אוי הסלע האדום האדום

מעבר להרים ולמדבר

אומרות האגדות ישנו מקום

שאיש ממנו חי עוד לא חזר

והוא נקרא הסלע האדום.

שורות הפזמון הזה, ששר אריק לביא, הרעידו את מיתרי ליבם של צעירים רבים בשנות החמישים. כמה מהם ארזו "חלום ישן, מפה ומימייה", כמו בשיר, וכמו בסיפורים, וחצו את הגבול לירדן, שהייתה אז מדינת אויב.

שנים-עשר צעירים ישראלים מצאו כך את מותם. זהו סיפורם.

ב 29- באוגוסט 1953 הוחזרו לישראל גופותיהם של חמישה אזרחים שחצו את הגבול לירדן ונהרגו מירי שוטרים. הגופות היו של צעירים ישראלים בשנות העשרים, שתי סטודנטיות, מי שהיה מזכיר קיבוץ יפתח, חבר שדה בוקר וצעיר ממושב עין עירון. המשותף להם: כולם חברי פלמ"ח לשעבר. חמש שנים לפני כן הם נכנסו למלחמת העצמאות כלוחמי פלמ"ח ויצאו ממנה כחיילי צה"ל. אחרי המלחמה חזרו איש ואישה לביתם, אבל יצר ההרפתקנות לא נתן להם מנוח.

בפלמ"ח היה נהוג לצאת למסעות חניכה מפרכים, שבהם היו החברים בוחנים את גבולות היכולת הפיזית וגם את גבולות הארץ. לאחר המלחמה והשחרור מהצבא התקשו רבים מחברי הפלמ"ח להסתגל לחיי השגרה וחיפשו את ההרפתקה הבאה. מאחר שנסיעות לחו"ל לא היו מקובלות, הם מצאו הרפתקה חדשה בגבולה הדרומי של המדינה. ההרפתקה נועדה גם לאתגר את הגבול הישראלי, שהיה בשנת 1953 בן חמש בלבד.

עוד לפני החמישה הללו יצא לסלע האדום (פטרה) זוג מפורסם הרבה יותר. במארס 1953 חצתה הפלמ"חניקית רחל סבוראי, ביחד עם בחור צעיר ופעלתן, מאיר הר-ציון שמו, את הגבול לירדן, כמאה קילומטר צפונית לאילת. הם הושפעו מסיפורי טיילים שהגיעו לפטרה לפני הקמת המדינה. לאחר יומיים של חיפושים הגיעו לסלע האדום, וחזרו כעבור יומיים נוספים. לחבריהם סיפרו בנשימה עצורה על העיר הנבטית החצובה בסלע, ועל קירות אדומים בוהקים באור שקיעה. החמישה שמעו גם הם את הסיפור. הם היו חובבי מסעות וטבע, ומסע קצר לאתר רב הרושם שמעבר לגבול נשמע פתאום מפתה. הם החלו לתכנן את המסלול על פי הסיפורים של קודמיהם. לחבריהם אמרו שבמקרה הגרוע "נילקח בשבי ונחזור כעבור תקופה קצרה".

מכר ותיק, פלמ"חניק כמובן, שראה אותם בדרך, לקח אותם טרמפ, ובקילומטר המאה מאילת חצו את הגבול לירדן. איש לא יודע מה קרה לאחר מכן, אבל כעבור יומיים השיב נציג האו"ם את גופותיהם לישראל. נמסר שהם נהרגו בקרב יריות עם חיילים מקומיים.

הם היו החללים הראשונים הקשורים במיתוס הסלע האדום המתגבש, שהפך בן לילה ל"מיתוס של מוות". ההולכים הבאים לא היו פלמ"חניקים מגלי ארצות, אלא צעירים שחיפשו מבחני אומץ וגבריות. נשים כבר לא היו בחבורות הללו. בשנת 1957 אסף סביבו הצנחן רם פרגאי חבורה של שלושה לוחמים נוספים. לכולם חלקו אכזבה משותפת מכך שבשל נסיבות שונות לא יצא להם להשתתף במערכת סיני. הם חצו את הגבול לירדן במקום שבו שתי החבורות חצו את הגבול לפניהם, אך עוד באותו יום נהרגו בקרב יריות עם הלגיון הירדני.

עשרות צעירים ניסו את כוחם במסע לסלע האדום. רובם נתפסו עוד בשטח ישראל והוחזרו לביתם. אחרים נתפסו בידי הלגיון הירדני והושבו לישראל, אבל היו גם ששילמו בחייהם. שנים-עשר קורבנות גבה מיתוס הסלע האדום. בשיא תקופת המסעות הללו כתב חיים חפר את השיר על חבורה ההולכת לסלע האדום וסופה ב"מטח היריות היה קצר / גנח אחד, 'נפצעתי' ויידום / ענו רעיו בפה מלא עפר/ 'הגענו אל הסלע האדום'." החשש כי צעירים נוספים עלולים ללכת שבי אחר תיאורי המוות הרומנטיים הללו הביא את הצנזורה לאסור על השמעת השיר ברדיו במשך עשרות שנים.

הידעת?

שמעון (כושי) רימון וויקטור פרידמן היו הזוג השני שהצליח להגיע לפטרה ולחזור בשלום. בשנת 1959 הם גנבו רכב של האו"ם והתחזו לחיילים זרים. סיפורם היווה את ההשראה לסצנה מהסרט "גבעת חלפון אינה עונה", שבו מתוארת חטיפה של רכב או"ם והסתננות חיילים ישראלים למצרים.

שאלה לדיון

האם אתם מכירים מיתוסים דומים הקיימים כיום בקרב צעירים ישראלים?