אשכול מגמגם …

בדיחה ידועה על לוי אשכול מספרת שהתיישב פעם בבית קפה ועיין בתפריט. המלצר עמד בסמוך לו והמתין. דקה, ועוד דקה ועוד אחת, הזמן חולף וראש הממשלה לא מחליט. "מה תזמין?" שאל המלצר, ואשכול ענה, "אתה יודע מה?! חצי תה-חצי קפה". בדיחות ברוח זו היו נפוצות בתקופת כהונתו של לוי אשכול, אבל לבטיו לא תמיד הצחיקו את הציבור. בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים דימויו כהססן עלה לו במחיר גבוה.

שלושת השבועות שקדמו למלחמת ששת הימים מכונים בהיסטוריוגרפיה הישראלית 'תקופת ההמתנה'. גמאל עבדול נאצר, שליט מצרים, הכניס כוחות צבא לשטח סיני וסגר את מצרי טיראן. אסד, שליט סוריה, ריכז אף הוא כוחות רבים ברמת הגולן והעמיד את צבאו במצב הכן. אליהם הצטרף גם המלך חוסיין, שהודיע שיתמוך במהלך צבאי כנגד ישראל. צה"ל כולו היה 'על הרגליים' והכול חיכו ליריית הפתיחה למלחמה. ככל שחלפו הימים העצבים בציבור הישראלי החלו לפקוע.

בדיחות אשכול, שאפיינו את כל תקופת שלטונו, הפכו לקודרות ושחורות בעת הזו. הציבור הישראלי היה חסר סבלנות ומרוט עצבים מדי לחידודיו של ראש הממשלה. רבים העלו את החשש שראש ממשלה המצטייר כסבא נחמד אולי מצטיין בחידודי לשון ומשרה רוח טובה על העם (ובכך הוא שונה מקודמו בתפקיד), אבל הוא אינו מתאים להוביל את האומה לקרב על חייה. במקביל עלתה הדרישה לפתוח במתקפה ולא לחכות למצרים או לסורים. גם במסדרונות הכנסת היו שחשבו שיש להחליף את אשכול ההססן במנהיג החלטי ומהיר להכריע. הקולות כוונו בעיקר לאוזני אדם אחד, אבל בן-גוריון לא מיהר לעזוב את צריפו בשדה בוקר ולחזור לתפקידו הקודם. לכן קראו החברים לפחות למנות את משה דיין, 'מר ביטחון' ומקורבו של בן-גוריון, לשר הביטחון.
אשכול נפגע מהניסיונות להחליפו. ב-28 במאי ביקש לחזק את המורל, לפנות ישירות לציבור הישראלי ולהסביר את מהלכי הממשלה. באותו ערב הגיע לאולפני קול ישראל ובידו נאום שכתב לו ישראל גלילי, שבו הכניס כמה שינויים בכתב יד.

בשמונה וחצי נפתח המיקרופון ואשכול התחיל לשאת את דבריו. לקראת סופם הגיע למשפט, "כמו כן נקבעו קווי הגבול להסגת…", ולפתע נעצר וגמגם מעט. התיקון בכתב היד לא היה ברור והוא התעכב בקריאה ונשמע כמגמגם. אזרחי ישראל לא שמעו את דבריו הבוטחים ולא את הצורך במיצוי המהלכים המדיניים. אזרחי ישראל שמעו ראש ממשלה מגמגם. מתנגדיו הרבים של אשכול ראו ב'נאום הגמגום' הוכחה לחולשתו, להססנות הידועה העלולה להמיט חורבן על המדינה. גם במטכ"ל נשמעו התבטאויות חריפות כנגד ראש הממשלה, והאלוף אריאל שרון אף הציע שאם ראש הממשלה לא מסוגל לקבל החלטה לצאת להתקפה, אזי צה"ל צריך לכפות עליו את ההחלטה. אשכול כבר לא היה יכול לעמוד בפרץ. בלית ברירה הסכים להקים ממשלת ליכוד לאומי ולמנות את דיין לשר הביטחון.

חמישה ימים לאחר מכן, ב-5 ביוני, פרצה המלחמה, ותוך שישה ימים חגגה ישראל את הגדול בניצחונותיה. את מרב התהילה קטפו שר הביטחון הטרי, הרמטכ"ל והאלופים. ראש הממשלה שבנה את הכוח הצבאי, שהביא לעסקת הנשק הגדולה עם ארצות הברית, שהכין את צה"ל למערכה, נדחק הצידה. ברוח האופוריה ששררה לא היה מקום למתלבטים ולהססנים. העולם היה שייך לאנשי ה"זבנג וגמרנו".

אשכול הפגוע נפטר כעבור פחות משנתיים, בעודו מכהן כראש ממשלה. אולי יש אירוניה בכך שמאז ועד היום ישראל עדיין מהססת ומתלבטת מה לעשות עם השטחים שכבשה באותה מלחמה.

"עמדנו כבר במבחנים קשים מאז קמה מדינת ישראל. המבחן העומד לפנינו הוא חמור הרבה יותר. איש מאתנו אינו יכול לשכוח את השואה שהמיטו עלינו הנאצים. ואם כמה שליטי ערב, ובראשם שליט מצרים, מכריזים השכם והערב שיש להשמיד את ישראל, אל נזלזל בחומרת ההכרזות האלה." – דוד בן-גוריון, מסיבת יתונאים, 31.5.196

הידעת?

את נאום הגמגום המלא אי אפשר לשמוע בשום מקום היום, גם לא בארכיונים. הסיבה לכך היא שבקול ישראל ערכו אותו כמה ימים לאחר מכן וחתכו את הקטע שבו מגמגם ראש הממשלה.

שאלה לדיון

איזה סוג מנהיגות אתם מעדיפים, מתלבטת ארוכות או חותכת החלטות?