כזו כלפי העולם המודרני," אמר לי. הוא קרא בקביעות את פרסומיו של סלאמא מוסא והעריץ במיוחד את משנתו הסוציאליסטית של שבלי שמייל, שלא ראה בה כל סתירה לעקרונות הצדק באיסלאם. "בעיראק היהודים ממלאים תפקיד דומה בחיי התרבות והספרות," אמר עוד והזכיר לטובה את אסעד נסים ואת כתב-העת שלו "אל-ראצד". וכשאמרתי לו שאסעד הוא בן עירי ושאנחנו ידידים, הוא ביקש לשמוע עוד פרטים עליו.

מה יכולתי לספר לו על אסעד? ידיד יקר היה לי וחוויות ילדות נפלאות היה לנו יחדיו באל-חילה. מלחמת העולם הפרידה בינינו כשמשפחתו עברה לבגדאד, אחר-כך אני עצמי  נסעתי לביירות ומשם לארצות-הברית. כל השנים ההן לא נותק הקשר בינינו, ובשובי הוא אירח אותי בביתו וסייע לי להסתדר בימים הראשונים. לא אותו אסעד שהיכרתי בילדותי היה, לא אותו נער מתלבט ונחבא אל הכלים, אלא אדם חדור בטחון עצמי, עורך-דין מצליח, משורר מוכר ועורך כתב-עת ספרותי המרכז סביבו את מיטב הסופרים. אבל ביסודו נשאר חילאי אמיתי, במזגו הנוח, ברגישותו, בנאמנותו. הוא קידם את שובי ברשימת ברכה יפה בעתונו, הציג אותי לפני ידידיו במועדון "אל-זוראא" והזמין אותי להרצות שם. הוא גם התיצב לימיני בפרוץ השערוריה במשפחה ותמך בי לאורך הדרך. אבל זהות דעות כבר לא שררה בינינו כבעבר, וככל שמצבי הלך והסתבך נקשרו עננים כבדים בחלל הידידות. לא סיפרתי לכאזם על זה, גם לא סיפרתי לו על הפרידה מג'יין, רק אמרתי שהיא נשארה אצל הוריה להמשך הטיפול הרפואי. כך גם עניתי לכל מי ששאל על אודותיה בבגדאד, עד שפסו השאלות. כעבור זמן, כשסיפרתי לו את האמת ואמרתי לו שויתרתי על חיי נוחות באמריקה ועל קריירה אוניברסיטאית, הוא הגיב בחיוך: "אתה לא יכול עוד להפתיע אותי."

את כאזם פגשתי בימים שעיראק טרם התאוששה מהזעזוע אחרי מותו של פייצל, ומטבע הדברים החלפנו דעות על האיש ופועלו. כאזם היה בין המתנגדים להכתרתו, כי בעיניו לא היה אלא נסיך המחפש מלוכה, שאחרי שגורש מסוריה מצאו לו הבריטים כתר בעיראק. "זה היה עלבון," אמר לי, "ובאותם ימים נטיתי לצדד בהשארת השלטון התורכי על מגרעותיו, ובלבד שלא להיות מושבה בריטית עם דגל ומלך ופרלמנט כל הסממנים של שלטון לאומי מזוייף. אבל לאט-לאט עמדתי על מעלותיו של האיש, הוא היה בעל חזון ורצה באמת ובתמים בקידומה של עיראק, בליכוד העם ובשימת קץ לסכסוכים בין השבטים.

ימים הרי גורל היו הימים ההם. שמורים עוד בזכרוני מראות מהמרד נגד התורכים באל-חילה וסביבתה. אני זוכר את מעשי הדיכוי האכזריים, את התליות הפומביות, את הבריחה לשדות מאימת שכירי החרב של המושל. גם היהודים התנגדו להכתרתו של פייצל, אבל ממניעים שונים לגמרי: הם רצו בשלטון בריטי ישיר וחששו פן יובלע להם תחת שלטון ערבי מוסלמי, אך משלא הצליחו להניא את הבריטים מתכניתם, שיתפו פעולה עם המלך והיו ממקורביו הנאמנים. כאזם לא ראה בעין יפה את תמיכת היהודים בפייצל, אלא שלימים הצדיק אותה. "יותר משהם ביקשו לשתף פעולה," אמר, "השלטון החדש נזקק להם בהיותם השכבה המשכילה ביותר באוכלוסיה, המסוגלים למלא תפקידים במינהל החדש. פייצל ידע מי לבחור. ששון יחזקאל היה האיש שביצר את כלכלתה של עיראק. וכי היה אז אדם מוכשר כמוהו להיות שר האוצר?"

כמרפא לנשמה היתה השיחה עם כאזם, אבל כשחזרתי לחדרי ועליתי על משכבי, נמצאתי שוב מהרהר בביקור בניו-אורליאנס והשינה נסה מעיני. רוח עיועים אוחזת בי כל אימת שקמים וניצבים לנגד עיני אירועי הביקור הזה.

גם היום, אחרי כל השנים שחלפו מאז, נצבט לבי בהיזכרי בפרשה מכאיבה זאת ששינתה את מהלך חיי.

אחרי שליויתי את הוריה של ג'יין למכונית וחזרתי לדירה, ניגשתי לאסוף את הספלים והצלחות הריקות והארכתי ככל יכולתי בהדחתם במטבח, כי זקוק הייתי לפסק-זמן בטרם אדרש לתת תשובה להצעה המפתיעה של אביה. ימי הביקור הגיעו לקיצם ובעוד יומיים אמור הייתי לצאת לניו-יורק כדי לעלות לאוניה חזרה. מאמצי השכנוע שלי לא השיגו את מטרתם ולאביה היו תכניות משלו להבטיח את עתידנו לפי מושגיו. חקלאי ואיש עסקים, אמריקאי טיפוסי המקרין אדנות על סביבתו, אשר הצליח עוד מראשית היכרותנו לפזר את חששותי. "אנחנו אוהבים אותך, אתה כבן לנו ומקומך בתוכנו," חזר ואמר לי. בת יחידה ונכד ראשון, איזה נימוק יכולתי להציב כנגד רצונם? וכלום קל יהיה לג'יין לאכזב אותם ולשוב אל עולם שדחה אותה בגסות וברוע לב?

אמרתי לה אחרי שהשכיבה את ג'מיל בחדרו: "האנשים לא תופסים שהצעה להגר יש בה יותר עלבון מדאגה."

ישובה היתה על הספה הגדולה, רגל אחת מקופלת תחתיה וסיגריה בין אצבעותיה. "מעליב אותך שאבא דואג לך?" נתנה בי מבט נוזף.

"הוא דואג לך," השבתי מיד, ובנימה אירונית הוספתי: "דואג גם לג'מיל שלא יגדל בארץ מפגרת."

בתנועה עצבנית היטתה גופה קדימה לנער את הסיגריה במאפרה ולא הגיבה. כל כולה אמרה עייפות וקוצר רוח, ואני התבצרתי בכורסה מנגדה כשהשולחן העגול חוצץ בינינו. "בעצם, אין לי טענות," אמרתי אחרי שתיקה קצרה, "הוא אבא טוב ואני מכבד אותו כפי שאת יודעת."

לא אהבה לשמוע ביקורת על הוריה ולי לא היתה כונה כזאת. הם נהגו בתבונה וקיבלו אותי בחמימות למרות כל מה שקרה. טענות כלפיהם ודאי לא היו לי, להיפך – הערכתי מאד את התנהגותם, ולא אחת סיפרתי לג'יין, כי בהרצאה הראשונה שלי במועדון "אל-זוראא" בטרם נישואינו, שענינה היה מנהגי הנישואים באמריקה, חשבתי על הוריה כשדיברתי על הרוח הליברלית של הורים שאינם מתערבים בבחירת בן או בת הזוג לבניהם. למעשה, לא הייתי אז בטוח שלא ינחילו לנו אכזבה, אבל הם לא רק הסכימו שתינשא לבחור זר שאינם מכירים, אלא גם לא עמדו בדרכה כשהחליטה לנסוע בעצמה אלי כדי להינשא. ניסו אמנם לשכנע ולהזהיר מהקשיים הצפויים לה. אבל משנוכחו שעומדת על דעתה ציידו אותה בכבודה גדולה ושגרו עמה את האומנת הזקנה. אולי חשבו שזו גחמה של נערה מפונקת והיא עתידה לחזור בה מרצונה משתגלה שלאחר שנה וחצי מאז שובי לבגדאד, לא תמצאני בדיוק האדם שחלמה עליו. לא זה מה שקרה. ג'יין חזרה אליהם מקץ שנתיים ותינוק על זרועה.

חולנית ורדופת אכזבות חזרה עקב הריון שלא עלה יפה וטיפול כושל של הרופאים, ובמשך ארבעת החודשים של שהותה במחיצת הוריה שגרה אלי מכתבי געגועים רבים והפצירה בי לבוא. כבר אז נתעוררו חששות בלבי, אבל השתדלתי לנהוג כאילו שיבתה מובטחת ואף החלטתי לערוך שיפוצים בבית בבאב אל-שייח', שאליו נכנסתי בשנה הראשונה לשובי מאמריקה וממנו לא יצאתי עד 1944. בית בן ששה חדרים היה, שרק ארבעה מהם, שלושה בקומה הראשונה ואחד בקרקעית, היו בשימוש, ואילו השניים הנותרים, שהיו במצב מוזנח, שמשו יחד עם עליית-הגג והמרתפים לאיכסון חפצים מיותרים ולאגירת מזון. בחצר הבית הגדולה עמד עץ דקל גבוה שהטיל צללים מפזזים, ושם נהגנו לשבת בימי הקיץ החמים וכמעט לא עלינו לחדרי המגורים. חדר עבודה מסודר לא היה לי וגמרתי אומר לפנות את שני החדרים המוזנחים שבקומה הראשונה ולהתקין לעצמי חדר עבודה מרווח ומופרד כלשהו מחדרי המגורים. גם דאגתי להרחיב את הסלון ולהחליף את האריחים בחדר הרחצה. על כל השנויים האלה כתבתי לג'יין ולא שכחתי להוסיף שיהיו לה קנאים רבים בשובה. להגר? לנטוש הכול וללכת? לנתק עצמי מעולמי ולבקש קליטה בחברה זרה? חורה היה לי שמתיחסים אלי כאל בן בלי מולדת. "למה לא תסע לפלסטין?" שאל אותי פרופ' רוברט אדמס מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס, כשסרתי אליו לפגישת נימוסין. שנתיים למדתי אצלו ואת עבודת הדוקטורט השלמתי בהדרכתו, ורק מקץ חמש שנים הופתע לשמוע שאני יהודי. "שם זקוקים לצעירים כשרונים כמוך," אמר.

"אני מניח שאבא שלך לא יתנגד שניסע לפלסטין," נקטתי נימה סרקסטית ומיד הצטערתי ששוב פגעתי בה בלי כונה. בטוח הייתי שסיפרה לו על השיחה הזאת, אבל אני כשלעצמי לא ראיתי טעם לספר לו, מה-גם שהשתדלתי להימנע מכל ויכוח מיותר אתו. אדם בעל תפיסת עולם שונה משלי, שיחסו אלי מותנה בדאגתו הכנה לבתו, ושבסולם הערכים שלו השתייכותי הלאומית מתבטלת בפני ההשכלה שרכשתי. "אתה ממש אחד משלנו," אמר לי לא פעם, "האנגלית שלך טובה משלי ובכלל אתה לא נראה כערבי." אילו הייתי כושי האם היה אומר לי דברים כאלה? בטוחני שחרף הליברליות שלו, היה אוסר על בתו להיפגש אתי. דעות קדומות אין עוקרים בנקל, ואני נזהרתי מלהגיב מחשש שאמצא במצב לא נוח. לאמיתו-של-דבר החזקתי לו טובה על שלא פתח הוא עצמו בהתקפה עלי, ואף קיבל אותי במאור פנים למרות עגמת-הנפש המרה שהנחלתי לבתו. לומר לו שיש לו דעות קדומות? שהוא פוגע בי בשעה שרוצה להחמיא לי שאני נראה כאמריקאי ולא כערבי? ואף-על-פי-כן קשה היה לי להשלים, קשה היה לי לסגת ולהודות בתבוסתי.

"זה מעליב לקבל עצות מסוג זה," אמרתי לג'יין. "לפרופ' אדמס לא הלכתי לבקש עבודה או לחפש פתרונות לבעיותי האישיות."

"הוא מורה שלך ואתה דיברת עליו תמיד בהערצה," השיבה.

"נכון, אני מעריץ אותו גם עכשיו, אבל תראי מה קרה ברגע שידע שאינני מוסלמי כפי שחשב. פתאום אני לא שייך לעם, למולדת, לתרבות, אלא סתם יהודי!"

"הרגישות שלך מופרזת," אמרה באנחה.

"אני מבקש שתביני אותי. אילו היית במקומי גם את היית מרגישה אותה הרגשה של השפלה."

ג'יין נתנה בי מבט נוקב. פניה היו חיוורים ומתוחים, ואני תפסתי במאוחר שאמרתי מה שאסור היה לי לומר. "אני יודע מה שאת חושבת," ניסיתי לתקן את עצמי, "גם את יכולה לומר לי מה היית מרגיש אילו היית במקומי. ואת צודקת. בהחלט צודקת."

"אני לא אמרתי כלום," הסבה את מבטה אל החלון שטיפות גשם דקיקות החלו לכסות את שמשותיו.

"את לא אומרת, אבל האם עלי לשתוק? שתקתי עד עכשיו. בלעתי רעל ושתקתי. ראיתי את הסבל שלך ושתקתי, הושפלתי ברבים ושתקתי, אבל לא עוד. את החשבון עם אחי חייב אני לעשות עד תום!"

"החיים שלנו הם התשובה הטובה לאחיך." השיבה בקול דק ומבטה תלוי בחלון.

אכן, כך הדבר. כך היה עד שנסעה. אבל משחזרה אל הוריה, החלו לרנן מאחורי גבי: המשפחה דחתה אותה והוא לא הצליח להחזיק בה. ומה יגידו כשאשוב בלעדיה? האם ינסו בעלי רצון טוב לדבר שוב על לבו של רובן? האם יגידו לו זה לא יפה במשפחה טובה? שהחיים באמריקה בלבלו את דעתי? ששגיתי ואני מודה בשגיאתי? שראוי לנו להשלים ולסלוח, כי אחים אנו? לסלוח? מי יסלח למי? האוכל אני לסלוח לו? ואיזה פרצוף יהיה לי? חשתי עצמי במלכוד, כי גם אם אחליט להישאר באמריקה יספוק רובן כפיים: אתם רואים? ברח! בן סורר שהוציא את עצמו מקהל ישראל!

בהביטי בג'יין, שהמשיכה להתבונן בטיפות הגשם הדקות הנוחתות על שמשת החלון, חשבתי שאם יש בכלל הגיון בכל הסבך הזה, הרי דבריה הם ההגיוניים ביותר. הנה אנחנו ביחד, בדירה שרכש לה אביה והבן שלנו ישן במיטתו. הלא כאילו דבר לא קרה, ואנחנו נמשיך להיות ביחד, לאהוב זה את זה, לגדל את ג'מיל, להסב נחת להורים. וכי מה מפריע לנו? איזה ערך לרובן ולמזימותיו כנגד חיי נישואים יציבים? ואדם כמוני למה יכול ליחל יותר ממה שמציעים לו? שותפות במשרד ארכיטקטים, אזרחות אמריקאית, משרה מובטחת באוניברסיטה! בן שלושים ושתיים הייתי וכל מה שהשגתי משרת מהנדס עירוני ולא יותר, הכנסה טובה אמנם ומעמד בכיר, אבל פקיד, ומן הסתם כך אשאר. דוקטור. אמר, הדוקטור הציע, צריך לשאול את הדוקטור. זה כל מה שיש לי, תואר כבוד ללא כיסוי.

"ג'יין," קראתי בקול רוטט, "האם תבואי מחר אתי לבוסטון?"

"אבל בתנאי שתחזרי אתי לבגדאד!"

צחוק של הפתעה נפלט מפיה, ואני הוספתי: "אני לא רוצה לחזור לבדי. קשה לי לחזור לבדי. והרי אזדקק לעזרתך, את לא חושבת?"

צחוקה היה לפתע לצחוק עליז. "אתה לא יודע כמה ג'ימי דומה לך!"

"אני מדבר ברצינות!"

"גם אני. באמת הוא דומה לך, כשהוא מסתכל ככה בעיניים גדולות ומפצירות. הכול מסקרן אותו!"

העליצות בקולה נעמה לי, אף-כי נשמעה מעושה ולא טבעית. ויתרתי על המשך השיחה ואמרתי שלג'ימי עיניים כחולות כשלה. אחר-כך אמרתי שלא הייתי רוצה שיהיה קצר רואי כמוני, ובתוך כך סיפרתי על המצוקה שהיתה לי בבית-הספר כשלא הייתי מסוגל לקרוא מה שכתוב על הלוח עד שציידו אותי במשקפיים שהחמירו עוד יותר את מצבי. "אבו-עוינאת", קראו לי הילדים, והכינוי הנלעג הזה דבק בי עד שסיימתי את העממי.

"לג'ימי לא יציקו כאן," אמרה.

מבטה חמק שוב לעבר החלון. "אני מקוה שמחר יהיה יום יפה," אמרה והיה צליל של חרדה בקולה.

כשאני מעלה את זכר הימים ההם, אני לא שואל כפי ששואלים כותבי הזכרונות למינהם, האם יכול הייתי לנהוג אחרת? יש משהו לא הוגן בשאלה רטורית זאת, כי התשובה עליה אחת משתיים: או השתבחות במעשים טובים אם היו כאלה, או חיפוש תירוצים למעשים שגויים שהזמן הקהה את חודם. בשני המקרים קורץ כותב הזכרונות לקורא כאומר לו: ראה עד מה לא יכולתי לנהוג אחרת בנסיבות שבהן נמצאתי. לתלות את הטעויות בנסיבות, בגורמים חיצוניים שאין שליטה עליהם, יש בכך לא רק התחמקות מהודאה גלוית-לב, אלא גם צדקנות מזוייפת ומעוררת תעוב: כי האדם נתון תמיד בנסיבות ומעשיו הם פועל-יוצא מהזיקה לנסיבות אלו. האדם אחראי למעשיו, אחראי לכל משגה שעשה בחייו, בין בפזיזות בין מתוך שקול-דעת, ובאחריות זאת, לדעתי, הוא מישם את החופש האישי שלו. אלא שחופש זה מוגבל, משום שהאדם לא יכול להעריך את מעשיו בעודו בחיים. הוא לא יכול להשקיף על עצמו מעמדה חיצונית בעודו פוסע בדרכו החד-סיטרית ואין לאל ידו לסטות ממנה: הוא נמצא תמיד בתנועה, נכון יותר במצב של הנעה בידי כוח, שככל שיראה חיצוני הריהו חבוי בו וכרוך עמו. גורל? אקרא לזה גורל, כי כוח זה הוא באותה עת המקור והתוצאה של כל תנועה: הוא האנרגיה הפנימית המתחדשת ללא הרף, כעוף הפניקס הנשרף באש וקם לתחיה מתוך האפר.

לפעמים, מדמה אני לעצמי שני מסלולים מקבילים, זה שהלכתי בו וזה שעשוי הייתי ללכת בו, וכמו במשחק "פאזל" אני מרכיב ומפרק סיפור דמיוני שלא היה לו סיכוי להתגשם. שתי הדמויות הפוסעות בשני המסלולים, אינן שונות זו מזו אלא במישור ההזיה, כי אחדות בלתי ניתנת להפרדה מחברת ביניהן, אחדות של רגשות ואחדות של מטרה. ודאי שעשויים היו חיי להיות שונים אילו בחרתי להישאר באמריקה, אבל האם לא הייתי מהרהר בהם כפי שאני מהרהר בהם עכשיו ואומר לעצמי, שאת העתיד אי-אפשר היה לי לחזות מראש ושמה שהיה אינו אלא תוצאה של אותה תנועה חסרת הפוגה הפועלת בתוכי?

ביקשתי את ג'יין שלא תלווה אותי לניו-יורק. אמרתי לה פרידות בנמלים קורעות את לבי, ואני רוצה לזכור רק אותה פרידה ראשונה שלנו מפוייסת ההבטחות. אמרתי לה אני רוצה גם לשמר בזכרוני את הפגישה עוצרת הנשימה בנמל ביירות. שני נמלים, שתי תמונות ואנחנו בתוכן, וג'יין חבוקה בזרועותי, חודרת לנשימתי וניחוח שערה ספוג רוחות הים מבעיר את תשוקתי. אמרתי לה אני רואה אותך מתרחקת ממני בנמל ניו-יורק ויורדת מהאוניה בחברת האומנת בנמל ביירות, מראות אחרים אני לא רוצה לזכור. אמרתי לה נחשוב על הפגישה הבאה שלנו בביירות. דומה היה עלי כל אותה עת, כאילו מישהו אחר מדבר מתוכי. רציתי להאמין שכך אמנם יהיה, שכך חייב להיות, וג'יין בכתה והבטיחה. אבל כשנמצאתי לבדי בניו-יורק וכשעליתי אחר-כך לאוניה, נלכדתי בסבך ספקותי ונכבשתי להלוך-נפש עגום של מי שמשאיר מאחוריו את עברו, את שנותיו היפות ביותר, ויוצא לדרך שאין ממנה חזרה. תם ונשלם פרק בחיי, וגם אם אשוב ואמצא בחברתה של ג'יין, אמרתי לעצמי, לא אהיה עוד אותו צעיר נלהב ונטול דאגות.

מר נפש הייתי ואת שעותי הוצאתי בקריאה, בכתיבת מכתבים לג'יין ובבהיה אטומה ומשתקת. שיתפתי את ג'יין בהרהורי, השתדלתי להתעודד בהעלאת זכרונות מימי האוניברסיטה, הרחקתי אל ימי ילדותי באל-חילה ואמרתי לה, שאילו הייתי סופר הייתי הולך בדרכם של בלזאק והארדי וממקד את יצירתי בעיר מולדתי ובאותו חבל ארץ הנקרא הפרת התיכון: מזכרונות ילדותי ובחרותי הייתי מעצב את גיבורי העלילות, אבל אינני סופר וכל אשר יש לי הם הזכורונות. האמת היא, שעוד אז חשבתי להעלות על הכתב את סיפור חיי, שכלל אינו נטול יחוד משלו. הלא זה סיפורו של הילד היהודי מן העיירה המנומנמת לחופי הפרת, אש הועמד בנסיון לפרוץ שתי מסגרות הלופתות אותו כטבעות, זו השבטית הבדלנית וזו המקומית המסורתית: מן ההויה היהודית אל ההויה הכללית, ומזו האחרונה אל מרחבי התרבות האנושית. באותם ימים נתפרסמו ספרים לא מעטים של סופרים ומשכילים ערביים, אשר תיארו את הנסיון האישי רב התלאות והיסורים של המעבר הזה מן המזרח מערבה, מתרבות שקפאה על שמריה אל הפתיחות לתרבות האוניברסאלית, ואני חשבתי שבין כל הקולות האלה של מוסלמים ונוצרים חסר הקול היהודי. עם זאת סבור הייתי שאם אכתוב על נסיוני שלי, קל יהיה לי יותר לכתוב באנגלית, כי עדיין שבוי הייתי בנורמות החינוך שספגתי בילדותי, המונעות אותי מחשיפה לפני בני משפחה, לפני ידידים ומכרים, העלולים להביך אותי בדברי תוכחה, שכאילו אני מוציא את דיבתם רעה לעיני זרים. שרוי בערפל סמיך הייתי, ולבד מהמכתבים הארוכים ועמוסי הגעגועים לג'יין לא כתבתי דבר.

רגיל אני להתעורר בטרם אור, ובכל ימי ההפלגה נוהג הייתי לצאת אל הסיפון כדי לחזות בזריחה. מתי-מעט יימצאו שם בשעה זו, והבדידות בתוך הריקנות, שלא כבדידות בתוך ההמון, נוסכת בי רוממות נפש מופלאה. עוקב הייתי אחר תנועת הגלים המתרוממים ומתרסקים לרסיסי נצנוצים, אחר תחלופת הצבעים בגל הבודד כשקרן שמש דקה פוגעת בשקערוריתו הכחולה. הכול נע ומתחלף, הכול רוטט ומתחבט, הכחול שואף לארגמן והארגמן עוטה להרף עין ירקות עמוקה, שמיד משתנה לוורוד נוצץ ושוב לחום כחלחל הצובע את ראש הגל בטרם יתמוטט בתוך התסיסה השלגית. תנועה החוזרת על עצמה בוריאציות אין-מספר על פני המרחבים האינסופיים, תנועת צבעים שלעולם לא תדע לקבוע את סדרם או את קצב התחלפותם. בהתבונני במראות אלה יש שהייתי נתפס להרגשה כמעט פיזית של חרדה, כאילו צופה הייתי בבריאת העולם ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. בוקר אחד ננערתי מבהיתי כשמצאתי כומר ישועי בקרבתי המתבונן אף הוא בזריחה. אמרתי לו: "מי שיכול לתפוס בחושים את התנועה הזאת יהיה מסוגל לשלוט בגורלו."

הוא הביט בי ארוכות וחיוך של תהיה על פניו. "מדוע לשלוט בגורל?" שאל, "האם לא עדיף להיחלץ מהגורל?"

"להיחלץ?" הופתעתי, "האם יכול האדם להיחלץ מגורלו?"

"בזכות האמונה כן," השיב בנחת ופניו אל הים, "אבל מי מאתנו יכול לחזות מראש את תוצאות מעשיו?"

"לא זה חשוב, אלא היכולת לגבור על תעתועי הרגש ופיתויי הגוף.

כושר הבחירה הוא הסגולה הנעלה ביותר שהעניק הבורא לאדם, לבחור בין הטוב והרע."

"אבל האדם אינו חופשי לשפוט את מעשיו, והבחירה בטוב לא תמיד תוצאתה טובה. האדם נענש לפעמים על לא עוון בכפו."

"הוא לא נענש," השיב בקולו החדגוני, "הוא מועמד במבחן האמונה, הוא מיטהר."

אמרתי לו שמוכן אני לקבל פירוש זה אילו כוהני הדת לא היו באים לעזרת החוטאים ומטיפים להם לפדות את חטאיהם בצדקה, בתפילה או בתעניות גוף קלות ובלתי-מזיקות. בכך הם לא מבערים את החטא מהעולם אלא מנציחים אותו. "אבל אותי מעסיק דבר אחר," הוספתי, "ראה את תנועת הגלים האלה. לכאורה היא חוזרת על עצמה, אך למעשה לעולם אינה חוזרת על-פי סדר קבוע ולעולם מפתיעה אותך ומשאירה אותך בציפיה דרוכה. כזהו מצבו של האדם, שנדמה לו שהוא מחשב את צעדיו לפרטי פרטיהם בשעה שהוא מונע על-ידי כוח טמיר השוכן בו ואין לו שליטה עליו. מהו כוח זה אם לא גורל? להשתחרר מהגורל בזכות האמונה, אין זאת אלא אשליה, כי מן הגורל לא משתחררים אלא כששולטים בו. האדם החופשי באמת, האדם המושלם, הוא זה שיכול לומר בסוף דרכו: אני הגורל שלי!"

עוד שעה ארוכה גלגלנו את שיחתנו. איזו הבנה נשתררה בינינו, ומאותו בוקר ובמשך שלושה או ארבעה ימי ההפלגה ביחד, נעים היה לי להחליף עמו דברים על הסיפון או בחדר האוכל. איש חביב היה, ברטוני שכבר שירת בארצות אמריקה הלאטינית, בברזיל ובפרו כמדומני, והיה בדרכו לאלכסנדריה כשליח המיסיון בבתי-הספר שם. סיפרתי לו שבתקופת לימודי בביירות גיליתי את הנצרות, שעד אז לא היו לי אלא מושגים מעורפלים עליה. בעיר מולדתי לא היכרתי נוצרים, וגם בבגדאד ידידי הנוצרים היו מעטים ואף פעם לא חרגו השיחות בינינו מענינים כלליים, המולד של הסטודנטים, שגם מוסלמים ויהודים נטלו בהן חלק. בביירות גם קראתי לראשונה את "הברית החדשה", שבילדותי נאסר עלינו להחזיק בה, וגילוי זה – אמרתי לו – קרע לעיני אופקים נרחבים ובזכותו נמשכתי בשנות לימודי באמריקה להתמסר ללימוד תולדות הדתות המונותיאיסטיות.

כומר זה ששוב לא ראיתיו ולא ניסיתי להתחקות על הקורות אותו, היה האדם היחיד שעמו ניהלתי שיח-ושיג באוניה. כיום, כשאני מתאמץ להחיות בזכרוני את הימים הרחוקים ההם, אני משתכנע יותר מאי-פעם בכוחו של גורל בקביעות דרכו של אדם. משוכנע אני גם כן, כי בתור יהודי באותן שנים, ובתוקף הנסיבות שבהן נמצאתי, לא יכולתי ללכת אלא בדרך שבה הלכתי. צמא דעת הייתי וכל גילוי חדש הלהיב אותי ותבע ממני לבור לי עמדה, לבחון את עצמי לאורו. החינוך שקיבלתי בבית תחם אותי בחומה של מושגים ונורמות התנהגות, שאף-כי קשה היה לי להשלים עמם, אנוס הייתי לנהוג על פיהם. אבל בשנות שהותי בבית דודי בבגדאד להמשך לימודי בבית-הספר "אליאנס", ובמיוחד אחרי שנמצאתי בביירות, הרחק מהמשפחה, גברה בי הסקרנות להבנת העולם המקיף אותי ונמשכתי להכרת הנצרות ולהעמקת ידיעותי ביסודות האיסלאם. אף-על-פי-כן לא בן-חורין הייתי בבחירת מסלול הלימודים אחרי שעברתי בהצטיינות את בחינות הבגרות באוניברסיטה האמריקאית. הרפואה היתה משאת נפשן של המשפחות היהודיות, ומטבע הדברים הודעתי עצמי להיות רופא, אלא שמחמת עכובים במשלוח התעודות, נבצר ממני להתקבל לפקולטה לרפואה כשהגעתי לניו-יורק, והועמדתי בפני הברירה להמתין שנה שלמה או לבחור בבית-הספר להנדסה. לא רציתי לעורר עלי את זעמו של אחי, אשר התרה בי שלא לבזבז שנה לריק. וכך שיחק עמי הגורל את משחקו, ובמקום רופא נהייתי מהנדס.

אחי שלח לי כסף מדי חודש לכיסוי הוצאות המחיה והלימודים, ואני הקפדתי לקיים את הבטחתי ולשגר לו, מזמן לזמן, סיכומים מפורטים של ההוצאות וגם לדווח לו על מהלך הלימודים. בית-הספר להנדסה שבו למדתי בשנתיים הראשונות היה מסונף למשרד ההגנה של ארצות-הברית, וכשעברתי אחר-כך לבית-ספר להנדסה אזרחית, החלטתי להעמיק את השכלתי בתחום ההיסטוריה ותולדות הדתות. נרשמתי לקורסים שהתקיימו באוניברסיטה אשר זיכו אותי בתום הסימסטר, במילגת לימודים אחרי שהגשתי חיבור על השפעות נוצריות באיסלאם. עמדתי אז לפני סיום לימודי ההנדסה והיה עלי להכריע בין שיבה לבגדאד או לימודים מתקדמים באוניברסיטת ג'ונס הופקינס המהוללת. כתבתי לאחי לבקש את הסכמתו לשהות נוספת, ותשובתו היתה קשוחה ונרגזת שעלי לחזור מיד, אחרת לא אקבל ממנו פרוטה שחוקה. זה היה האות הראשון לקרע בינינו. הוא נטר לי איבה ואף קינא בי שזכיתי להשכלה גבוהה, בעוד הוא נטל על עצמו, בהיותו הבכור, את האחריות למשפחה אחרי מות אבי. אמנם עוד בצעירותו הוכנס לעסקים של אבי , שהיה ממונה על חכירת אדמות חקלאיות באל-חילה וסביבתה השיכות למשפחת דניאל עתירת הנכסים, אבל הוא התהלך תמיד כמי שהקריב את עצמו וויתר על לימודים למען המשפחה ולמעני אני צעיר האחים. תגובתו הכאיבה לי, כי הוא לא מימן את שהותי באמריקה מכספו שלו אלא מחלקי בירושה, וגמרתי אומר שמכאן והלאה לא אשאל לדעתו ואעשה כטוב בעיני. זקוק הייתי כנראה למחלוקת זו כדי להבטיח את עצמאותי ואי-תלותי, ואחת היתה לי אם יגזול אפילו את חלקי בירושה. באותם ימים גם זכיתי בפרס בסך מאתיים וחמישים דולר בתחרות כתיבה בנושא החינוך הטרום צבאי, שנהוג היה בבתי-הספר להנדסה שבו למדתי בשנתיים הראשונות, וזכייה זו עודדה אותי לעמוד בהחלטתי ולהאריך את שהותי בשנתיים נוספות. רובן חדל לשלוח לי כסף, ואני קבעתי לי מינהג לשגר מכתבי לאמי ולא אליו, הגם שהוא קרא אותם בטרם יקראם באוזנה.

היחסים עם רובן השתבשו מאז, אבל עד השערוריה המבישה שחולל קויתי שינהג בתבונה, ולו רק מתוך התחשבות באמי. איש מדנים היה, צר מוחין ואכול שנאה. גם אני שנאתי אותו, ואחרי הפרידה מג'יין נמלאתי רגשות נקם כלפיו, אבל ככל שהפכתי במחשבה כיצד לפגוע בו כפי שפגע בי, נרתע הייתי מעשות דבר העלול להוסיף סבל לאמי על הסבל שנשאה בשתיקה. אומלל הייתי על האוניה, אומלל ומדוכא, וזכורני שבשיחותי המקוטעות עם הכומר הישועי נדחפתי פעמים אחדות לגולל לפניו את הפרשה עם אחי, אבל חישנותי מענה אותי מכך, מה-גם שהוא לא גילה נטיה לדבר בענינים אישיים והעדיף לשוחח בנושאים פילוסופיים מופשטים. איש משכיל היה ובקיאותו ביהדות ובאיסלאם הפתיעה אותי, וזאת בצד ידיעתו הנרחבת בתרבות יון ובניאו-פלטוניזם. ביום האחרון לפני שירד בנמל אלכסנדריה, שוחחנו הרבה על תרבות מצרים העתיקה, שהאיסלאם לא הכיר אותה ולא הושפע ממנה כפי שהושפע מתרבות ין. אמרתי לו שזו היתה אמנם החמצה לגבי האיסלאם, אבל אירופה שחבה חוב גדול לתרבות האיסלאם, ניסתה משך דורות להתכחש לו ולהציג את המוסלמים כברברים. דיברתי כנראה בנימה נלהבת, כי הוא הגיב ספק בהפתעה ספק כקובע עובדה: "אתה מדבר כמוסלמי!" אמרתי לו: "האם חייב אני להיות מוסלמי כדי להכיר בעובדות?" והוא מיהר לתקן את עצמו ולבקש סליחה על שפגע בי. "לא פגעת בי," השבתי, "אני רואה בזה אפילו מחמאה, כי אם יהודי נולדתי, הריני מחפש את הטוב בכל דת ולא שומר אמונים לאף אחת מהן."

יש פגישות שראוי להן שתשארנה ללא המשך. כך הפגישה עם הכומר הזה, ששנתיים לאחר מכן, כששהיתי במצרים קרוב לשלושה חודשים, לא מצאתי טעם ליצור קשר עמו.

מתוך: שמעון בלס, והוא אחר, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2005, עמ' 29-7.

©כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד, בני ברק

האם חשבתם פעם כיצד היו חייכם נראים לו בחרתם אחרת בצומת כלשהו? שמעון בלס בחן אפשרות שרק מעטים בחרו בה – האפשרות שעמדה בפני היהודים בעיראק לפני 1948 לא לעלות לישראל. האם יישארו יהודים? האם יתאסלמו? ספרו של בלס מבוסס על סיפור אמתי. זו היא יצירה שמעטות כמוה בספרות העברית, וייחודיותה מעוררת בקוראיה שאלות רבות.

רקע

רעיונות מרכזיים

השפעה והתקבלות

לקריאה נוספת