שירים / מואיז בן הראש
הַמִּזְרָח נִמְצָא בְּמָקוֹם אַחֵר
כָּל הַכָּבוֹד
עַל הַהוֹפָעָה שֶׁלְּךָ בַּטֵּלֵוִיזְיָה
הִכְנַסְתָּ לָהֶם כַּהֹגֶן
אֲבָל,
קָרָאתָ פַּעַם סֵפֶר שֶׁלִּי?
אֵין תְּשׁוּבָה
תִּסְתַּעֵר עַל הַגִּבְעָה, הֵם צוֹעֲקִים
אַךְ אִישׁ לֹא יָבוֹא אַחֲרֶיךָ
הָאַחֲרוֹנִים לִקְרֹא אֶת סְפָרֶיךָ יִהְיוּ
דַּוְקָא הַמִּזְרָחִים
הָאַחֲרוֹנִים לְהַבִּיעַ הִזְדַּהוּת
אֲבָל הֵם מְבַקְּשִׁים שֶׁתִּסְתַּעֵר בִּשְׁמָם
וּבִלְבַד שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ אֲנוֹנִימִיִּים
חֲצִי שָׁעָה לְפִי תָּכְנִית הַטֵּלֵוִיזְיָה
אַחַד הַמִּשְׁתַּתְּפִים הַמִּזְרָחִים
מַבִּיעַ אֶת דַּעְתּוֹ עַל כָּל הָאַפְלָיָה שֶׁמִּמֶּנָּה סָבַל
אֲבָל מוּל הַמַּצְלֵמָה הוּא מְדַבֵּר עַל
בְּעָיַת נְשִׁירַת הַשֵּׂעָר בִּשְׁנוֹת הַשִּׁשִּׁים
הוּא גַּם תּוֹקֵף אוֹתִי
עַל אוֹתָם דְּבָרִים שֶׁאָמַר קֹדֶם
מִתְנַהֵג כְּמוֹ הָאֲנוּסִים בִּסְפָרַד
מוּל הַמַּצְלֵמָה
וּמִי קוֹרֵא אוֹתִי בְּיִשְׂרָאֵל?
יֵשׁ כַּמָּה מִזְרָחִיִּם שֶׁעוֹסְקִים בְּסוֹצְיוֹלוֹגְיָה
הֵם צְרִיכִים לְקַטְלֵג אוֹתִי
מִזְרָחִי יָשָׁן מִזְרָחִי חָדָשׁ, פּוֹסְטמוֹדֶרְנִיסְט
הַאִם יִשַּׁרְתִּי קַו עִם חוֹקֵר זֶה אוֹ אַחֵר
וּמֵאָה אַשְׁכְּנַזִּים שֶׁמְּחַפְּשִׂים טָעֻיּוֹת הַגָּהָה
וְשׁוֹלְחִים לִי מִדֵּי פַּעַם מִכְתָּבִים
אֶחָד מֵהֶם כָּתַב לִי שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לַעֲבֹר נִתּוּחַ מִין
מִמִּזְרָחִיּוּת לְאַשְׁכְּנַזִּיּוּת
חָשַׁבְתִּי שֶׁבְּסַךְ הַכֹּל מְדֻבָּר בַּהֲמָרַת דָּת
אֲבָל הוּא רוֹצֶה גַּם לַחְתֹּךְ לִי
סֵרוּס הַמִּזְרָחִי הוּא כַּנִּרְאֶה פְּרוֹיֶקְט עֶלְיוֹן שֶׁל הָאַשְׁכְּנַזִּיּוּת
וְהִנֵּה הַמִּזְרָחִים
בָּאִים מִיָּד
וְשׁוֹאֲלִים וּמָה עִם הָעֲרָבִים?
הֵם לֹא מְקֻפָּחִים?
הַהִיא שׁוֹאֶלֶת עַל נָשִׁים?
וְהַמְּהַדֵּר שׁוֹאֵל אוֹתִי עַל פּוֹעֲלִים זָרִים,
פּוֹעֲלִים לֹא קָרְאוּ מִלָּה שֶׁכָּתַבְתִּי
אֲבָל יוֹדְעִים כָּל מָה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר
הָאַחֲרוֹנִים לִקְרֹא אוֹתִי
מִשְׁפַּחְתִּי
הָרִאשׁוֹנִים לִבְרֹחַ מִמֶּנִּי
הַמִּזְרָחִים
לֹא נוֹתְרוּ לִי קוֹרְאִים
שְׁנֵי אַשְׁכְּנַזִּים יָבוֹאוּ תָּמִיד לַהַרְצָאָה שֶׁלִּי
כְּדֵי לְדַבֵּר עַל דִּכּוּי הַיִּידִישׁ
כְּאִלּוּ אֲנִי הִרְבַּצְתִּי לַמְּשׁוֹרְרִים
שֶׁכָּתְבוּ בְּיִידִישׁ
הֵם יֹאמְרוּ לִי
שֶׁאָסוּר לִי לְהַמְשִׁיךְ לְהַרְגִּישׁ מְהַגֵּר
יֹאמְרוּ לִי מָה עָלַי לְהַרְגִּישׁ
מַרְגִּישׁ
כְּמוֹ דָּג שֶׁל מַיִם מְתוּקִים שֶׁהֶעֱבִירוּ אוֹתוֹ לַיָּם
מָה אֲנִי עוֹשֶׂה בִּכְלָל כָּאן ?
מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה?
מָה הֵם עוֹשִׂים בַּדִּיּוּן הַזֶּה?
לָמָּה תָּמִיד בָּאִים שְׁנֵי אַשְׁכְּנַזִּים לְדִיּוּן בִּקְבוּצָה מִזְרָחִית
מָה מֵבִיא אוֹתָם לְשָׁם?
אֵין לָהֶם מַשֶּׁהוּ אַחֵר לַעֲשׂוֹת?
הַאִם הַצֹּרֶךְ לִשְׁלֹט עַל כָּל דָּבָר מַעֲבִירָם עַל דַּעְתָּם?
הֵם תָּמִיד בָּאִים עִם רִקּוּד שֶׁל פְּעִילוּת בְּמֵאָה קְבוּצוֹת
רָדִיקָלִיּוֹת נֶחֱשָׁלוּת
מָה? אֵין לָהֶם חַיִּים? מִמָּה הֵם חַיִּים?
אֲנִי בְּקֹשִׁי מַסְפִּיק לְהִתְפַּנּוֹת לַזֶּה יוֹם בְּשָׁבוּעַ
אֲבָל לָהֶם יֵשׁ יָמִים עַל גַּבֵּי יָמִים.
אֶה! שָׁכַחְתִּי, הֵם לֹא עוֹשִׂים יְלָדִים,
אֲבָל מָה מֵבִיא אוֹתָם לַפְּעִילֻיּוֹת הָאֵלֶּה
וְהַאִם תְּנוּעָה פֶמִינִיסְטִית הָיְתָה מַסְכִּימָה לְהַכְנִיס לְכָל דִּיּוּן
כַּמָּה גְּבָרִים?
אֲנִי שׁוֹאֵל לֹא מֵבִין,
כָּל כַּמָּה חֳדָשִׁים מִתְקַשֶּׁרֶת סְטוּדֶנְטִית
זוֹ תָּמִיד סְטוּדֶנְטִית, תָּמִיד יֵשׁ לָהּ אַבָּא אַשְׁכְּנַזִּי וְאִמָּא תֵּימָנִיָּה
סְטוּדֶנְטִית לְסוֹצְיוֹלוֹגְיָה
הִיא עוֹשָׂה עֲבוֹדָה סֶמִינַרְיוֹנִית
עַל סוֹפְרִים מִזְרָחִיִּים
הִיא רוֹצָה לְדַבֵּר אִתִּי
אֵין סָפֵק
סוֹפֵר מִזְרָחִי
הוּא מִקְרֶה לְמֶחְקָר סוֹצְיוֹלוֹגִי
הַתְּשׁוּבוֹת שֶׁלִּי לֹא נִרְאוֹת לָהּ
גַּם הַשְּׁאֵלוֹת לֹא נִרְאוֹת לִי
תִּשְׁאֲלוּ כְּבָר אֶת הַשְּׁאֵלוֹת הַנְּכוֹנוֹת.
כָּל רֵאָיוֹן בַּטֵּלֵוִיזְיָה אוֹ בָּעִתּוֹן
קוֹנֶה לִי מֵאָה אוֹיְבִים חֲדָשִׁים.
וְאֵיפֹה קוֹרְאִים אוֹתִי?
מֵיְל מִפָּקִיסְטָן,
אֶתְמוֹל דַּנּוּ בַּשִּׁירִים שֶׁלְּךָ
בִּקְבוּצָה
מָה הֵם עוֹשִׂים?
לוֹמְדִים אוֹתִי כְּאִלּוּ הָיִיתִי סֵפֶר תַּלְמוּד
מֵיְל
מִגָּלִיסְיָה בִּסְפָרַד
אֶתְמוֹל הָיָה דִּיּוּן עַל שִׁירֶיךָ
וְעַל שְׁאֵלַת הַמּוֹלֶדֶת וְהַגָּלוּת
אָנָה בַּרְאָם, מֵאַרְצוֹת הַבְּרִית
שׁוֹאֶלֶת אוֹתִי
אֵיךְ אֲנִי מִתְכּוֹנֵן לִפְרַס נוֹבֶּל?
מָה? הֵם עוֹד יוֹתֵר מְשֻׁגָּעִים מֵהָאַשְׁכְּנַזִּים שֶׁלִּי?
לְפָחוֹת אֲנִי יוֹדֵעַ מָה לְצַפּוֹת מֵאַשְׁכְּנַזִּים
שֶׁבָּאִים לַהַרְצָאוֹת שֶׁלִּי
אוֹ שֶׁקּוֹרְאִים עֲשָׂרָה עַמּוּדִים שֶׁלִּי
וְאוֹמְרִים
הָא הָא
תָּפַסְנוּ אוֹתְךָ
טָעִיתָ
אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ עִבְרִית…
לֹא יוֹדֵעַ עִבְרִית
לָמָּה אַתָּה מַרְגִּישׁ מְהַגֵּר?
אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ עִבְרִית.
אֵלֶּה שֵׁנִי מִשְׁפָּטִים שֶׁהוֹלְכִים יַחַד יֹפִי.
הֵבַנְתִּי כְּבָר אֶת הַנִּסָּיוֹן הַזֶּה לְעַרְעֵר אֶת בִּטְחוֹנְךָ בְּכָל מְחִיר
כָּתַבְתָּ שִׁיר אֶחָד טוֹב, זֶה בֶּטַח יָצָא לְךָ בְּפוּקְס
אֵין סִכּוּי שֶׁתִּכְתֹּב עוֹד שִׁיר כָּזֶה
כִּי כָּךְ, הַמִּזְרָחִי שֶׁכּוֹתֵב, שֶׁלֹּא לוֹמַר הַסּוֹפֵר הַמִּזְרָחִי,
יוֹצֵא לוֹ לִפְעָמִים מַשֶּׁהוּ בְּפוּקְס
כִּי הֲרֵי הוּא מֵעוֹלָם לֹא מַשְׁקִיעַ בִּכְלוּם
(הַסְּפָרִים שֶׁלְּךָ לֹא עֲרוּכִים)
הוּא יוֹשֵׁב בָּאֹהֶל שֶׁלּוֹ, עוֹשֶׂה יְלָדִים, שׁוֹתֶה עַרַק, מְעַשֵּׁן כָּל
הַיּוֹם מַרְלְבּוֹרוֹ
וּמִדֵּי פַּעַם יוֹצֵא לוֹ אֵיזֶה שִׁיר.
וּמָה עִם הַנָּשִׁים?
שָׁכַחְתִּי, בֶּאֱמֶת מָה עִם הַנָּשִׁים?
אַתָּה בְּעַד שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת לְנָשִׁים
אוֹ שֶׁאַתָּה חוֹשֵׁב שֶׁצָּרִיךְ לְהַרְבִּיץ לָהֶן?
זֶה לֹא הָיָה הַנִּיטְשֶׁה שֶׁאָמַר לָלֶכֶת לָאִשָּׁה עִם שׁוֹט.
וַאֲנִי, שׁוֹטֶה, פִּתְאֹם, יוֹצֵא לִי אֵיזֶה שִׁיר
בְּמַזָּל.
כְּאִלּוּ הִבְקַעְתִּי שַׁעַר בְּכַדּוּרֶגֶל
כִּי מָסְרוּ לִי אֶת הַכַּדּוּר.
הַכֹּל מִקְרִי
הֲרֵי חוּט שִׁדְרָה אֵין.
מָרָתוֹן
בָּעֵסֶק הַזֶּה מַהֵר מְאֹד אַתָּה צָרִיךְ לִלְמֹד
לְהַבְדִּיל בֵּין הָעִקָּר
לַטָּפֵל וָלֹא
אַתָּה מַתְחִיל לַחֲשֹׁב שֶׁכַּמָּה מַחְמָאוֹת
חִבּוּקִים חוֹנְקִים
מוֹ"לִים מְמֻלָּחִים
שֶׁחַיִּים עַל חֶשְׁבּוֹנְךָ
וּמְשַׁקְּרִים לְךָ בְּמִלּוֹת חֶמְאָה
הֵם הֵם הָעִקָּר
שֶׁאִם אַתָּה מוֹפִיעַ בְּטֵלֵוִיזְיָה אוֹ בָּרַדְיוֹ
אוֹ אִם מִישֶׁהוּ שֶׁהוּא חָשׁוּב
כִּי מִישֶׁהוּ אַחֵר אָמַר לוֹ שֶׁהוּא
חָשׁוּב אוֹ אֵיזֶה פְּרוֹפֶסוֹר
כָּתַב עָלָיו דּוֹקְטוֹרָט
אוֹמֵר לְךָ שֶׁאַתָּה חָשׁוּב אָז בֶּאֱמֶת
הַשִּׁירִים שֶׁלְּךָ מִשְׁתַּפְּרִים לָהֶם שָׁם בְּתוֹךְ סֵפֶר
אוֹ כְּתַב עֵת אוֹ אַנְתּוֹלוֹגְיָה
וְאָז כָּל הַיְּצִירָה שֶׁלְּךָ הוֹלֶכֶת וּמִתְדַּרְדֶּרֶת
כִּי בַּמֵּרוֹץ הַזֶּה אַתָּה צָרִיךְ כָּל הַזְּמַן
לְהִתְגַּבֵּר עַל עַצְמְךָ
לַעֲקֹף אֶת עַצְמְךָ מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל בְּבַת אַחַת
לְהַעֲמִיד בִּפְנֵי עַצְמְךָ אֶתְגָּרִים קָשִׁים וְקָשִׁים יוֹתֵר
שֶׁל אִי נְפִילָה לְתוֹךְ בּוֹרוֹת שֶׁל שֶׁקֶר וְכָבוֹד
בַּמֵּרוֹץ הַזֶּה אַתָּה רָץ נֶגֶד שֵׁיקְסְפִּיר בְּלֵייק
סֵפֶר תְּהִלִּים שִׁירֵי הַשִּׁירִים בּוּקוֹבְסְקִי זָ'בֶאס
הוּאִידוֹבְרוֹ נֶרוּדָה בּוֹרְחֶס וְסֶרְוַנְטֶס
וַאֲחֵרִים וְלֹא נֶגֶד בְּנֵי דּוֹרְךָ בִּלְבַד
כִּי יֵשׁ מְעַט מְאֹד מִבְּנֵי דּוֹרְךָ, אוּלַי
אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם, שֶׁיַּגִּיעוּ לְקַו הַגְּמָר
וְרַק אִם תִּתְמוֹדֵד עִם עַצְמְךָ תּוּכַל
לִהְיוֹת אֶחָד מֵהֶם.
הֶעָבָר
כְּכָל שֶׁהָעִנְיָן הַסִּפְרוּתִי הַזֶּה מִתְקַדֵּם יוֹתֵר
אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁאֲנִי דּוֹרֵך בַּמָּקוֹם
סֵפֶר וְעוֹד סֵפֶר
וְעוֹד סֵפֶר בָּאֹפֶק
וְהַכֹּל נִרְאֶה לִי יוֹתֵר וְיוֹתֵר מְטֻמְטָם
מַבְהִיל מֵעִיק מְתַסְכֵּל דּוֹחֶה
הָאֲנָשִׁים הָרְכִילֻיּוֹת הַכַּתָּבוֹת
שֶׁבָּאוֹת וְשֶׁלֹּא בָּאוֹת
הַהֶעָרוֹת הַמַּחְמָאוֹת
הָאֲנָשִׁים שֶׁיּוֹדְעִים מָה אַתָּה צָרִיךְ לִכְתֹּב
אוֹ אֵיךְ אַתָּה צָרִיךְ לִכְתֹּב
וַאֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהַשָּׁנִים הַטּוֹבוֹת בְּחַיַּי
הָיוּ שָׁלֹשׁ הַשָּׁנִים בָּהֶן לָמַדְתִּי רְפוּאָה טִבְעִית
וְלֹא הִתְעַסַּקְתִּי בְּסִפְרוּת וְלֹא שָׁלַחְתִּי
לִפְרָסִים סִפְרוּתִיִּים וְלֹא פִּרְסַמְתִּי בְּכִתְבֵי עֵת
וְלֹא הוֹצֵאתִי סְפָרִים וְלֹא נִפְגַּשְׁתִּי עִם מְשׁוֹרְרִים
וְלֹא קָרָאתִי סִפְרוּת
כָּל מָה שֶׁכָּתַבְתִּי בְּאוֹתָן שָׁנִים הָיָה כְּתִיבָה נֶטּוֹ
לְמַעֲנִי וְלֹא לְמַעַן אַף אֶחָד
וְאִם כָּךְ אֲנִי חוֹשֵׁב אָז מָה אֲנִי מְחַכֶּה כְּדֵי
לַחֲזֹר עַל זֶה.
אֶלָּא שֶׁהָעִנְיָן עִם הֶעָבָר הוּא
שֶׁאַתָּה זוֹכֵר אוֹתוֹ בְּצוּרָה סֶלֶקְטִיבִית
וְאֵין שׁוּם סִכּוּי שֶׁתַּצְלִיחַ לְשַׁחְזֵר אוֹתוֹ
אוּלַי מָה שֶׁהָיָה טוֹב בְּאוֹתָן שָׁנִים הָיָה
שֶׁחָיִיתִי בַּהֹוֶה
וְלַזֶּה אִי אֶפְשָׁר לַחֲזֹר.
צָרִיךְ לִחְיוֹת.
מתוך: שירים, הוצאת מובן, 2006.
כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם
ספר השירים של מואיז בן הראש מציג מבט מתריס של בני עדות המזרח כלפי אלו שהתייחסו אליהם בזלזול.
רקע
שירים של מואיז בן הראש מנתץ את מה שחשבנו על שירה – אניגמטית, לא מובנת, עמוסת מטפורות ודימויים. שירתו של בן הראש שווה לכל נפש, דיבורית, זועמת, כועסת, ומעניקה צליל פואטי לחוויות יום-יומיות שלא נמצא להן עד כה דיבור שירי כלל.
ההקשר ההיסטורי
מואיז בן הראש נולד בתטואן שבמרוקו ב-1959 ועלה עם משפחתו לישראל ב-1972. הוא משורר, סופר ומתרגם. שירים הוא ספר שירים מרכזי, המעניק מבט עומק אל תוך יצירתו של בן הראש, משום שהוא מאגד חמישה מספרי השירה שפרסם בשנים 1999–2006.
בנעוריו חי בן הראש חי בסביבה רב-תרבותית, באזור המכונה "מרוקו הספרדית". בבית הוריו דיברו ספניולית, בבית הספר אנגלית, צרפתית ועברית, וברחוב ערבית. בן הראש פרסם רומנים, ספרי שירה ותרגומים.
בישראל הוא למד ועסק בהנהלת חשבונות וברפואה טבעית, והוא מבקר בשיריו את מוסדות הרפואה המודרניים על שהם מתעלמים מן הכוליות שבאדם ומטיפים לריפוי ממוקד בלא ראייה הוליסטית.
רעיונות מרכזיים
חוויית ההגירה ממרוקו בגיל 13 הותירה את רישומה העז על הפואטיקה שלו, והוא מרבה לעסוק בקשרים הסבוכים בין מרוקו לישראל. אחד משיריו קרוי "בושיקי בושיקי", כמחווה למלצר מרוקני שנהרג בפעולה כושלת של ה"מוסד" הישראלי בנורבגיה.
בן הראש עסק לא מעט בסטיגמות שנוצרו בישראל לגבי העולים ממרוקו, והוא מציג עמדה פולמוסית ולעומתית אל מול ההגמוניה והממסד הספרותי בישראל. טענתו העיקרית היא כי הם נגועים באירופוצנטריות, אינם פתוחים לרב-תרבותיות אמתית ומדכאים תרבותית אתהמזרחים ואתהתרבות המזרחית. בשל עמדות אלו התקשה בן הראש להשתלב בזרם המרכזי של השירה ורבים מספריו ראו אור בהוצאות קטנות, ולכן הוא מרבה להשתמש באינטרנט להפצת כתביו. זוהי גם הסיבה שבגינה בחר בן הראש לחזור לשמו הפרטי המקורי –מואיז.
ספרו העיקרי שבו הוא עוסק בחוויות אלו הוא ספר השירים קינת המהגר. זו היא "שירת גלות" המקוננת על שאינו יכול לשוב למקום שממנו בא, מחד גיסא, ועל חוסר היכולת להשתלב, מאידך גיסא. אולם תמתיקה זו נוכחת גם בספרי השירה האחרים שכתב. הפואמה הארוכה המופיעה בספר, "דיוקן עצמי של המשורר בראי המשפחה" התפרסמה גם בכתב העת חדרים (גיליון 9).
בן הראש אינו חוסך שבטו גם מהמזרחים, שאותם הוא מכנה "דימים", כשם מעמד בני החסות באסלאם. הוא יוצא נגד המזרחים כעדה, כגוש, כקהל מובחן. כך למשל הוא מבקר את האשכנזים והמזרחים גם יחד, בהומור מצחיק ומושחז שבא חשבון גם עם יחסי המחקר האקדמי ועם השירה החיה:
"[…]תסתער על הגבעה, הם צועקים/ אך איש לא יבוא אחריך// האחרונים לקרוא את ספריך יהיו/ דווקא המזרחים// האחרונים להביע הזדהות// אבל הם מבקשים שתסתער בשמם/ ולבד שישארו אנונימים// ומי קורא אותי בישראל?"
שיריו של בן הראש מצביעים בחריפות על אופני הקליטה של פרקטיקות זהות בקרב הסובלים מתיוג ומסטיגמטיזציה, לעומת בעלי ההון הסימבולי ההגמוניאלי. כך למשל בשיר "להיות מיעוט אתני" הוא כותב:
"אם אתה מדבר על עברך/ הם טוענים שאינך מדבר/ אלא על עברך//אם אתה מדבר על דברים אחרים/ הם לא שומעים//אם אתה צועק הם טוענים / שאתה רעשן//…אם אתה בוכה/ הם טוענים שאתה בכיין" (מתוך לחם החלום).
שיריו מצטיינים בפשטות ונהירות מרבית, בדיבור ישיר ואינטימי עם הקורא, ללא מטפורות סבוכות וציטוטים מקראיים. כן בולט בשירתו הדיאלוג עם משוררים מזרחים כארז ביטון ועם מחמוד דרוויש. בשלושת הרומנים שבטרילוגיה התטואנית הוא מדבר על הצורך לשמר את זיכרון הקהילה היהודית המיוחדת שהתקיימה בתטואן, על קשריה המסועפים עם מרוקו, ספרד וישראל.
בן הראש כותב גם בספרדית ובאנגלית ופרסם ספרים בשפות אלה. שיריו ויצירותיו האחרות תורגמו במהלך השנים לספרדית, לאנגלית, לצרפתית, לגלגו, לאורדו, לסינית ולפורטוגזית. הוא תרגם לעברית משירי צ'רלס בוקובסקי, פבלו נרודה, טהר בן ג'לון ועוד, ופרוזה מאת מיגלדליבס, אדמונד ז'אבז, נהידרחלין, דניאל רדפורד, קטלין טסארו, אלמודנהגרנדס, פאבלוסימונטי, ליה לופט.
השפעה והתקבלות
בשנים האחרונות זכתה הפוליטיות המורכבת ברומנים של בן הראש וגם הפואטיקה הרדיקלית שלו להתייחסות רצינית ואוהדת של הביקורת, בין השאר במאמרים של יצחק לאור, עודד שכטר, נעמה גרשי, גלעד מאירי וענת ויסמן. שיריו זוכים להכרה ציבורית ובשנת 2012 זכה בן הראש בפרס עמיחי לשירה. בן הראש מצוי בקשר הן עם משוררים מזרחים צעירים הן עם מבוגרים יותר, והוא פעיל במגוון קבוצות חברתיות. שיריו נקראים בקהל קוראים שונה מקהל קוראים השגור של חובבי השירה.
ספריו:
קינת המהגר. שירים. 1994, תל אביב: ירון גולן.
הספר הבא. סיפורים. 1997, תל אביב: ירון גולן.
שירת סוף העולם. שירים. 1999, תל אביב: ירון גולן.
מפתחות לתטואן. רומן. 1999, תל אביב: בימת קדם לספרות.
לחם החלום. שירים. 2000, תל אביב: ירון גולן.
האיש הקטן שאוכל גרעינים, סיפורים, 2000, תל אביב: ירון גולן.
משקל הדיו. שירים. 2001,תל אביב: ירון גולן.
לוסנה. רומן. 2002,הוד השרון: אסטרולוג.
חודש פריזאי. רומן. 2002,הוד השרון: אסטרולוג.
מסכת מכות. שירים. 2005,ירושלים: מובן.
בשערי טנג'יר. רומן. 2006,ירושלים: מובן.
קראתיך בשם. שירים. 2006,ירושלים: מובן.
שירים.2006. ירושלים: מובן.
משם באתי. שירים. 2008,ירושלים: מובן.
לקריאה נוספת
ויסמן, ענת (24 בנובמבר, 2006). קל, לי, קל לי, קל לי מאוד לכתוב. ידיעות אחרונות, ספרות, עמ' 27.
לאור, יצחק (29 בנובמבר,2005). בכי המוכים. הארץ, תרבות וספרות.