חגיגות העשור למדינה

בשנת העשור למדינת ישראל יכלו מנהיגי ישראל לחכך כפיהם בסיפוק. הגבולות היו בטוחים וכלכלת ישראל התייצבה. יישובים צצו כפטריות אחרי הגשם, והחקלאות הישראלית הניבה תוצרת שיכלה לספק את רוב המשק המקומי. גם פרויקט קליטתם של למעלה ממיליון עולים נראה כסיפור הצלחה כשהמעברות החלו לפנות את מקומן לשיכונים חדשים. אין ספק שהשנה העשירית של מדינת ישראל הייתה ראויה לחגיגה.

כבר בתום חגיגות השנה התשיעית החלו ההכנות ל'חג העשור'. הממשלה מינתה את 'ועדת העשור', שתנצח על החגיגות, ושמה בכיסה תקציב מכובד. חברי הוועדה קבעו כי אירועי העשור יחלו ביום העצמאות העשירי למדינת ישראל ויימשכו שנה תמימה. החגיגות יגיעו לכל מקום בארץ, וכל אזרחי ישראל, וגם יהודי התפוצות, ייהנו מהפסטיבל.

ארבעה ימים לפני יום העצמאות העשירי נרשמה התרגשות רבתי. הבמות נבנו, הדגלים נתלו וישראלים רבים כבר שבתו ממלאכתם. אפילו הממשל הצבאי, שהוטל על אזרחי ישראל הערבים, ביטל את הגבלות התנועה לכמה ימים. יום העצמאות העשירי נפתח בטקס הממלכתי, ולאחריו הופיעו אמנים על במות בידור בכל הארץ. זיקוקין די נור נורו "להגברת שמחת ההמונים". באצטדיון רמת גן צעדו אלפי חיילים לקול תרועות הקהל, וכך גם בירושלים. בנציגויות ישראל בעולם קיימו עצרות מרגשות, ומארצות-הברית הגיעו דיווחים כי הנשיא טרומן אף הזיל דמעה.

אבל האירוע המעניין ביותר התרחש בשדרות רוטשילד בתל אביב. כבר בצהרי יום העצמאות החלו להתקבץ אנשים מסביב למוזיאון תל אביב, במה שהגדירה ועדת העשור כ"ספונטניות מאורגנת", ובחזית הבניין התמקמה תזמורת המשטרה. בזה אחר זה החלו להגיע החתומים על מגילת העצמאות. כל חותם שנכנס זכה לתרועת חצוצרות המשטרה ולליווי מחיאות כפיים סוערות מצד הקהל. בפנים גילו החותמים את אולם ההכרזה, בדיוק כמו שהשאירו אותו לפני עשר שנים, או יותר נכון, כפי ששוחזר בחודשים האחרונים. כל אחד התיישב בדיוק במקום שבו ישב עשר שנים קודם לכן. על שני כיסאות ישבו אחרים, היו אלה הכיסאות של שני חברי מנהלת העם שנפטרו ואת מקומם תפסו אלמנותיהם.
הטקס נפתח בנאום של בן-גוריון, ולאחריו קראה השחקנית חנה רובינא את מגילת העצמאות. שר הדתות קרא 'שהחיינו', והשחקן אהרן מסקין קרא את תפילת יזכור. בסיום הטקס יצאו הנוכחים לחזית הבניין, שם חנך נשיא המדינה שלט המספר את סיפור ההכרזה. לסיום האירוע פרץ ההמון בחוץ בריקודי הורה, כפי שעשה עשר שנים קודם לכן.

האירוע תוכנן בקפידה רבה, ולשחזור הוזמנו הכיסאות, הווילונות והתמונות המקוריות, אלה שקישטו את האולם ביום ההכרזה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה קיבלה ההכרזה מעמד מקודש. יעברו עוד כמה שנים עד שתעביר עיריית תל אביב את המבנה לידי המדינה, ורק בחגיגות השלושים נפתח השחזור לציבור הרחב. אבל כפי שכתבו אז בעיתונים, אירוע כה מוקפד ורב רושם, אי אפשר במדינת ישראל שיסתיים בלי שערורייה, ולו הקטנה ביותר. כך היה כשדנו ברשימת המוזמנים וגילו שבין החותמים על המגילה היה גם אחד, מאיר וילנר שמו. שמו לא החליק בגרונם של חברי ועדת העשור, שחיפשו דרך להימנע מלהזמינו. וילנר היה מי שהקים, יחד עם מנהיגים קומוניסטים מערביי ישראל, את המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), והיה מוקצה מבחינת רבים בציבור הישראלי. בן-גוריון טבע "לכבודו" ו"לכבוד" יריבו המר מנחם בגין את הסיסמה "בלי חירות ומק"י", ושירטט בכך את גבולות הלגיטימיות הציבורית. בן-גוריון עמד על כך כל תקופת שלטונו, ורק בתקופת מחליפו, לוי אשכול, הוזמנה חירות של מנחם בגין לשבת לשולחן הממשלה. מק"י של וילנר, על כל גלגוליה, מעולם לא הייתה חלק מממשלת ישראל. אבל לבסוף, למרות המלצתה של הוועדה, הוזמן וילנר כשאר החותמים על המגילה.

"המאורע שהתרחש חרוט על דפי ההיסטוריה העולמית והיהודית" – בן-גוריון בטקס שחזור ההכרזה, דבר 27.4.1958

הידעת?

חגיגות העשור הותירו גם שתי מסורות מכובדות שלא נס ליחן עד היום – שבוע הספר העברי וחידון התנ"ך העולמי. הזוכה בחידון התנ"ך של שנת 1958 היה עמוס חכם, שהפך בן לילה לידוען של ממש.

שאלה לדיון

האם לדעתך ראוי לה למדינה להשקיע ממון רב בחגיגות מסוג זה?