הרובע היהודי

בימינו קוראים לשטחי המגורים שנכפו על יהודים , ושנמצאים בקרבת אזורי מגורים של לא–יהודים , בשם גטאות.

אף שהשם גטו עצמו נקבע בוונציה בשנת 1516, שאז נתחם בה מקום מגורים מיוחד ליהודים שנאסר עליהם לגור באזורים אחרים של העיר , הוא נעשה לשם כללי לתופעה שכבר היתה קיימת אז במקומות שונים.
יהודים התגוררו במקומות שנקבעו להם בתחומי העיר , או בעיירות סמוכות לערים , שבהן היוו , לעתים , בכמה מקומות במזרח אירופה , את רוב תושביהן . עם האמנסיפציה היגרו רבים מן היהודים , שישבו באזורים כפריים , אל הערים והעיירות ושמו בכך קצ למקצועות יהודיים כפריים אופייניים כמו מסחר בבקר ובסוסים , שהיו נפוצים באלזאס ובגרמניה . במזרח אירופה , שלא כמו בערי איטליה וגרמניה , לא היה " גטו". היהודים התגוררו לעתים קרובות במרכז העיר , סביב כיכר השוק , ובשכנות עם עירונים לא יהודים.
העיר היהודית המזרח אירופית לא היתה ישות יהודית טהורה , אלא תערובת של מוסדות נוצריים ויהודיים ששכנו זה לצד זה . מיתוס העיירה כאי מבודד בתוך סביבה זרה נוצר בספרות היהודית המודרנית.
מיתוס זה משקף אידיאולוגיות מודרניות ברוח הלאומיות היהודית , ואינו מייצג את הגיאוגרפיה היישובית של קהילות היהודים . המציאות הגיאוגרפית היתה שונה למדי . אלפי מפות של ערים ועיירות מראות על קרבה פיזית גדולה בין בית הכנסת , הקתדרלה הקתולית , בית רב הקהילה ודירתו של כוהן הדת הקתולי . נוסף על כך, העיירה המקורית נוסדה על פי תוכנית אב ולא צמחה באופן ספונטני , כפי שעשוי לדמות המתבונן בן זמננ. לפיכך, ניתן להבחין בה בסדר הגיוני , מערך רחובות מסודר וחלוקה מתוכננת מראש של שימושי הקרקע.

לפני האמנסיפציה היו היהודים חייבים לשוב עם שקיעת החמה לאזור הסגור שלהם. הגטאות , בעיקר אלה שבערים , היו צפופים ותנאי החיים בהם היו קשים . הבתים נבנו לגובה , כיוון שלא ניתן להם להתפשט לרוחב , וצורת בנייה זו הגבירה את הצפיפות והחמירה את תנאי התברואה . כאלה היו שכונות היהודים באיטליה . שערי הגטו בעיר רומא , שאלפי יהודים התגוררו בו בצפיפות , נפתחו רק עם איחודה של איטליה וביטולה של מדינת האפיפיור בשנת 1870, אך רבים המשיכו לגור בשכונה צפופה זו גם במאה ה- 20. גתה תיאר גטו כזה , שהיה בעיר פרנקפורט על נהר מיין , דחוק בין חומות העיר הפנימית . המקום עורר את סקרנותו בשל אווירת הזרות ששקקה בו . הוא כתב על צפיפותו של הרובע היהודי ועל תנאי החיים העלובים ששררו בו . אפילו משפחה בעלת שאיפות כלכליות נישאות כמו משפחת רוטשילד נאלצה להסתפק שם במגורים צנועים ולחיות במחנק ללא מרחב–מחייה . ייתכן שהדוגמה היחידה במינה של עלייתה של משפחה זו , שהגיעה לעושר ולהשפעה , מיטיבה להדגים את האפשרויות הפתאומיות שנפתחו לפתע בפני היהודים , כאשר הותר להם לבחור כרצונם את מקום מגוריהם. תצוגת המותרות שהפגינה משפחה זו בתרבות המגורים שלה , מתוך חיקוי אורחות החיים של האצולה הלא–יהודית , נבעה מהחופש שזה עתה זכתה בו , שהצטרף לרווחה הכלכלית.
ראוי להוסיף כי מצב דברים זה התנהל במקביל להטמעות באורח החיים הלא יהודי , והוא לא היה מוגבל רק לצורת המגורים . שעה שהגטאות שנכפו על היהודים באירופה נעלמו בהדרגה עם האמנסיפציה – חוץ מאשר בתקופה הנאצית – נאלצו יהודי ארצות המזרח לחיות ברבעים נפרדים עוד זמן רב אחרי ראשית המאה ה – 20. דוגמאות לכך אפשר לראות במרוקו , שבה התקיימו רבעים נפרדים ליהודים , שנקראו בשם "מלאח", מאז שנת 1280. בתימן , שבה חיו יהודים , עד לעלייה ההמונית לישראל ב – 1950-1949, ברבעים נפרדים , לעתים קרובות אפילו מחוץ לחומות הערים או הכפרים , שאליהם , כמו בעבר באירופה , היו חייבים לחזור עם רדת הלילה . הרובע היהודי בצנעא ( הקע אל–יהוד ) נמצא מחוץ לחומות העיר ולא היה מוגן מפני התקפות שבטים פולשים . עד שנת 1932 יכלו היהודים להגיע לעיר המוסלמית רק מבעד לשער מיוחד בחומות העיר , שהיה ננעל בלילה . מכיוון ששטח המגורים היה מוגבל , מאחר שהחוק המוסלמי לא התיר ליהודים ( כמו לכל הלא–מוסלמים ) לבנות בתים שגובהם יותר מתשעה מטרים , התפתחה בתימן ארכיטקטורה "יהודית" מיוחדת . מרתפים וקומות ביניים יצרו מרחב מגורים נוסף . חצר פנימית , שאינה מקורה , שנמצאה בבתי היהודים , מילאה את תפקיד הגן , שלא היה לו מקום. החזיתות הצנועות מאוד של בתי היהודים שיקפו את מאמציהם שלא לעורר את קנאת שכניהם המוסלמים. דרכים תת–קרקעיות, שהקלו על הבריחה בשעת מצוקה , ומלאי גדול של מים בתוך הבתים היו אופייניים לסביבת המגורים של המיעוט היהודי שנמצא תחת חסות המוסלמים.

קווי אופי חיצוניים לבתי היהודים מן הצד האחר – יש גם קווים אופייניים לבתי היהודים , שנבעו מאורח החיים היהודי . שני תנאים מוקדמים חשובים היו לבחירת מקומות המגורים של היהודים : ה 4 רבה הן לבית כנסת והן למקווה טהרה , שאפשרו קיום חיי משפחה על פי ההלכה . על כן ניתן למצוא בכל פריבילגיום , שקבע את זכויות המתיישבים היהודים בעיר מזרח אירופית עד סוף המאה ה – 18 ציון מפורש של מוסדות אלה , כחלק מן המרקם העירוני המקובל . ליהודי חילוני מודרני , המבקר בבית כנסת רק בימים הנוראים ועשוי להיות זקוק למקווה רק לפני הנישואין ( אם לא נמצאו בתוך דירת המגורים להוציא בתי עשירים גדולים) וחלק נכבד מחיי החברה של הגברים והנשים התקיים מחוץ לבית : בחצר המשותפת , סביב התנור השכונתי , בבית הכנסת ובשוק . אופייני תיאור הבית היהודי שהנציח מנדלי מוכרספרים , שבו הבית והחוץ , המטבח , חדר השינה ובית המרזח הם מרחב אחד : "מלבד שהיה משמש לבית–בישול (מטבח),לחדר המשכב ופעמים לבית תפילה , שימש גם לבית–משקה, לשם היו באים בני המקום , ובימי השוק גם בני הכפרים , לשתות יין שרף". אנשי תנועת ההשכלה היהודית הטיפו, בין שאר הצעותיהם לתיקון פגמיה של החברה היהודית המסורתית , גם לתכנון מחודש של ייעוד מרחביו השונים של הבית היהודי : לכל חדר צריך להיות ייעוד ספציפי . הפרדה מוחלטת צריכה לשרור בין המרחב ה"פרטי" והאינטימי , לבין המרחב הציבורי.

ההגירה לארצות המערב, יחד עם העלייה ברמת החיים , שינו את תפקודי המרחבים השונים בדירה . תופעה מעניינת בבתי יהודים במזרח אירופה , הנמשכת בחלקה גם בישראל , היא זו של הדירות המפוארות שבהן התגוררו אדמו"רים של חסידים . אחדים מהם חיקו את ארמונות האצולה המקומית , כמו למשל החצר החסידית המפורסמת של סאדיגורה . הפאר שאפיין את דירותיהם של הרבנים החסידיים עומד בסתירה לעוני שבו התגוררו בני הקהילה . העדות החרדיות מרוכזות היום במרחבים אורבניים בכרכים מודרניים . על כן ניתן למצוא במבנה אחד מעין "מרכזי תרבות יהודיים" חרדיים , שבהם מרוכזים מוסדות ושירותים שונים , שהיו קודם לכן מפוזרים על פני המרחב השכונתי או העיירתי . תופעה זו משותפת גם לקהילות דתיות יהודיות אחרות , ומשקפת את מידור החיים הדתיים מן המרחב הציבורי היהודי , בהקצאת אתר מיוחד המיועד למילוי הפונקציות הדתיות.