וילנה כמרכז לתרבות יהודית מודרנית

הקהילה היהודית בווילנה, ששורשיה במחצית השנייה של המאה ה – 15, היתה אחת הקהילות הגדולות והמרכזיות במזרח אירופה. בהיבט התרבותי ניתן לתארה כקהילה דתית טיפוסית, בעלת תפיסת עולם שמרנית, שלא נודעה לה חשיבות מיוחדת בהקשר הדתי או ההלכתי. דימויה של קהילת וילנה כמוקד לפעילות דתית ולמדנית אינטנסיבית קשור בתהליכים שהחלו באמצע המאה ה-18 ובמוקדם עמדה נוכחותו של הגאון הרב אליהו מווילנא ( הידוע בכינויו הגר"א )בעיר.
הגר"א נתפס כלמדן הבולט ביותר בזמנו, וזאת בשל מתודת הלימוד הייחודית לו ותחומי הלימוד הרחבים והמגוונים שבהם עסק, וגם בשל השימוש שעשה בתחומי ידע כלליים (מתמטיקה , אסטרונומיה ועוד) ככלי להבנה טובה יותר של הטקסט התלמודי.
יחד עם זאת היה הגר"א אחת הדמויות הבולטות במאבק שהתפתח בתקופה הזאת במרחב היהדות הליטאית נגד הזרם החסידי. במאבקו הזה שיתף פעולה עם הממסד הקהילתי המקומי. בשל כך , וגם בשל פעילותו של דפוס "רום", שבו הודפסה המהדורה הנפוצה ביותר של התלמוד הבבלי  בווילנה, נתקבע בתודעה העממית ובזיכרון הקולקטיבי דימויה של וילנה כ"ירושלים דליטא", דהיינו , "עיר של תורה" העומדת על משמר ערכי היהדות המסורתית.

מראשית המאה ה-19 ניתן לאתר ניצנים ראשונים של תמורה תרבותית בקהילה היהודית בווילנה. במוקד התמורה הזאת עמדה קבוצה מצומצמת של משפחות אליטה מקומיות שהפנימו את תפיסות היסוד של הנאורות המרכז אירופית. המגע עם עולם המושגים והערכים הזה התרחש באמצעות סוחרים, בני המשפחות האלה, שבתקופות שהותם במרחב הדובר גרמנית נחשפו אליו; באמצעות המפגש עם משכילים יהודיים שנדדו מזרחה ושהו זמן מה בווילנה; וכן באמצעות צעירים מקומיים שיצאו ללמוד באוניברסיטאות במרכז אירופה ובמערבה. מוקד נוסף להפצת תפיסות הנאורות בקרב יהודי וילנה היה האוניברסיטה המקומית ששכנה בצמוד לרובע היהודי אוניברסיטה זו , שרבים ממוריה באו מחוגי האינטליגנציה הפולנית או מאוניברסיטאות גרמניות שונות, היתה מוקד למאבק התרבותי–הלאומי שניהלה האוכלוסייה הפולנית נגד מגמות הרוסיפיקציה של השלטון הרוסי. שני הגורמים האלה ניסו לגייס לצדם את האוכלוסייה היהודית הגדולה שחיה במרחב הבלטי.
בשל ההיכרות רבת השנים בין האליטות היהודיות לפולניות, וגם בשל החשדנות באשר למניעיו האמיתיים של השלטון הרוסי, נטו מרבית בני המשפחות האלה באופן טבעי לצד הפולני. אוריינטציה זו היתה דומיננטית עד אמצע המאה ה-19, ואז התגברה הנטייה הפרורוסית. על רקע זה נקבצו סביב המשפחות האלה חוגי משכילים שהיו גם מערכות לתמיכה חברתית וגם מוקדי דיונים רעיוניים. כך התגבש כבר במחצית הראשונה של המאה ה – 19 דימויה של וילנה כמרכז משכילי, שאליו נשאו עיניהם צעירים יהודיים שחיו בעיירות ובערי השדה וחיפשו מסגרת תרבותית חלופית לזו שהציע עולם הלימוד וההלכה המסורתי . רבים מהם אף נטשו את מקומות הולדתם ונדדו לצורך זה לווילנה.

הביטוי הראשון ובעל המשמעות הרבה ביותר של התמורה התרבותית הזאת היה במישור החינוכי. קיומה של מערכת חינוך בעלת מאפיינים משכיליים–מודרניים מעיד , יותר מכול , על עולמם התרבותי של המעורבים בה – הורים , תלמידים ומורים. שילובם של צעיר או צעירה במערכת זו היה ביטוי לתמורה התרבותית–הרעיונית שעברו ההורים ולתפיסתם בדבר עולמם התרבותי העתידי הרצוי של ילדיהם . כבר בשנת 1808 נוסד בווילנה אחד מבתי הספר המודרניים הראשונים לילדים יהודיים ברחבי מזרח אירופה כולה. היוזמה לייסוד בית הספר הזה היתה של קבוצת פרופסורים פולניים מהאוניברסיטה המקומית ששאפו להניע תהליכי אקולטורציה ופרודוקטיביזציה בחברה היהודית המקומית. ההיענות הרבה ליוזמה הזאת, שבאה מצד משפחות שנמנו עם חוגים שונים בחברה היהודית המקומית , מעידה על היקף קליטתם של מרכיבים שונים מעולמה של הנאורות . על אף חייו הקצרים של המוסד החינוכי הזה , בעיקר מחמת קשיים תקציביים , ניתן לראות בו עדות לתמורה התרבותית–התודעתית בקהילה היהודית המקומית . עדות נוספת לכך היא הניסיונות החוזרים ונשנים, בשנים 1811 ו – 1820, לשוב ולפתוח את המוסד הזה .
בתחילת שנות ה-30 קיבלה המגמה הזאת תנופה, דבר שבא לידי ביטוי גם בתזכירים שהגישו משכילים יהודיים מקומיים לשלטונות בדבר הצורך בהקמת מערכת חינוך משכילית לילדים יהודיים וגם בייסודם של בתי ספר לבנים ולבנות. בשנות ה- 40 של המאה ה- 19נוסדו בעיר, ביוזמות פרטיות של משכילים מקומיים, עוד שמונה בתי ספר לבנים ולבנות. תוכניות הלימודים במוסדות האלה התבססו על התפיסה החינוכית שפיתח המשכיל נפתלי הרץ וייזל ושפורסמה בספרו דברי שלום ואמת. כך נחשפו התלמידות והתלמידים האלה , בצד הידע הבסיסי שרכשו בספרות הקאנונית היהודית , גם למגוון רחב של דיסציפלינות מתחומי מדעי הרוח, הטבע והחיים. כהמשך טבעי למגמה הזאת באו בתי הספר שנוסדו בשלהי שנות ה – 40 במסגרת התוכנית של "השכלה מטעם" שיזמו שלטונות החינוך הרוסיים. קיומה של שכבה משכילית מקומית רחבה היה גם בין הסיבות העיקריות להחלטה למקם בווילנה את אחד משני בתי המדרש למורים ולרבנים שהוקמו באימפריה הרוסית בשלהי שנות ה-40 ונועדו להכשיר את עתודת הרבנים המודרניים וכן את עתודת המורים לבתי הספר לילדים יהודיים שנוסדו בכל רחבי תחום–המושב.
במחצית השנייה של המאה ה – 19 התרחבה המגמה הזאת , ובשלהי המאה למדו מאות רבות של צעירים וצעירות יהודיים בבתי ספר , בגימנסיות וב "חדרים מתוקנים", וגם במוסדות חינוך לא–יהודיים מקומיים. גימנסיה עברית (ראשונה במזרח אירופה) נוסדה בווילנה בשנת 1915, ובסמוך לכך גם אוניברסיטה עממית עברית .

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם עמד לרשות תושבי העיר היהודיים מגוון רחב של מוסדות חינוך מודרניים בעלי מגמות תרבותיות ולאומיות שונות : " תחכמוני " (דתי–לאומי) " תרבות " (עברית), "שולקולט" (ידיש), "יבנה" (חרדים),  צב " ק (ר " ת ביידיש : ועד החינוך המרכזי). בצד זאת גדל במידה ניכרת מספרם של הסטודנטים היהודים באוניברסיטת וילנה . עולמם התרבותי של הסטודנטים האלה , שמספרם הגיע בשנת 1930 לכדי 900 ( כ 35 % – מכלל הסטודנטים), הכיל יסודות מתרבויות העברית והיידיש , וכן מהספרות הפולנית , הרוסית , הצרפתית והגרמנית וממדעי הטבע והחיים . הקבוצה הזאת היתה מוקד לפעילות תרבותית ופוליטית אינטנסיבית .

הביטוי השני לתמורה התרבותית שעברו יהודי וילנה מראשית המאה ה – 19, היה בתחום הספרות . בשל האתוס הלמדני שהיה טבוע בעולמם של יהודי ליטא , ויהודי וילנה בהם , אחוז יודעי קרוא שביניהם היה גבוה במידה ניכרת מזה שבקהילות יהודיות אחרות . הפתיחות היחסית למרחבים תרבותיים אחרים שהופנמה בתלמידי בתי הספר היהודיים יצרה קהל צרכני קריאה גדול . על רקע זה יש לראות את הפריחה הספרותית שחוותה הקהילה הזאת החל באמצע המאה ה – 19. במוקד חוגי ההשכלה בווילנה פעל חוג של משכילים אינטלקטואלים שעסקו בכתיבת ספרות ושירה בעברית וביידיש ובהם אד"ם הכהן , קלמן שולמן , אייזיק מאיר דיק ושמואל יוסף פינ . מרחבי היצירה של הסופרים והמשוררים האלה היו מגוונים ביותר . הם עסקו בכתיבת פרוזה , שירה , היסטוריוגרפיה וספרות מדעית פופולרית . מרביתם כתבו בעברית וביידיש , ובצד זאת היו ביניהם גם מי שעסקו בתרגומים מרוסית , מפולנית , מגרמנית, מצרפתית ומאנגלית . עם הבולטות ביצירות שתורגמו ליידיש בווילנה יש לציין את יצירתו הגדולה של הסופר והמשורר הרוסי אלכסנדר פושקין , יבגני אונייגין . הקהילה המשכילית בווילנה במאה ה – 19 שימשה גם מקור השראה ומרחב תמיכה ליוצרים חשובים שחיו במזרח אירופה , ובהם ילידי וילנה או מי ששהו בה תקופת זמן . עמם נמנו , לדוגמה , המשורר יהודה לייב גורדון והסופרים אברהם מאפו וראובן אשר ברוידס . האינטנסיביות של חיי התרבות המקומית , ובייחוד בתחום היצירה בשפת היידיש , ניכרה ביותר בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה . בין התופעות הבולטות בתקופה הזאת היתה קבוצת הסופרים והמשוררים הצעירים אשר כינו עצמם "יונג וילנע", ועמם נמנו שמערקע קאטשערגינסקי, חיים גראדה ואברהם סוצקבר . מוקד פעילות תרבותית נוסף היה מכון ייוו " א (המכון המדעי היהודי) (ר ' במדור חיים יהודיים מודרניים בתפוצות), שעסק בחקר לשון היידיש ותרבותה ובחקר ההיסטוריה של יהודי מזרח אירופה . מרכיב מרכזי במעגל הרחב של הפעילות הספרותית היה אוספי הספרים הפרטיים , ולאחר מכן אף הספריות המקומיות . אם בשלהי המאה ה – 18 כללו האוספים האלה כמעט אך ורק ספרות דתית קאנונית , הרי כבר באמצע המאה ה – 19 ניתן למצוא בכמה מהאוספים האלה , דוגמת האוסף הידוע של מתתיהו שטראשון, ספרות יפה, ספרי מדע פופולרי , ספרי מסעות ועוד . האוספים האלה שימשו גם מקור מידע וגם מרחב אינטלקטואלי שבו עוצב עולמם התודעתי של צעירים יהודיים מקומיים שגילו עניין בתפיסת הנאורות .

למעבר מאוספי ספרים פרטיים לספריות ציבוריות הפתוחות לכול, שהתרחש מראשית שנות ה – 60 של המאה ה – 19, היה תפקיד חשוב ביותר בתמורה התרבותית שעברו חוגים רחבים ביהדות וילנה . תהליך התפתחותן והתרחבותן של הספריות היה מואץ ביותר ומראשית המאה ה – 20 נודעה וילנה גם בזכות שלוש הספריות הגדולות שהיו מוקד לפעילות התרבותית–החילונית בעיר: ספריית שטראשון , ספריית מפיצי–השכלה וספריית ייוו"א.
האפשרות לעיין, כמעט בחופש מלא, בספרים ובעיתונים , גם מקומיים וגם מחו"ל , פתחה לפני המתעניין אופקים רחבים ואפשרה לו נגישות למגוון רחב של דעות , רעיונות ותפיסות עולם . בהקשר הזה ראוי לציין גם את היותה של וילנה מרכז חשוב של בתי דפוס יהודיים במזרח אירופה . בית הדפוס של משפחת רום , וגם בתי דפוס קטנים יותר שפעלו בעיר (קלצ'קין , מ"צ, רוזנקרנץ, שרברק), הציעו לקורא הווילנאי מגוון רחב של חיבורים חוץ–קאנוניים, דוגמת מסעות הים (יואכים קמפה, 1823) כוכבא דשביט (חיים זליג סלונימסקי, 1835) מאיר נתיב (יהודה לייב גרמייזא, 1835) מחקרי לשון (שלמה לווינזון, 1849) הנצנים (אברהם בר גוטלובר, 1850) אהבת ציון (אברהם מאפו,  1853) אהבת דוד ומיכל (יהודה לייב גורדון,  1856) תולדות יוסף בן מתתיהו ( קלמן שולמן  מהדיר, 1859) ומשפט שלום ( מנדלי מוכר–ספרים, 1860).

היקף היצירה הספרותית והפובליציסטית שנדפסה בווילנה מבטא גם גידול רציף במספר הקוראים בעיר . על הקוראים האלה והשתייכותם החברתיתהרעיונית אנו למדים , בין היתר , מרשימות ה"פרנומראנטן" [ מנויים ] שנדפסו ברבים מהספרים בני הזמן . גם מקומם של כתבי עת ועיתונים לא נפקד . לאחר כמה ניסיונות שלא צלחו הופיע בווילנה בשנת 1841 כתב העת פרחי צפון . מרבית הכותבים בו היו מבין משכילי ליטא בכלל ומשכילי וילנה בפרט , ומאמריהם התפרשו על מגוון רחב של נושאים . בשל בעיות שמקורן במערכת הצנזורה הרוסית הופיע רק עוד גיליון אחד , בשנת  1844.
בהעדר כלי ביטוי מעין זה שימשו להם העיתונים וכתבי העת היהודיים במרכז אירופה , דוגמת היונה , התחיה וכרם חמד במות פרסום חלופיות . ואולם , עם הופעתם של העיתונים העבריים (המגיד, המליץ, הלבנון, הצפירה), ובתוכם העיתון הווילנאי הכרמל , בראשית שנות ה – 60 של המאה ה – 19,  היו אלה למרחב השיח החדש והעיקרי של החוגים המשכיליים בווילנה. המגמה הזאת התרחבה במידה ניכרת בראשית המאה ה – 20 כשעל דוכני העיתונים המקומיים היה אפשר למצוא מגוון עיתונים, בשפות שונות, ששימשו כלי הביטוי של זרמים אידיאולוגיים שונים, כגון : דאס יודישע פאלק , אונזער פריינד , דער טאג והזמן . בהקשר הזה יש מקום להזכיר גם את עיתוני הילדים , דוגמת גרינינקע ביימעלעך , והחיים והטבע.

תפיסת העולם התרבותית–החילונית המודרנית קיבלה בווילנה ביטוי בולט גם בתחומי התיאטרון , המוזיקה , הפיסול , הציור והספורט. ראשוני השחקנים היהודיים בעיר , דוגמת יהושע ברטונוב , החלו את דרכם האמנותית על במות לא יהודיות , אך עם הזמן החלו להתגבש בעיר גם מסגרות תיאטרוניות יהודיות , דוגמת "הבימה העברית",  ה"ווילנער טרופע", ה"סטודיה הדרמתית", ה"יידישער פאפולערער טעאטער", "התיאטרון הקאמרי" ותיאטרון הבובות וכן האגודה הפילהרמונית.
בעיר הזאת נולד , גדל ואף החל את דרכו האמנותית אחד מראשוני ומגדולי הפסלים היהודיים בעת החדשה , הלא הוא מרדכי אנטוקולסקי . את ראשית דרכו האמנותית עשה בווילנה גם תלמידו של אנטוקולסקי , הצייר והפסל בוריס שץ , מייסד בית הספר לאמנויות "בצלאל" בירושלים . המוקד החשוב ביותר לפעילות ספורטיבית היה באגודת "מכבי" שהפעילה מרכזי ספורט בתחומים שונים.
על מרכזיותה וחשיבותה של הפעילות התרבותית המקומית ניתן ללמוד גם ממידת מעורבותם של משכילי וילנה בפעילותם של ארגונים דוגמת "חברת מפיצי השכלה בישראל בארץ רוסיא", "חברת מקיצי נרדמים" וה"החברה להיסטוריה ואתנוגרפיה".
בשנת 1908 הוקמה בעיר "אגודת הסופרים העבריים".

הביטוי השלישי לגיבושה של מערכת תרבותית חילונית מודרנית בווילנה היה בתחום הפוליטי. הפעילות הפוליטית האינטנסיבית במסגרות יהודיות ובמסגרות פוליטיות כלליות , שאפיינה חוגים רחבים בקרב יהודי וילנה משלהי המאה ה – 19, צמחה על רקע התהליכים שתוארו לעיל. בשלהי המאה ה – 19 חרג האופק התרבותי–החברתי–הפוליטי של רבים מצעירי העיר היהודיים הרחק אל מעבר לכותלי בית המדרש ולגבולות הרובע היהודי. הצעירים האלה, שערכים כגון הומניזם ואוניברסליזם היו למרכיבי יסוד בהשקפת עולמם ובתמונת העתיד שלהם, מצאו כר פעילות פורה בעיקר בשניים מן המרחבים האידיאולוגיים בני הזמן – הסוציאליזם והתנועה הלאומית . ואולם הם לא הסתפקו בדיונים אינטלקטואליים ותיאורטיים גרידא, וילנה נעשתה בשנים ההן לאחד ממוקדי ההתעוררות החשובים ביותר של תנועת הפועלים באימפריה הרוסית כולה , ובייחוד של תנועת הפועלים היהודית – ה " בונד", שנוסדה בעיר בשנת 1897 ( ר ' סוציאליזם יהודי והבונד במדור תנועות לאומיות וחברתיות). מנהיגי התנועה דגלו בתפיסת עולם חילונית , והקדישו את כל זמנם ומרצם להפצת האידיאולוגיה הסוציאליסטית . שביתות , הפגנות המונים , עיתונות מחתרתית וספרות לא לגאלית היו הכלים העיקריים שבאמצעותם ניסו להביא לשיפור מהותי בתנאי עבודתם של הפועלים , ובעקיפין גם להחלפת שיטת המשטר באימפריה הרוסית . בקוטב האחר של הספקטרום האידיאולוגי התפתח בווילנה מרכז תוסס של התנועה הציונית . הרעיון הלאומי , וביטויו הארגוני התנועה הציונית , ניכרו היטב ברחוב היהודי הווילנאי . נציגי הזרמים השונים בתנועה הציונית , כגון "השומר הצעיר", " החלוץ", בית"ר ו"צעירי המזרחי", פעלו להרחבת מעגלי התומכים בתפיסה אידיאולוגית זו . אף שחלק מהמזדהים עם האידיאה הציונית שימרו גם תפיסת עולם דתית , מרביתם דגלו ברעיון "האדם החדש" המשוחרר מכבלי המסורת . למעשה ניתן לומר שלמרות היותה קהילה בעלת מסורות דתיות וחברתיות רבות שנים ומגובשות , ואף נוקשות במידת מה , דווקא בקהילה היהודית בווילנה אפשר לאתר את שורשי התגבשותה של התפיסה התרבותית היהודית החילונית בחברה היהודית המזרח אירופית , שהקדימה בשנים רבות את המרכזים הספרותיים–התרבותיים שהתפתחו החל בשלהי המאה ה – 19 באודסה ובוורשה . המכנה המשותף לשלושת ההיבטים שתוארו לעיל : מערכת חינוך משכילית–מודרנית , יצירה ספרותית ומחקרית ענפה ופעילות פוליטית רבת גוונים נמצא בתפיסה הפלורליסטית השוללת את קיומו של מקור סמכות מחייב.
את מקומה של תפיסת העולם הדתית–המסורתית , שראתה במערכת האמונות והדעות הדתית את מקור הסמכות הבלעדי , תפסה בהדרגה תפיסה אנתרופוצנטרית המעניקה לפרט את האחריות הבלבדית לעיצוב עולמו התרבותי , החברתי והפוליטי . אין מדובר בשלילה מוחלטת של הדת , אלא בהיותה עניינו של הפרט . לגישה הזאת נודעה גם השפעה מכרעת על אופייה ודמותה של המערכת התרבותית הזאת . אופייה של החברה היהודית הווילנאית לא היה מטבעו רדיקלי ביותר , והיא העדיפה בכל נושא ועניין את המהלך האטי על פני המהלך הרדיקלי והדרמתי.
זה הרקע לכך , שבצד ניסיונם לעצב מודל תרבותי חדש , היו מרבית משכילי וילנה במאה ה – 19 גם תוצר , כמעט טיפוסי , של התרבות הבית–מדרשית . מרביתם , לפחות עד שלהי המאה ה – 19, היו שומרי מצוות , וניסו לבסס את התפיסה התרבותית שלהם על מיזוג של יסודות קאנוניים עם יסודות חוץ קאנוניים . התפיסה הזאת אפיינה גם את המרחב התרבותי היהודי–הווילנאי במהלך המחצית הראשונה של המאה ה – 20 גם כאשר חשיבותו ומרכזיותו של המרכיב הדתי בעיצוב תפיסת העולם פחתו במידה ניכרת. הגישה הסובלנית הזאת היא שאפשרה את קיומן , בסמיכות זמן ומקום , של מערכות תרבותיות מגוונות בעלות אופי מנוגד ולעתים אף קוטבי . על רקע זה ניתן לראות את וילנה כ"מעבדה" שבה עוצבו מודלים שונים של התרבות היהודית המודרנית .