עסק הביש

"עסק הביש" הוא הכינוי שניתן לפרשה הרפתקנית ומיותרת בלב מצרים, מדינת האויב הגדולה של ישראל באותה תקופה. הפרשה חשפה אחד עשר אנשי ריגול ישראלים במצרים. שניים מהם הוצאו בסופו של דבר להורג, אחד התאבד בתא המעצר, ואחרים ריצו עונשי מאסר ממושכים, ושוחררו רק לאחר מלחמת ששת הימים. בישראל הביא "עסק הביש" לשורה של משברים פוליטיים ולחילופי שרים ואפילו ראש ממשלה, והכל סביב שאלה אחת – "מי נתן את ההוראה?"

בתחילת יולי 1954 התפוצץ מטען חבלה קטן בתא דואר באלכסנדריה, וגרם לשריפה מקומית. כעבור שבועיים אירעו שני מקרים נוספים שבהם נפגעו מרכזים אמריקאים ובריטים בקהיר. חלף שבוע נוסף ועל מדרגות קולנוע 'ריו' בקהיר נעצרו שני צעירים יהודים, כשבתיקו של אחד מהם מטען חבלה קטן. חשיפתם הביאה למעצרם של יהודים נוספים, והם הובאו בפני בית דין צבאי והואשמו בקשירת קשר כנגד מצרים. ב-27 בינואר 1955 גזר בית המשפט על שניים מהם – ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר – גזר דין מוות, שבוצע ארבעה ימים לאחר מכן.

כותרות העיתונים בישראל זעקו, כינו את העצורים "נידוני קהיר" וטענו כי נשפטו על לא עוול בכפם. אבל בצמרת משרד הביטחון ידעו את האמת – לא הייתה זו עלילת דם, אלא פעולת ריגול וחבלה שהשתבשה. מדינת ישראל שלחה חוליה של יהודים מצרים לחבל במטרות מערביות במצרים ולהפליל במעשים גורמים לאומניים ערבים. מטרת המדינה הייתה למנוע את יציאת הצבא הבריטי מאזור תעלת סואץ, שעליה נערך משא ומתן חשאי באותה העת. אבל הפעולה הייתה משובשת למן הרגע הראשון, ואיש לא לקח עליה אחריות. השאלה "מי נתן את ההוראה?" להפעלת הרשת העסיקה את מערכת הביטחון במשך כמה שנים.

תחת מעטה של סודיות מונתה ועדת חקירה. החשדות הופנו כלפי שני אנשים – שר הביטחון פנחס לבון וראש אגף המודיעין בנימין ג'יבלי. הרמטכ"ל משה דיין היה באותה עת בחו"ל ולכן לא נחשד, וראש הממשלה שרת היה ידוע כמי שמסתייג מפעולות חבלה הרפתקניות שכאלה. הוועדה לא הצליחה לקבוע באופן חד-משמעי מי נתן את ההוראה. פנחס לבון טען כי נתפר לו תיק ודרש את התפטרותם של מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס ושל ראש אגף המודיעין ג'יבלי. ואולם ראש הממשלה סירב ולבון התפטר. דוד בן-גוריון חזר משדה בוקר למלא את תפקיד שר הביטחון, ובחלוף כמה חודשים חזר גם לתפקיד ראש הממשלה.

בסוף שנות החמישים, כאשר נחשף שמפעיל שכינויו 'האדם השלישי' היה סוכן כפול, עלתה הפרשה לדיון מחודש. ועדות חקירה שקמו בעקבות גילוי זה חשפו בחקירותיהן כי בכירים במערכת הביטחון שיבשו הליכי חקירה וזייפו מסמכים. הפרשה הבהירה כי מאבקי כוח פנימיים, ולא רק איומים מבחוץ, עלולים לפגוע פגיעה קשה במערכת הביטחון.

אם לא די בכך, הפרשה פגעה בניסיון למגעים מדיניים בין ישראל למצרים. גישושים בדבר יציאתו של הרמטכ"ל לשעבר יגאל ידין לשליחות רשמית בקהיר הושעו. בשל מגבלות הצנזורה הציבור בישראל ידע רק שיהודים נשפטו והוצאו להורג במצרים, ולא את פרטי הפרשה. לאור נתונים אלה, ביקור של אישיות ישראלית בכירה בקהיר לא היה מתקבל בעין יפה. הביקור בוטל ועמו נגנזו אותם מהלכים מדיניים.

"במתן הוראה כושלת אין פשע, אבל התכחשות להוראה כושלת והטלת האחריות על המבַצע – זהו אחד הפשעים הכבדים ביותר" – בן גוריון, מעריב, 1964

הידעת?

רק ב-1960 נסדק לראשונה מעטה הצנזורה שהוטל על הפרשה. העיתון "העולם הזה", שנהג למצוא דרכים יצירתיות לעקוף את מגבלות הצנזורה, פרסם סיפור מתח בדיוני שכותרתו "פרשת אלכסיס". תוכן הסיפור היה מאבק מודיעיני בין יוון לטורקיה, שכל פרטיו זהים לפרטי עסק הביש. כך נחשף הציבור בישראל לראשונה לפרשה שזה שנים זעזעה את המערכת הפוליטית, ותמשיך לזעזע אותה עד שיירדו גיבוריה מהבמה, במחצית השנייה של שנות השישים.

שאלה לדיון

אין זה מקרה יחיד שבו מחדל בטחוני נעלם מעיני הציבור בשל אילוצי צנזורה הנובעים משיקולי ביטחון. כיצד לדעתכם יש לנהוג במקרים כאלה?