חיי נישואים / דוד פוגל
א
במסדרון הקיץ בשאגה ברז-המים. כהרף-עין מילא קול-השאון את כל החלל סביב, חדר אל המעונות, שהיו שרויים עדיין בדמדומי שחר, ונסתנן בעד מחיצת-התנומה גם אל תוך גופו של רודולף גודוייל.
יוכל היות ששאון הברז חולל בו בגורדוייל, רגע אחד לפני יקיצתו, איזה חלום חטוף אי-נעים, כי הרגשתו הראשונה, שנתבלטה בו עם הצטללות חושיו, היתה הרגשה של אי-רצון: מן-הסתם תוצאה של אותו חלום, אשר נשאר בעצמו שם, מעבר השני.
רגע שהה גורדוייל בעיניים עצומות והקשיב. אולם השקט חזר בינתיים ליושנו ושוב לא הספיק אלא לתפוס נקשת דלת, שנסגרה זה עכשיו במסדרון, לתפוס זו הנקישה במאוחר, בדרך המופשט כביכול, לאחר שהיא עצמה כבר גוועה ובטלה.
אז התהפך אל החלונות ופקח עיניו. הוא ראה שהם כבר בהירים כלשהו באור הבוקר הסמך, מה שהגביר בו בבת-אחת את החשק לישון. וכבורח מפני סכנה, חזר והתהפך בבהילות על צדו הימני ומשך עליו את הפלומה.
למטה, ברחוב קליינה-שטטגוט, נתקרב והלך אותו רגע קרון כבד, מתנהל לאיטו,שחרק בלי-חמלה והרתית את הזוגגיות כרעד-אדמה. "קרון-פחמים מבית-הנתיבות הצפוני" – פסק גורדוייל על ספק. אלא שעכשיו שוב לא הייתה כל יכולת להירדם. החריקה נצטמצמה במוחו המדומדם בשניים-שלושה צלילים תפלים ומרגיזים, שנשנו בו בעקשנות נואלת, אף כשהקרון כבר היה מרוחק למדי, עד שנדמה לו לבסוף, שאין הם באים מן החוץ כי אם מתוך איזו זווית של הנפש עצמה. בהזדעזעות פתאומית קפץ וישב במיטה. העיף מבט בחדר הלא-גדול ונתקל בספה לימינו, מקום שישן חברו אולריך ופניו אל הקיר. למראה חברו המתנמנם נעשה משום-מה ער לגמרי. ומייד נדחק ועלה בו, בצירוף רגש מעיק, זכר הדרך הצפויה לו היום. "אה, צריך יהא לילך לשם אף-על-פי-כן! אין ברירה!" אמר אל עצמו מתוך ויתור. לעת עתה עדיין היה לו פנאי והוא חזר ושכב בתקווה שיעלה בידו להתנמנם עוד מעט. אבל מחשבותיו כבר הוסיפו להתנועע מאליהן ושלא בטובתו מסביב לאותו עניין לא-נעים, וקשה היה לעצור בעדן.
החדר הלך ונתמלא בוקר מזוכך של אחד ימי האביב הראשונים. אולריך התרומם והתחיל מתלבש בעצלתיים. גורדוייל עשה עצמו כישן. לא היה בו חשק עכשיו לדבר עם מישהו. בעד עפעפיו הסגורים למחצה התחקה זמן-מה על תנועותיו המרושלות והמכניות של חברו בשעת לבישה, שמטעם-מה היו בעיניו מגוחכות, קטועות, מחוסרת כל קשר. "יצור מגוחך הוא האדם" – בא לידי מסקנה – "והמגוחך שבו מתבלט ביחוד בשעה שהוא עם עצמו" …
לבסוף נעשתה השכיבה קשה לו. תיאר לעצמו את הכרך, שטוף חמה ראשונה של אביב, וביקש להיות נמצא ברחובות. בקוצר-רוח המתין שילך אולריך לעבודתו. אבל הלה, כלהכעיס, הסתובב הבוקר יותר מן הרגיל, יצא כמה פעמים אל הפרוזדור, הוציא צווארון מארון-הבגדים והחזירו מאיזה נימוק ונטל אחר תחתיו וטיפל בניקוי בגדיו כחצי שעה.
היה כשמונה, כשהלך אולריך. גורדוייל קפץ מייד מעל המיטה וניגש אל החלון. למראה הבוקר הכחלחל של תחילת אפריל, שדחק עצמו דרך הרחוב הקטן, תקפה עליו רוח טובה ביותר. טוב היה לחיות, להתנועע, לנשום ביום שכזה. דאגותיו של גורדוייל ניטל עוקצן כרגע; הכל נדמה יותר קל. הוא חזר אל המיטה, שבגדיו היו סדורים לו על כיסא בקירבתה, והתחיל מתלבש במהירות.
כעבור חצי שעה היה גורדוייל מוכן והוא ירד בצעדים מאוששים מן הדיוטה השלישית. בחוץ לפתו בוקר פושר, שנדף ממנו ריח מיוחד, בלתי-מוגדר, ושהזכיר במרוחק נערות יפות שלא הגיעו עדיין לכלל בגרות. הכל היה כמחודש. המרצפת כבר הייתה מזולחת והשלוליות הזעירות שבחריציה נתנדפו בסמוי והוסיפו לאוויר רעננות. הקרונות, האוטומובילים, הטראמים, בתי-החומה ובני-האדם גם הם – הכל הבריק בנגוהות חמה צעירה, הפיק גיל. בדרך נס נמצאו כל השנים העוברות נאות והן נראו כמלובשות שמלות חדשות. האומנות בשביסי-הסלסלה ובסירים הלבנים והמגוהצים דחפו לפניהן עגלות-הילדים במין התגנדרות חשאית, כאילו היו התינוקות היפים והשוחקים יוצאי ירכן. גורדוייל היה מהלך לאורך רחוב נורדבַּן ונטה אחר-כך אל רחוב פרטר. חלונות-הראווה משכו במפגיע וחשק נמרץ נתעורר בו להיכנס אל כל חנות וחנות, לקנות דברים שונים, לצורך ושלא לצורך, לפתוח שיחה עם כל אותם החנוונים ומשרתיהם, להתלוצץ עמהם בקלות-ראש. ועוד עלה בו חשק: להתייצב בראש חוצות ולזרוק מטבעות, גל של מטבעות כסף וזהב, לידי הרחוב ולשמוח בשימחתם. אולם כל זה היה למעלה מכוחותיו: בכיסו לא נמצאו אלא שילינג אחד וכמה פרוטות. התנהל איפוא גורדוייל לאט לאורך רחוב הפרטר הרחב ורב-התנועה, הציץ בידידות יתרה לתוך עיני העוברים, כאילו ביקש לבשר לכל אחד מהם בשורה טובה, והגיע בכך אל גשר-פרדיננד. הוא נתקרב אל כנופיה של בני-אדם,שהתגודדו סמוך למעקה הגשה, דחקו עצמם והביטו למטה.
– נערה צעירה – פנה אדם מסורבל ומגולח למשעי אל שכניו – לא למעלה מבת שמונה-עשרה. בעיני ראיתי, כּֽשֶמָשוּהַ.
הוא אמר זאת בטון של קורת-רוח ידוע, כאילו היה מספר, שראה בעיניו את הקיסר היפוני.
– היה? – שאל קול דקיק.
– זאת לא! מתה כאבן.
– הדור של ימינו! – נתערבה אשה בשנות העמידה, במגבעת ישנה ומהוה ובמלתחה בידה – עומדים כולם על "קרש-הקפיצה". הכל הפקר להם: או שממיתים אחרים או שממיתים את עצמם. אתמול דקר בבית שלנו גם כן שכן אחד את אשתו. בעצם היום דקר אותה! כהרף-עין הייתה מתה, העלובה. לא צייצה אפילו.
גורדוייל דחק עצמו עד למעקה, שמשם אפשר היה לראות למטה, על הרציף, שני שוטרים משגיחים על הטבועה, המוטלת על הקרקע מכוסה שחורים, ואינם נותנים לקהל הסקרנים, המצטופפים במעגל סביב, להתקרב יותר מדי. למרות התשישות הפתאומית, שהציפה אותו בבת-אחת, ירד גורדוייל למטה ונדחק ועבר עד לקירבת המתה. מתחת לטלית השחורה, שלא היה בה כדי לכסות את כל הגוף, ביצבצו שער הראש, שיער ערמוני, מלובד ונטול חיים, ומקצתו של מצח כחלחל-דהה, שנדמה קשה כשחם, ומן הקצה השני – חרטום של נעל שחומה, רטובה ומרופשת, שניכר היה בה, שהייתה שרויה במים ימים רבים. הנפח מתחת לטלית היה גדול, כמו של שתי גוויות, ושטח הקרקע סביב היה ספוג מים. גורדוייל לא עצר כוח לגרוע עיניו מן הגוש המכוסה שחורים. לבו פעם בעוז.
בינתיים בא קרון-המתים וטיאטא את הסקרנים לצדדין. בשעת ההרמה נחשף רגע הראש כולו של הטבועה. נראו פנים נפוחים, כעשויים גבס, עם עיניים עצומות. הלחי השמאלית הייתה מצולקת במקום הגרם, אבל הבשר הקלוף לא היה שונה בצבעו משאר הפנים. החוטם נדמה לו לגורדוייל כארוך ביותר. "לא נחוץ כלל, שיהא החוטם ארוך כל-כך"… – פילחה אותו מחשבה טפלה – "חוטם צריך תמיד" . . . בו ברגע זז הקרון ממקומו ומישהו מן המצטופפים נגח אותו במרפקו בין צלעיו וגרם לו מכאוב קצר ועמום. גורדוייל נתעורר ונזכר שהשעה דחוקה לו. העיף עוד מבט על הקרקע המורטב שלפניו ועל מימי הדונאו החלקלקים, שהיו רצופים שמיים תכולים וקרעי עבים לבנוניות, ואחר התחיל עולה על המדרגות עם ההמון המתפזר. הרגיש עצמו בבת-אחת עייף מאוד, כאחרי עבודה גופנית מפרכת.
– לא טוב, אדון צעיר, לא טוב להיות מת ביום אביב יפה שכזה! –
פלטה לעומתו אשה זקנה וכפופה, שנמצאה מהלכת לצדו.
והיא הוסיפה מייד, כאילו היה בזה אמצעי בדוק כנגד המוות:
– אה, צריך להזדרז הביתה להכין סעודת הצהריים לבני.
אבל יום האביב נפגם כבר יופיו בעיני גורדוייל. כשעיניו כבושות בקרקע וידיו נעוצות בכיסי אדרתו הפתוחה, המשיך דרכו מתוך רוח נעכרת על מדרכת האספלט שלאורך התעלה. אחרי רגעים מועטים הגיע אל קצה רחוב רוטנטורם וסר אליו. הוא עמד לפני בית-מיסחר-ספרים סמוך, קרא בלי עיון שמותיהם של כמה ספרים חדשים בחלון-הראווה, אחר הציץ על שעונו, שהראה עשר ורבע, ונכנס מתוך החלטה אל החנות.
[. . . ]
גורדוייל העמיד עליו עיניים קהות, מטורפות, קרועות לרווחה, ולא השיב כולם. המלצר ניצב אצלו והמתין. אז השיט מבטיו כה וכה, ראה בני-אדם מסובים אל דלפקי-השייש, ונטפי מציאות התחילו מפכפכים אל קירבו. בקול מועם,מאומץ, פלט:
– היכול אתה – שמא תוכל לומר לי, מה השעה בדיוק?
ולתשובת המלצר, כי עכשיו אחת-עשרה חסר חמישה רגעים, נרתע, סילק בעסקנות מרובה את המגיע ממנו ויצא.
החוץ הרענן העביר בו צמרמורת של צינה אך הוא לא הרגיש בכך. המיגרש שומם היה, מעורטל. ממעל עדיין התנוססה הלבנה כחותם על הלילה. גורדוייל נטה לרחוב ארוך, פתוח אל המיגרש, והלך בו לאט, עד שתקף עליו שוב חוסר-השקט כהתפרצותה הפתאומית של מחלה קשה והוא חזר במרוצה אל בית-הנתיבות. עבר את אולם ההמתנה ויצא אל הרציף. ארוכות טייל אילך ואילך. מחוגי האורלוגין הענקי עמדו בעקשנות במקומם. הזמן נעצר. הפסים התנהלו כסופי-ברק אל מרחבי הלילה. פנס-הסימן הגבוה האדים. מן התחנה השניה נשלחה לכאן ידיעה אגב צלול צנוע ממושך. אחר-כך שרקה רכבת-משא, הגיחה ענקית, בנשימה מאומצת ובשאון מחריש, ולא נתעכבה. עברו קרונות-חבית ארוכים, קרונות-כלוב, שעמדו בהם בהמות גסות, קרונות מחוסרי-גג, נושאים ערמות אבנים או סוארי עצים מהוקצעים, וקרונות שלמים, מוגפים, שעל דפנות-הם כתובות היו בקירטון ספרות ענקיות ולפעמים אף איזו מלה. הרעש התרחק והלך. לאורך הפסים ריפרף עוד זמזום חרישי נמשך, ובמרחק דפק משהו בלילה דפיקה נעימה, נוגעת עד הלב.
לסוף נפלטה מן הלילה הרכבת המקווה וקיבלה את גורדוייל ביחד עם עוד נוסעים אחדים. התאים גדושים היו אוכלוסים מתנמנמים ברבם, שחזרו העירה ביום-שבתון, וגורדוייל נשען במסדרון אל הדופן והציץ החוצה, בלי הבחן דבר. רק יקדה בו תשוקה עיוורת, להגיע הביתה לכל המוקדם. מתחנת פרנץ-יוזף לא נסע משום-מה בטראם, כי אם רץ ברגל, ויותר שהתקרב לשכונתו, יותר גברה ריצתו.
מקץ שלושת רבעי שעה הגיע לרחוב קליינה-שטטגוט. טבול-זיעה עמד רגע והביט כלפי מעלה אל חלונות חדרו, שהיו אפלים. אי אפשר היה לקבוע, אם היא ישנה כבר או עדיין לא שבה הביתה. הוא משך בפעמון, גישש וטיפס באופל המדרגות, פתח בזהירות מרובה גלת-הפרוזדור ונכנס על קצות הבהונות. בפרוזדור עמד תחתיו ועצר נשימתו להקשיב. הייתה דממה. אז ניגש לאט-לאט אל דלת חדר, פתחה ונכנס, בלא להשמיע כל שאון. אף-על-פי-כן פלטה תיאה בקול-תנומות איזו הברה לא-מובנה. בלי-ניד נשאר סמוך לדלת ותיאה נרדמה שנית. לא נשמע כלום, זולתי הלמות-לבו הנמרצה ונשימה זקה-דקה של תיאה, שנדמתה עולה מלמטה, מתוך הרצפה. כעבור רגעים מועטים נועז וצעד צעד כלפי הספה וישב עליה. הירח פרש רצועת-זוהר רחבה ואלכסונית לרוחב המיטה ועל-גבי הכותל שמנגד. גורדוייל הקשיב אגב דריכת כל עצביו, בהביטו בלי הפוגה לצד המיטה, כשומר עליה, לבל יתרחש בה כלום מחוץ לידיעתו. ומזמן רב באמת לא נתרחש כלום. רק רצועת-הירח זזה בינתיים ממרגלות המיטה עד לאמצעיתה וכמעט השיקה עתה אל מקום החזה של תיאה הישנה. והנה, לפתע, נתרומם מישהו בכותונת צחורה במיטה, לצדה הימני של תיאה, וישב. גורדוייל לא הבחין אף איוושה קלה שבקלות, רק ראה כל זה במישנה-בהירות, עד שלא היה מקום לצל של ספק. "ובכן היום הנהו שוב כאן! אתמול היה כאן והיום שוב!"… הוא המתין, מתוך נשימה כבושה, והיידלברגר המתין אף הוא. הלז ישב מאובן, בלי כל זיע, מביט נכחו, כשראשו שקוע כלשהו על חזהו וזיפי שפמו שופעים ומצניעים את השפתיים, כפי שראהו גורדוייל בפעם הראשונה בבית-המרזח לפני כדידת השיכר. לבסוף הפנה לאט לאט ראשו מול גורדוייל והתחיל מסתכל בו ארוכות. נדמה כמחייך מתחת לשפמו. לאחר שהביט כך כמה רגעים, חזר ושכב. גורדוייל יסף עוד להמתין שעה קלה, אבל שום דבר לא זע. אז קם בלאט ונתקרב אל המיטה, אך מן הצד השני, מצדה של תיאה ששכבה פרקדן, ובידו הבהיק אולרו הפתוח. נפלטה גניחה קטועה, הזדעזעות במיטה. אורלוגין מרוחק צילצל שתיים. –
בשמונה שעות בבוקר הופיע גורדוייל בחדרו של אולריך, שהקיץ בכניסתו. על פניו הרזים, הלא-מגולחים, קפואה הייתה בת-צחוק מוזרה, מטורפת. הוא צנח על קצה המטה ושהה זמן-מה מאובן, בעוד חברו מסתכל בו בחוסר הבנה. לבסוף אמר בקול נמוך, כדובר אל עצמו:
– תיאה מתה הלילה.
מתוך: חיי נישואים, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2009.
כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
הרומן של דוד פוגל זכה בראשיתו לחוסר אהדה ואף בוז ורק בנוסח שפורסם ב 1986 התגלה אורו וזוהרו של הסיפור הקשה מתואר בספר.
רקע
דוד פוגל, משורר וסופר עברי, חי בשנים 1891–1944. חיי נישואים הוא הרומן הראשון פרי עטו שפורסם, והספר העברי הראשון העוסק ביחסים סאדו-מאזוכיסטיים בין גבר יהודי לאישה נוצרייה. ברומן יש תיאורי מין רבים המובאים לצד תיאור העיר וינה בשנות העשרים, כפי שהיא מתגלה לרודולף גורדוויל, האנטי גיבור של הרומן, המשוטט בה.
נוסחו השני של הרומן, שראה אור ב-1986 בעריכתו של מנחם פרי, תורגם לשפות זרות וראה אור בארצות הברית, אנגליה, צרפת, הולנד, גרמניה, ספרד ועוד, וזכה להצלחה מחקרית וביקורתית רבה, שלא כגרסתו הראשונה בשלושה חלקים בשנים 1929–1930.
רודולף גורדוויל ממצה את העונג מן הסבל שמעבירה אותו אשתו, תיאה, הבוגדת בו ללא הפסקה, מזניחה את הטיפול בבנם המשותף ואף מייסרת אותו במחשבה שהילד אינו ממנו. אך הרומן אינו מתמקד אך ורק במערכת היחסים הסאדו-מאזוכיסטית הזאת, אלא הוא מעמיד גם מערכת יחסים מנוגדת – מערכת יחסים שבין גורדוויל ללוטי בודנהיים, יהודייה בורגנית המאוהבת בו וסולדת מיחסיו הסאדו-מאזוכיסטיים עם תיאה. המתח בין שתי מערכות היחסים הללו עושה את הרומן ליוצא-דופן ובעל אמירה מרתקת על יחסים בין נשים לגברים.
ההקשר ההיסטורי
פוגל חי רק שנה אחת בארץ-ישראל, ובה ראה אור הרומן. את יתר חייו הבוגרים הוא עשה בעיקר בווינה ובפריז. עם יציאתו לאור בארץ-ישראל עורר הרומן הדים בשל נושאו: תיאור מערכת יחסים סאדו-מאזוכיסטית בין יהודי לנוצרייה בווינה. אף על פי כן, הרומן לא זכה להצלחה שלה קיווה פוגל וכשעזב את ארץ ישראל לברלין הוא חיפש שם הוצאה לאור שתתרגם את ספרו לגרמנית ותוציאו לאור, אך ללא הצלחה. יש הרואים בכישלונו של הרומן את הסיבה המרכזית לעזיבתו של פוגל את ארץ ישראל.
בנובמבר 1977 מצא מנהל ארכיון "גנזים" ב"בוידם" של חדר האמבטיה של אלמנתו של אשר ברש חבילת כתבים של דוד פוגל. בחבילה זו היה מצוי נוסחו הבלתי ערוך של חיי נישואים. כתב יד זה היה את הבסיס לעריכתו המחודשת של מנחם פרי את הרומן ולהוצאתו לאור בשנת 1986, שהוא הנוסח המוכר לציבור בישראל כיום. הרומן במתכונתו החדשה זכה להצלחה רבה וראה אור עד כה בארבע עשרה מהדורות.
פוגל נחשב לנטע זר בספרות העברית החדשה, ומעולם לא השתייך לאף חבורה ספרותית. דן מירון כינה את אישיותו "פריפריאלית במודע". עוד טען מירון כי משום שפוגל לא חי בארץ ישראל כשעבר אליה המרכז הספרותי, יצירתו נשכחה מעט בשנות השלושים והארבעים. מחקרים ומאמרים מועטים פורסמו על חיי נישואים עד להוצאתו לאור בשנית בשנת 1986.
רעיונות מרכזיים
תיאור העלילה
במרכז הרומן עומדת דמותו של רודולף גורדוויל, שבחולשתה הקיומית נדמית כסטריאוטיפ של הגבר היהודי הגלותי, החלש והנרפה. גורדוויל מתאהב באישה נוצרייה, נצר למשפחת אצולה בשם תיאה פון טקו, ומתחתן עמה. במהרה מערכת היחסים בין השניים נעשית אכזרית ותיאה מנצלת אותו ומתעללת בו.
תמות מרכזיות
תמה זו, שליטתה של אישה נוצרייה בגבר יהודי חלש, המאפיינת את ספרות התחייה של ברדיצ'בסקי ואת הספרות המאוחרת יותר של עגנון (כפי שהיא באה לידי ביטוי בסיפורו "האדונית והרוכל"), מאפיינת לפי דוד ביאל גם את חיי נישואים. לפי תאוריה זו, הפסיביות של הגיבור היהודי מסמלת את הפסיביות של העם היהודי היושב בגולה.
אולם הרומן אינו נענה בקלות לאף תאוריה, והוא מתעתע בהתמודדותו עם שאלת היהדות: מצד אחד, היהודים מוצגים בו כחסרי מקורות ושורשים יהודיים. בהקשר זה כתב הלל בבלי: "הטיפוסים היהודיים הם יהודים רק בשם, ללא כל חתימת צורה יהודית". מן הצד האחר, היהדות נוכחת מאוד ברומן בכך שרוב דמויותיו הן יהודים והם אף נתקלים בגילויי אנטישמיות.
אם כן, לא ברור האם יצירתו של פוגל מציעה אלגוריה ליחסי יהודים-נוצרים באירופה שבין שתי מלחמות עולם, או האם היא משרטטת יחסי כוחות בין אנשים, יחסים שאינם מעידים על יחסי כוחות בין דתות ולאומים. אפשר לקבוע בבירור שיצירתו של פוגל מתארת יחסים קשים, אלימים ונטולי תקווה בין שני המינים, וכל זאת על רקע עירוני מנוכר המשרה על הרומן אווירה דטרמיניסטית. השאלה בדבר מהות האמירה של פוגל על מצבם של היהודים בגולה נותרת חידה והיא נושא לדיון במחקר.
בחיי נישואים שולטת כתיבה מודרניסטית ואקסיסטנציאליסטית, שאינה מתארת את ההווי הארץ-ישראלי, אלא את ההווי האירופי. הרומן מתרחש בכרך אירופי בשנות העשרים של המאה הקודמת. אופי החיים האירופי-עירוני מתגלה בו כמנוכר ותעשייתי. גיבור הרומן משוטט ברחובות העיר וינה ונלחם ברגש הסתמיות המפעפע בו ומאיים להכניעו.
כתיבתו של פוגל חילונית מאוד: אין בה התייחסויות רבות לספרות חז"ל ולספרות המקרא ונדמה כי פוגל ניסה לברוא שפה חדשה המנותקת מכובד העבר היהודי. בחיי נישואים כתב פוגל בעברית דיאלוגים ומחשבות של דוברי גרמנית שהעברית זרה להם. בדרך זאת נוצר מתח הקשור לדרכי ייצוג השפה. מתח זה עמד בפני כל כותבי העברית בתקופה שבה העברית עוד לא הייתה שפה מדוברת. אצל פוגל המתח מעניין ובולט עוד יותר משום שהוא שם את העברית בפיהם של אנשים שחיו באירופה, ומקצתם אף אינם יהודים.
השפעה והתקבלות
כשהרומן התפרסם לראשונה בשנת 1929–1930 הסתייגו הביקורות מהעלילה המשונה והבלתי-אמינה וציינו את ייצוג היתר של הווינאיות בה. בני נוער קראו את הרומן בסתר בשל תיאורי המין שבו ובשל תחושת האיסור שליוותה את הרומן. פוגל התאכזב מהתקבלותו הצוננת של הרומן משום שקיווה שהוצאתו לאור של הרומן בארץ-ישראל תוביל לפריצת דרך ספרותית.
עד היום חלוקים הסופרים לגבי יצירתו של פוגל: יש חוקרים, כמיכאל גלוזמן, הטוענים כי פוגל מייצג ביצירותיו עמדה אנטי-קולקטיביסטית ואף אנטי-ציונית, ולכן הוא נזנח ונשכח בספרות הארץ ישראלית בשנות השלושים והארבעים. אחרים, ובראשם דן מירון, גורסים כי פוגל מעולם לא נשכח אלא שכמה מהבחירות שעשה הרחיקו אותו מהקאנון הספרותי הארץ ישראלי ומקהל קוראי העברית, שמרביתו כבר ישב אז בארץ ישראל. מירון מתייחס לבחירתו של פוגל לחזור לאירופה אף שהמרכז הספרותי עבר לארץ-ישראל.
פוגל תיאר בכתיבתו נושאים יוצאי דופן בנוף הספרות העברית בארץ ישראל של שנות העשרים והשלושים. מיניות פרוצה, גילוי עריות, ניהיליזם מוחלט ופריעת חוק במרחב אירופי הם רק כמה מהנושאים שבהם עוסקת יצירתו, ואולי זאת הסיבה שבגללה היה קשה לקבל את יצירתו לתוככי הקאנון הספרותי.
נדמה שהשפעתו של פוגל על סופרים ישראלים רק גדלה עם השנים. דוגמה אחת היא הסופרת הצעירה ג'וליה פרמנטו. בריאיון שהעניקה פרמנטו לרגל צאת ספר ביכוריה ספארי, העוסק בחיי ההוללות בתל אביב, היא סיפרה על אהבתה לחיי נישואים: "יש בו [בחיי נישואים, ת"ס) משהו פורנוגרפי מפני שהוא חוקר את הנקודה הזאת של התשוקה לאחר באופן חסר רחמים".
לקריאה נוספת
סלע, מיה (8.7.2011). הארץ-גלריה.
http://www.haaretz.co.il/gallery/1.1179690