בית הלל ובית שמאי. הרשע והכסיל
הקטע עוסק בקביעה התלמודית המאפשרת לנהוג או כבית הלל או כבית שמאי, ואומרת כי מי שבוחר דווקא את הפסיקות המקלות של שני הצדדים או את הפסיקות המחמירות שלהם, הוא רשע או כסיל.
בית הלל ובית שמאי היו שתי אסכולות מתעמתות. בית שמאי נחשב מחמיר ובית הלל נחשב מקל, אם כי לעתים בית שמאי הקל במקום שבית הלל החמיר, וההנחה הייתה שאחרי הכול "הלכה כבית הלל" – ועם זאת, מסכת ראש השנה קובעת: "לעולם הלכה כדברי בית הלל, (אבל) הרוצה לעשות כדברי בית שמאי – עושה".
כלומר, גם שיטת בית שמאי הינה אופציה חוקית לגמרי. כי שתי האסכולות נובעות מלב הקוד ההלכתי, ומבטיחות את המשכיותו.
והרי תמיד יימצאו יהודים מתחכמים. יהודים שיבנו לעצמם איזשהו ממוצע מבית הלל ומבית שמאי. ואליהם התלמוד מתייחס כך: מי שמייצר לעצמו קוד הלכתי, המורכב רק מההקלות של בית הלל ורק מההקלות של בית שמאי, כלומר בוחר לו קו הלכתי נוח, הינו רשע: "מקולי (מהקלות) בית שמאי ומקולי בית הלל – רשע". ומי שבוחר לנהוג רק על פי חומרות בית שמאי ורק על פי חומרות בית הלל, כלומר בונה לו קו הלכתי חמור ומוקצן, הינו פשוט כסיל: "מחומרי (מחומרות) בית שמאי ומחומרי בית הלל – עליו הכתוב אומר 'והכסיל בחושך יהלך'".
הישמר מפני קיצוניים מחמירים. הם אינם מחמירים בגלל דבקות וידע אמתיים, אלא משום שהם פשוט כסילים שאינם מבינים את מהות ההלכה. והדרך הנכונה? או כבית הלל או כבית שמאי, על החומרות ועל ההקלות של אותה אסכולה. או או. שיטתיות ולא שוטטות.