אבו ג'ילדה

"אם לא תאכל יבוא שוטר", כך איימו אמהות מתוסכלות על ילדים סרבנים. אבל בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, זנחו אמהות את אנשי החוק הסמכותיים, וגייסו למשימה דמות מאיימת הרבה יותר: "אתה גומר מהצלחת או שאני קוראת לאבו ג'ילדה?" מי היה אותו אבו ג'ילדה ומה עלה בגורלו?

אחמד חמד מחמוד נולד בשנת 1900 או אולי בשנת 1901 ,מועד לידתו לא ברור. מה שידוע ומוסכם על הכל הוא שנולד בכפר טאמון שליד שכם למשפחה עניה מרודה. כבר בגיל שמונה נאלץ לחפש דרך להתפרנס. איש לא יודע כיצד השיג אחמד רובה גרמני איתו שדד את השכנים, שהיו עשירים יותר ממשפחתו. אף שהיה ילד בלבד, היה עשוי ללא חת, ועסקי השוד היטיבו עימו. הוא רכש לעצמו חגורת עור מפוארת וכך גם רכש את הכינוי שלו – אבו ג'ילדה (ג'ילד משמעותו "עור" בערבית). ככל שהתבגר התרבו מעשי הפשיעה שלו. הוא החל “להעסיק" עובדים צעירים נוספים שהגדילו את מחזור הכספים שלו, בעיקר על חשבון עשירי צפון השומרון.
בגיל 23 התאהב אבו ג'ילדה בבחורה צעירה בשם זריפה שהחזירה לו אהבה. הכל היה טוב ויפה, אלמלא פרט ביוגרפי קטן בחייה של זריפה – היא הייתה נשואה. אבו ג'ילדה שכידוע לא ראה בעיה בסוגיות מוסריות, פנה בכתב לבעלה של זריפה ושאל -אם יסכים לתת לאשתו גט. תחילה הבעל סירב, אבל כשראה מי חתום על הדרישה, נתן את הסכמתו בלב חפץ (חיים). השניים נישאו בשנת 1923.

בציבור הפלסטיני סיפרו עליו שהוא לוחם צדק וחירות, מעין רובין הוד שלוקח מהעשירים, אבל לא בהכרח נותן לעניים… אבל היו אחרים שראו בו פושע מסוכן. אבו ג'ילדה הצליח פעם אחר פעם להערים על השלטונות הבריטים ולהביך אותם. בשנות השלושים הוא הפך לדמות מוכרת, וכל שוד או מעשה רצח בלתי מפוענח נקשר בשמו. למלאכת הפרסום נרתמו גם הבריטים שתלו ברחבי הארץ את תמונותיו עם הכיתוב "מבוקש” (wanted (והציעו פרס של 250 לירות על ראשו.

בשנת 1933 ירה אבו ג'ילדה בשוטר בריטי והרג אותו. כך, הפך ממטרד אוריינטלי, לאויב האימפריה כולה. במבצע גדול שנמשך כמה חודשים ובסיוע מלשינים הצליחו הבריטים ללכוד אותו במערה באזור שכם. "אבו ג'ילדה נלכד" זעקו כל עיתוני ארץ ישראל השבוע לפני 85 שנה. הוא נכלא בכלא המרכזי במגרש הרוסים בירושלים, שם חיכה לגזר דינו. איתו חיכו גם אסירים יהודים רבים, בהם לא מעט אנשי אצ"ל ולח"י. ערבים ויהודים היו בכלא הזה, כולם בסירה אחת.

אבל אבו ג'ילדה לא היה כמו כולם, הוא כבר היה ידוען. אב"א אחימאיר, ממנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית (יושב קבע בבתי הכלא הבריטים), סיפר לימים כי לראות את אבו ג'ילדה בכלא היה כמו לראות ציפור נדירה שניצודה וכנפיה קוצצו. חיים דבירי, רוויזיוניסט נוסף, סיפר שהוא ואבו ג'ילדה הפכו בכלא לחברים קרובים. הם היו מבלים יחד את שעות ההליכה בחצר הכלא: "היינו מנשקים זה את לחיו של זה כמנהג המזרח" כתב דבירי בזכרונותיו "ומנהלים שיחה על פוליטיקה ועל הצורך, כמובן, לגרש מן הארץ את האויב המשותף" הבריטים כמובן.

אבו ג'ילדה לא זכה לראות בגירוש האויב המשותף. הוא נשפט והועלה לגרדום ב-21.8.1934 .זמן לא רב לאחר מכן פרץ המרד הערבי הגדול והקרע בין החברה היהודית והערבית העמיק. עם זאת דמותו האגדית של אבו ג'ילדה נותרה כפולקלור משותף לשני הצדדים, ומעלליו זכו לשלל עיטורים וגוזמאות,
בערבית ובעברית כאחד. שמו המשיך להיות חלק מהפולקלור הישראלי והופיע בשירים, סיפורים ואפילו בסרט השוטר אזולאי.

"היה זמן – ונואמים ציוניים היו מתפללים לזכות ולראות בארצם פושעים יהודיים ובתי סוהר יהודיים. "אידאל" זה נתקיים במלואו ובשפע. יש לנו בישראל סוחרי שוק שחור, מבריחי מכס, גנבים, שודדים ורוצחים ואנסים ופושעים אחרים מכל המינים. בנידון זה היינו "ככל הגויים" ולאו דווקא כמתוקנים שבהם." בן-גוריון, המבחן העליון 1954

הידעת?

בנם של אבו ג'ילדה וזריפה הוביל חוליות מסתננים מירדן לישראל בסוף שנות השישים. הוא נהרג בשנת 1969 בפעילות של הצנחנים מעבר לגבול.

שאלה לדיון

האם לדעתכם נכון להתייחס אל שודדים כמו אבו ג'ילדה כאל גיבורי תרבות מקומית?