ברלין היהודית
מאמר הסוקר את יהדות ברלין בעת החדשה עד פרוץ מלחמת העולם ה-2
במשך כמאה ושמונים שנים, בין אמצע המאה ה – 18 לשנת 1933, היתה ברלין מרכז רב חשיבות של תהליך המודרניזציה היהודי. עלייתה למעמד של מטרופולין מודרני ובירת האימפריה הגרמנית התרחשה בעת ובעונה אחת עם צמיחתה כעיר יהודית עשירה ושוקקת, אבן שואבת לכוחות וכישרונות עצומים.
בברלין התפתחה הנאורות היהודית, שמצאה ביטויה ביצירות ובפולמוסים של תנועת ההשכלה. הופיעו בה כתבי העת היהודיים והעבריים המוקדמים. נוצר בה המנעד המודרני של זהות ופולחן יהודיים, מניאו – אורתודוקסיה והרפורמה לגווניה ועד ליהדות חילונית מודרנית . נוסד בה "מדע היהדות" האקדמי, שהשפיע רבות על ההיסטוריוגרפיה והמחשבה היהודית בעת החדשה. התגבשה בה תפיסת היהדות כתרבות, שהציעה חלופה מודרנית לדת כיסוד זהות בלבדי. נמנה כאן, על פי סדר לידתם, מקצת האישים היהודיים שנולדו, למדו, פעלו או יצרו בברלין בשלבים מכריעים של חייהם: נפתלי הרץ וייזל, משה מנדלסון, שלמה מיימון, רחל לוין–וארנהאגן, ליאופולד צונץ, היינריך היינה, פליקס מנדלסון–ברתולדי, אברהם גייגר, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, ליאו בק, מאקס ריינהארדט, חיים נחמן ביאליק, ארנולד שנברג, שאול טשרניחובסקי, זלמן שוקן, מרטין בובר, אלברט איינשטיין, ליאון פויכטוונגר, מארק שאגאל, שמואל יוסף עגנון, ואלטר בנימין, גרשום שלום ולאה גולדברג.
ועוד חיו ופעלו בברלין, רחוק יותר ממעגלי החיים היהודיים, קארל מארקס, רוזה לוקסמבורג, אדוארד ברנשטיין וקורט וייל.
בברלין הסתמנו לראשונה שדות מתח בין מסורת למודרנה יהודית, ובין שתיהן לתרבות האירופית הכללית. נערך בה מפגש קשה ופורה בין יהודים גרמניים מבוססים ליהודים מזרח אירופיים מהגרים, ובין שתי הקבוצות האלה לתרבות הגרמנית. הצטלבו בה דרכיהן של היהדות האורתודוקסית, האוניברסליזם היהודי–האירופי, הציונות והתרבות העברית החדשה. ברלין העניקה לישראל חלק משורשיה הספרותיים, האמנותיים, האדריכליים והאקדמיים. היא העניקה לעולם היהודי בן זמננו חלק מקשת הזהויות שלו .
זאת ועוד: ברלין היהודית גיוונה והעמיקה את המודרנה האירופית עצמה, והורישה לאירופה נכסים פילוסופיים, פוליטיים, ספרותיים ואמנותיים גדולים. עלייתם של הנאצים לשלטון, הגירתם ההמונית של יהודי ברלין ורצח הנותרים המיטו אסון לא רק על הציוויליזציה היהודית האירופית, אלא גם על ברלין כמטרופולין תרבות. יש הרואים את רגע לידתה של ברלין היהודית המודרנית בסתיו, 1734 כאשר נכנס אליה דרך שער רוזנטל, "השער היחיד בחומת העיר בו הותרה הכניסה ליהודים (ולבהמות)", משה מנדלסון (ר' גם מדור ההגות היהודית המודרנית), נער גיבן בן ארבע עשרה העתיד להימנות עם גדולי ההוגים של הנאורות האירופית.
בברלין חיה אז קהילת סוחרים ואנשי כספים, קטנה ומוגבלת כלכלית ודמוגרפית, נתונה לצווים, מסים וגחמות מלכותיות ושרויה בסכסוכים אישיים ופולחניים. בתוך דור נהפכה קהילה זו למרכזה הראשון של המודרנה היהודית, כשהיא מאפילה על מרכזים מסורתיים כפרנקפורט על המיין והמבורג–אלטונה.
דיאלוג יהודי–גרמני – העיר ברלין נזכרת במקורות היסטוריים מאז שנת, 1255 ומתועדת בה נוכחות יהודית כבר ב – 1295. תולדותיה המודרניות של הקהילה ראשיתם ב – 1761. כאשר "האלקטור הגדול" של ברנדנבורג–פרוסיה, פרידריך וילהלם הראשון, קיבל לבירתו כמה עשרות משפחות יהודיות שגורשו מווינה. נינו, המלך פרידריך השני ("הגדול"), לא נטה חסד ליהודים. אך עלייתה של הנאורות הברלינאית בימיו סחפה עשרות מבני העילית היהודית בעיר, ועמם כמה מהגרים מבריקים ומנדלסון בראשם, לעידן של פריחה אינטלקטואלית ללא אח ורע ביהדות אירופה כולה. מכאן נפתחה הדרך לדיאלוג יהודי–גרמני רב השראה, לאמנסיפציה אזרחית, לשוויון בפני החוק, ללבטי זהות פוריים ולפרץ יצירה גדול במהלך המאה ה – 19 וראשית המאה ה – 20.
לפני מנדלסון כבר התגאתה ברלין היהודית בכמה תלמידי חכמים ובמלומד מודרני אחד, אהרן סלומון גומפרץ, איש מדע ובעל דוקטורט. אך מנדלסון, בנו הנכה של סופר–סת"מ מהעיר דסאו, שהגיע לברלין בעקבות רבו דוד פרנקל, חולל מהפכה בכל תפיסת הרוחניות היהודית באירופה. בברלין למד מנדלסון תורה, ולצדה צרפתית ואנגלית, לטינית ויוונית, מתמטיקה, לוגיקה ופילוסופיה . הוא משך את תשומת לבם של עמנואל קאנט ושל גוטהולד אפרים לסינג והצטרף אל הדור הגדול השני של פילוסופים מודרניים כותבי גרמנית המזוהים עם עקרונות הנאורות האקדמיה הפרוסית למדעים העניקה לו ב – 1763 פרס על חיבורו "מאמר על הראיות במדעים המטפיזיים". ספרו פיידון, או על הישארות הנפש ( 1767 ) הציע פרשנות חדשה לתפיסת חיי הנצח אצל אפלטון , הניח יסוד להלניזם בתרבות גרמניה, וזיכה את מנדלסון בתהילה אירופית ובכינוי " סוקראטס הגרמני". מנדלסון ביקש לשלב את היהדות המסורתית בחשיבה הפילוסופית החדשה באמצעות הבלטת היסוד הרציונלי והאוניברסלי שבמורשתה. הוא מצא זהות בין אלוהי ישראל לאל הפילוסופים, והעלה על נס את תרבות המשפט היהודית שמקורה, לדידו , שמימי ודיניה תבוניים . בספרו ירושלים : על הכוח הדתי והיהדות ( 1783 ) טען כי תיתכן השלמה הדדית בין יהדות למודרנה , קרא להפרדה מלאה בין הדת למדינה והגדיר את התנאים לסובלנות ולשוויון זכויות בין דתי בחברה אזרחית המבוססת על "דת השכל".
מנדלסון עורר את זעמם של רבנים אורתודוקסים בעיקר בשל הביאור הרציונליסטי שהסמיך לתרגומו הגרמני לחמשת חומשי תורה. מן העבר האחר תקף אותו כוהן הדת השווייצרי יוהן לאפאטר, אשר דרש ממנדלסון להתנצר או להוכיח את עליונותה של היהדות על הנצרות. מנדלסון הגיב בדברי הגנה על ייחודה של היהדות ועל זכות היהודים לשוויון. הקשרים שרקם מנדלסון עם הוגים גרמניים בני זמנו היו אינטלקטואליים וחברתיים כאחד: הוא התכתב והתפלמס, אירח באנינות, שוחח בשנינות ושיחק שחמט. כך היה לאביו מולידו של הסלון היהודי–האירופי הגדול. בשנת 1779 ביסס עליו לסינג את מחזהו נתן החכם, שבו מאפיל היהודי הפילוסוף וההומניסט על אחיו למונותיאיזם, נציגי הנצרות והאיסלאם. הנאורות הגרמנית, שמנדלסון היה אחד ממאורותיה הגדולים, גמלה לו בין השאר ביוזמה ל"שיפורם האזרחי של היהודים", כשמו של חיבור רב השפעה מאת כריסטיאן דוהם. בעקיפין תרם מנדלסון ליצירתו של שיח גרמני ליברלי, שעסק בשוויון ובחירות לנשים ולקבוצות נדכאות אחרות. צאצאיו של מנדלסון, שהתנצרו רובם, תרמו מכישרונותיהם לעלייתה של חברה בורגנית יהודית–גרמנית. בתו דורותיאה מנדלסון–שלגל, ובנות דורה הנרייטה הרץ ורחל וארנהאגן , ניהלו סלונים ספרותיים–פילוסופיים מפורסמים והפגישו בהם יהודים ונוצרים, גברים ונשים, אצילים ו"אצילי רוח", אנשי הנאורות והרומנטיקה. בזכותן נחשבה הנאורות הגרמנית למעוז של סובלנות ופתיחות אינטלקטואלית. בסלונים הברלינאיים של ראשית המאה ה – 19 החלה גם הצטרפותם של יהודים לחיי המוזיקה האירופיים. פליקס מנדלסון–ברתולדי, נכדו של משה מנדלסון שהוטבל לנצרות בידי אביו בגיל שבע, החל להלחין כשהיה בן עשר , ובאמצע שנות העשרה שלו חיבר כמה מיצירותיו החשובות, ובהן הפתיחה ל"חלום ליל קיץ" והשמינייה המפורסמת. בחייו הקצרים היה לנערץ בין המלחינים המרכז אירופיים. הוא החיה את העניין המוזיקלי ביצירות יוהן סבסטיאן באך וייסד את הקונסרבטוריון בלייפציג, שנחשב בזמנו לאחד הטובים בעולם. בברלין דרך כוכבם של מוזיקאים יהודיים–אירופיים גדולים נוספים, ובהם מחבר האופרות הפופולרי ג'אקומו מאיירבר. המלחין החדשן ארנולד שנברג חי בברלין עד עליית הנאצים לשלטון וראה בעצמו יורש גאה של המסורת המוזיקלית הגרמנית.
יהודים במוסדות ההשכלה הגבוהה – כניסתם המאסיבית של היהודים אל מוסדות ההשכלה הגבוהה באירופה החלה בגרמניה . האוניברסיטה הברלינאית החדשה , מיסודו של איש הנאורות וילהלם פון הומבולדט , היתה בין הראשונות שפתחו שעריהן לסטודנטים יהודיים . הללו זכו למבט אל תוך קרביה של התרבות הגרמנית , ובתוך כך ראו באור חדש את תרבותם שלהם . היינריך היינה , שהאזין בברלין להרצאותיו של גיאורג וילהלם פרידריך הגל , נכנס אל פנתיאון הספרות הגרמנית בזכות ספר השירים המפורסם שלו , ובו גם שיר המופת הגרמני–לאומני "לורליי". הוא כתב ניתוחים חדים כתער של ספרות גרמניה והגותה . גם לאחר התנצרותו התמודד היינה , מחבר הרבי מבכרך ונעימות עבריות , עם שורשיו היהודיים כהומניסט חילוני מודרני . קארל מארקס , שאף הוא למד בברלין , עיצב את תפיסתו מתוך התנגדות להגל ולאור השפעתו של הסוציאליסט היהודי משה הס . מארקס הנחיל לבאים אחריו מיזוג רב עוצמה (שתכופות נתפס כ"יהודי") של תפיסות מטא–היסטוריות גרמניות עם רגישות חברתית , ניתוח " מדעי" של תולדות הכלכלה המדינית ואמונה לוהטת בעתיד . חניכתם האקדמית של היהודים הובילה גם לאקדמיזציה של ה"יהדות" כמושג מופשט, ה – Judentum.
ליאופולד צונץ , היסטוריון ופילוסוף, ייסד ב – 1819 את "מדע היהדות", חקר ההיסטוריה והמחשבה היהודית בכלים אינטלקטואליים מודרניים . צונץ שאף לגלות את היסוד הקבוע, המהותי , של היהדות בכל גלגוליה ומפגשיה עם תרבויות העולם. בכך המשיך את דרכו של משה מנדלסון, והשפיע גם על תפיסה רומנטית–למדנית של היהדות בספרות האירופית , הניכרת למשל ברומן הוויקטוריאני הגדול של ג'ורג' אליוט , דניאל דירונדה. ברלין היתה ערש היהדות הרפורמית והלא–הלכתית. נערכו בה ניסיונות המודרניזציה החשובים של הדת והפולחן היהודיים. בולט בה "בית הכנסת החדש" שהוקם ב – 1866, מבנה מאורי–רומנטי עם עוגב וכיפת זהב, שהיה לסימן היכר ארכיטקטוני ותרבותי של ברלין.
סדר התפילה , על פי "הנוסח החדש", התאים לזרם הליברלי–מתון של הקהילה, אשר ניתב לו דרך מרכזית בין "עדת ישראל" החרדית לבין הקהילה הרפורמית , שגרסה מודרניזציה מפליגה אף יותר בפולחן היהודי .
אברהם גייגר , אחד הרפורמטורים הגדולים של היהדות, התמנה לרב הראשי של קהילות ברלין ב-1870 ועמד בראש הסמינר החדש למדעי היהדות . גייגר ביקש לסלק כל מרכיב לאומני מן היהדות וסלד מתפיסת "עם הבחירה". כנגד זאת הדגיש את אופייה המוסרי–אוניברסליסטי של הדת. הוא קיצר את סדרי התפילה ואת ימי השבתון, התיר נגינה בשבת בבית הכנסת ותמך בתפילה בשפות הארץ .
גייגר כתב את הטקסט המקראי ותרגומיו (1857). בנו, לודוויג, נחשב לאחד מחשובי החוקרים של יצירת גתה. גם היהדות האורתודוקסית התמודדה עם זהותה בעידן הפלורליסטי המודרני. כמה מראשיה שילבו בהצלחה למדנות מודרנית עם שמרנות תיאולוגית : שמשון רפאל הירש , מנהיג האורתודוקסיה החדשה, ייחס למודרניות עצמה מקור אלוהי והדגיש את יסודותיה ההומניים והאוניברסליים של היהדות. במאמרו "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" טבע את הנוסחה המפורסמת לחיים הלכתיים ומודרניים הדרים בכפיפה אחת. גדולים בתורה כדוגמת יוסף דב הלוי סולובייצ'יק ואברהם יהושע השל קיבלו תארים בפילוסופיה מאוניברסיטת ברלין. באותו מוסד למד מתמטיקה ומדעים גם מנחם מנדל שניאורסון, לימים מנהיג חב"ד, וישעיהו ליבוביץ' הצעיר התמחה בכימיה ובפילוסופיה.
במפנה המאה ה-19 התמודדה התרבות היהודית הברלינאית עם אתגרים סותרים: אנטישמיות גרמנית לאומנית מחד גיסא, התנצרות והתבוללות תרבותית של יהודים רבים מאידך גיסא , וגם הגירה מאסיבית של יהודים מזרח אירופיים אל העיר שצודדה אותם כמגדלור של שפע , קדמה והשכלה. את קשת הגוונים הזו מסמלת משפחת שולם. ארתור ובטי שולם אימצו בהתלהבות את התרבות הגרמנית וחגגו בביתם את חג המולד לצד חנוכה. האחים ריינהולד ואריך הלכו בעקבות הוריהם, ונלחמו במלחמת העולם הראשונה כפטריוטים גרמניים לכל דבר. האח ורנר נעשה קומוניסט ולימים חבר ברייכסטאג. האח הצעיר גרהארד (גרשום שלום) היה לציוני, השלים דוקטורט בחקר הקבלה, עלה לירושלים ב – 1923 ופרץ דרך חדשה בלימודי המיסטיקה היהודית. חברותו של שלום עם הפילוסוף הרדיקלי ואלטר בנימין מתווה את שדות המחלוקת הגדולים שהפרו את יהודי ברלין לפני שסתמו הנאצים את הגולל על האנשים ועל המחלוקות . השניים התווכחו על יהדות ואוניברסליות, מארקסיזם וקבלה, הלדרלין וקפקא , אירופה וארץ–ישראל. ציוניותו של שלום הותירה אותו בחיים, בירושלים.
המודרניזם של בנימין לא הציל אותו מהתאבדות בפירינאים ב – 1940. ברלין איבדה את שניהם. ושניהם הנציחו את עיר הולדתם, שלום בספרו מברלין לירושלים ובנימין בילדות ברלינאית סביב 1900 ב – 1914.
שנת פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היה המודרניזם היהודי–ברלינאי באחד משיאי פריחתו. מארק שאגאל פתח תערוכת יחיד סנסציונית. אלברט איינשטיין התמנה לפרופסור וראש המכון לפיזיקה באוניברסיטת ברלין. הרמן כהן הקשיש ריתק מאזינים בהרצאותיו הפילוסופיות בבית הספר הגבוה למדעי היהדות . ואלטר בנימין הצעיר נבחר לעמוד בראש "קבוצת הסטודנטים החופשיים". ש"י עגנון למד אצל הפילוסוף היהודי פרנץ רוזנצוייג וסייע למרטין בובר באיסוף סיפורים חסידיים. המלחמה עצמה, חרף קשייה, לא פגמה בשורש הפריחה הגדולה הזאת. במהלך שנות המלחמה יצר עגנון, למשל , קשר פורה עם המוציא לאור ואיל המסחר זלמן שוקן , וכתב את הנובלה האוטוביוגרפית עד הנה .
תשתית איתנה של מוסדות תרבות – בשלהי התקופה הווילהלמינית ובמהלך התקופה הוויימארית בנתה ברלין היהודית תשתית איתנה של מוסדות תרבות . מכונים , סמינרים ובתי ספר ייצגו את כל קשת הזהויות היהודיות . לצד הוצאות ספרים חשובות בבעלות יהודית , ובהן " פישר", "מוסה", "קסירר" ו"שוקן", נקלטו בתקופה הוויימארית הוצאות עבריות , ובהן "דביר" ו"אחיאסף", שלימים עברו לארץ–ישראל.
ה"יידישע פערלאג" ( מיסודם של מרטין בובר , חיים וייצמן ואחרים ) הוציאה את הלקסיקון היהודי ואת עשרת כרכי דברי ימי עם עולם של שמעון דובנוב , שבעצמו חי עשר שנים בברלין הוויימארית . בין כתבי העת היהודיים בברלין בלט היידישע רונדשאו הציוני ( 1938-1905 ) וכן דר יודה , ( 1924-1916 ) מיסודו של בובר , אשר ביקש לגשר בין התרבות היהודית–גרמנית לזו המזרח אירופית . כתב העת העברי העתיד ( 1914-1907 ) נועד לחדש את מורשת המאסף .
ב – 1926 עבר לברלין בית ההוצאה היהודי–פולני שטיבל , ועמו כתב העת העברי התקופה . בשנים 1934-1928 הספיק בית ההוצאה "אשכול" להוציא לאור את מה שנועדה להיות גולת הכותרת של לימודי היהדות , האנציקלופדיה יודאיקה . מפעל זה נקטע לאחר עשרה כרכים , באות "ל".
השפעתם של יהודים על הפוליטיקה הגרמנית והאירופית פעלה במנעד רחב של השקפות עולם , אך בלטה בעיקר בעיצוב הסוציאליזם לגווניו . ברלין היתה תחנה חשובה בהשכלתו של קארל מארקס . מהפכת 1848, שבעקבותיה כתב עם אנגלס את המניפסט הקומוניסטי , העלתה על הבריקדות יהודים רבים בעלי השקפה דמוקרטית , שהבולט בהם היה פרדיננד לאסאל . בברלין חבר למתקוממים ליאופולד צונץ עם תלמידיו . נציגת דור רדיקלי יותר , המהפכנית רוזה לוקסמבורג , הגיעה לברלין ב – 1898 והצטרפה למפלגה הסוציאל–דמוקרטית הגרמנית, אך אותה נטשה באכזבה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה . לאחר ששוחררה ממאסר ב – 1918, הקימה עם קארל ליבקנכט את המפלגה הקומוניסטית הגרמנית ונרצחה עמו בידי אנשי מיליציה ימניים ב – 1919.
את מורשתם הפציפיסטית של יהודי ברלין העבירו לארץ–ישראל הפילוסוף מרטין בובר , המלומד והמחנך עקיבא ארנסט סימון, שניהם ממייסדי "ברית שלום", וגם אחד המתונים שבשרי ממשלות ישראל הראשונות, פרץ נפתלי.
את השתלבותם קצרת הימים של היהודים בזרם המרכזי של הפוליטיקה הגרמנית סימל , יותר מכול, ואלטר רתנאו. לאחר שמילא תפקיד מרכזי באיזון כלכלת גרמניה במלחמת העולם הראשונה, מונה לשר השיקום של רפובליקת ויימאר ותמך בקיום קפדני של חוזה הכניעה בוורסאי. הוא נעשה שר החוץ ב – 1922 ובאותה שנה נרצח ממניעים לאומניים ואנטישמיים. רצח רתנאו בישר הן את כיליון הרפובליקה והן את קצ דרכם של יהודי גרמניה בשיא תנופת האסימילציה שלהם . גם משפטנים יהודיים רבים העשירו את ההגות והפרקטיקה המשפטית בברלין.
סמוך לעליית הנאצים לשלטון נאמד שיעורם בכ 40 % מכלל עורכי הדין. עם המומחים המשפטיים הבולטים נמנו הוגו פרויס, מחבר חוקת הרפובליקה הוויימארית, והפרופסורים הברלינאיים ג'יימס גולדשמידט, פריץ שולץ וארנסט ראבל. קבוצה זו השפיעה , בין השאר , על החקיקה הסוציאליסטית פורצת–הדרך של שר המשפטים גוסטב ראדברוך בראשית ימי רפובליקת ויימאר . הפקולטה למשפטים בברלין הכשירה רבים מאבותיה המייסדים של מערכת המשפט הישראלית , ובהם שר המשפטים הראשון פנחס רוזן , מנכ"ל משרד המשפטים אורי ידין ושופטי בית המשפט העליון משה זמורה , יואל זוסמן ואלפרד ויתקון . ברלין של ראשית המאה ה – 20 היתה צומת חשוב של זרמי המודרניזם , יורש הנאורות ומבקרה . נפגשו בה תורת היחסות של איינשטיין וביקורת הרציונליזם של בנימין , המוזיקה הא–טונלית של שנברג וחקר המיסטיקה של בובר, תורת הצורות הסמליות של ארנסט קסירר והאמנות האקספרסיוניסטית.
בחיי הספרות בלטו אלזה לאסקר–שילר, שזכתה לכינוי "משוררת התהילים של האוונגרד הגרמני", והסופרים ארנולד צווייג , אלפרד דבלין , ליאון פויכטוונגר ויעקב ואסרמן.
בכל שדות היצירה הללו ניכרו חדוות הניתוץ של ודאויות העבר וההתרחקות מן המסורת הגרמנית הלאומית והקרתנית . רבים מן היוצרים רחשו אהדה גדולה לשני מרכיבי יסוד של
הסוציאליזם : רגישות חברתית ונטייה קוסמופוליטית . כל אלה עוררו בנאצים תיעוב גובר כלפי הכלים השלובים , בעיניהם , של מודרניזם ו " יהודיות".
באמנויות הפלסטיות ניכר היטב רישומה של ברלין היהודית המודרניסטית. פעלו בה , למן התקופה הווילהלמינית , ציירים יהודיים חשובים ובהם מאקס ליברמן , לסר אורי והרמן שטרוק . בעבודותיהם, ליד אלו של גיאורג גרוס, קתה קולוויץ ומאקס בקמן, ניכרה אצלם חדשנות סגנונית לצד ביקורת חברתית ופוליטית. גם אמנים ארצישראליים כנחום גוטמן, וישראליים לעתיד כיוחנן סימון, השתלמו בברלין הוויימארית. בתחום הארכיטקטורה בלטו בברלין האסכולה הבינלאומית ואסכולת הבאוהאוס. ארכיטקטים יהודיים רבים מיוצאי ברלין, ובראשם ריכארד קאופמן ואריך מנדלסון , עיצבו את סגנון הבנייה הארצישראלי . בכל הנוגע לארכיטקטורת הבאוהאוס , ברלין היא עיר–אם מובהקת של תל–אביב. ברלין היתה תחנה חשובה בתולדותיו של התיאטרון היהודי לענפיו היידיים והעבריים . בעיקר ניכר חותמם של יהודים על התיאטרון הגרמני . מאז תמיהתו הרטורית של פרידריך ניטשה , "איזה שחקן תיאטרון היום אינו יהודי", נחשף קשר מורכב בין הזהות היהודית לאמנויות הבמה .
בברלין בלטו יהודים כה רבים במקצועות התיאטרון , שארנולד צווייג הקדיש מאמר לסוגיית ה"יהודים בתיאטרון הגרמני". נמנו עמם בימאים ( מאקס ריינהארדט), שחקנים ( אלכסנדר גראנאך , פריץ קורטנר), דרמטורגים (לאסקר–שילר , פויכטוונגר), סאטיריקנים ויוצרי קברט (קורט טוכולסקי), מלחינים (קורט וייל, בנו של חזן שנעשה שותפו של ברטולד ברכט), מבקרים ותיאורטיקנים (ואלטר בנימין). אחדים מאנשי התיאטרון הישראליים–לעתיד , ובהם חנה מרון, עשו את צעדיהם הראשונים בברלין הוויימארית. איש "הבימה" מנחם גנסין הגיע לברלין מארץישראל ב – 1923 ויסד בה את "התיאטרון הארצישראלי", התיאטרון הציג בעברית ובהצלחה את משתה בלשצאר , ועלה כעבור שנתיים לארץ . הקולנוע האוונגרדי שגשג בידיהם של הבימאים ארנסט לוביץ, גיאורג וילהלם פאבסט וקארל מאייר ושל המפיק אריך פומר. יוצרים יהודיים רבים היגרו לארצות הברית עם נפילת הרפובליקה , השתלבו בכל מקצועות הקולנוע של התעשייה ההוליוודית והטביעו עליה חותם לאורך זמן.
לאחר המהפכה הרוסית גדלה עוד יותר חשיבותה של ברלין כחוף מבטחים של היצירה היהודית והעברית. מרטין בובר יצר חוג מתעניינים בשורשיה ה"פולקיים" תרבותיים של היהדות. מחקריו בתחום החסידות וחיפושיו אחרי ה"רוח" היהודית האותנטית העניקו השראה לזהות יהודית–אירופית שנסמכה על מקורותיה העבריים גם ללא מחויבות ציונית . פרנץ קפקא הגיע לברלין כדי ללמוד עברית. ואלטר רתנאו , מדינאי וגרמנופיל, למד עברית גם הוא ופרסם טקסטים תלמודיים אחדים. אך לעומת ציונות הרוח של בובר ושלום, שיצאה מגרמניה בעוד מועד, התרבות העברית–אירופית החדשה נכחדה על ידי הנאציזם באיבה.
תחנה בדרך לארץ–ישראל – ברלין היתה תחנה בדרכם של גדולי התרבות העברית מאירופה לארץ–ישראל . בה הם הצטיידו באחרוני זיכרונותיהם האירופיים , ובה קיבלו את הדחיפה האחרונה אל מחוץ לאירופה . עד עליית הנאציזם היתה ברלין תחנת מילוט של התרבות העברית החדשה בדרכה מרוסיה ופולין אל ארץ–ישראל . חיים נחמן ביאליק עבר מאודסה לברלין ב – 1921, ייסד בה את בית ההוצאה " דביר", והוציא את מהדורת היובל של כל כתביו . הוא עבר עם בית ההוצאה לתל–אביב ב – 1924 שאול טשרניחובסקי , שלמד רפואה בהיידלברג , חי בברלין בין 1923 ל1931 וגם הוא זכה בה למהדורה של כל כתביו . טשרניחובסקי כתב בברלין את "אומרים ישנה ארץ" ועוד שירים, סיפורים ומאמרים. הוא גם תרגם בה לעברית את מיטב הספרות העולמית : סופוקלס , שייקספיר , גתה , מולייר.
בברלין שהו , פעלו ולמדו אחד העם , מיכה יוסף ברדיצ'בסקי , דוד פרישמן , אורי צבי גרינברג, זאב ז'בוטינסקי, אברהם בן–יצחק , חיים הזז, ישעיהו ליבוביץ , יצחק בן–אהרון ורבים אחרים. היא היתה נקודת מפגש משולשת של יהודים גרמניים, ציונים מזרח אירופיים וצעירים ארצישראליים שבאו ללמוד ולהכיר בה את תרבות אירופה. מנקודת ראות אירופית , גיבושה של התרבות העברית המודרנית היה אחד הפרויקטים המודרניסטיים המובהקים , והמצליחים ביותר, של גרמניה הווילהלמינית והוויימארית. ההקצנה הפוליטית ברפובליקה הוויימארית מצאה ביטוי במתקפות אלימות כלפי המודרניזם וכלפי היהודים. רבים מנושאי הדגל של התרבות היהודית והעברית החדשה קראו נכון את האותות ועזבו את גרמניה סמוך לעלייתם של הנאצים לשלטון . לאה גולדברג, בעלת תואר דוקטור בלימודים שמיים (1933) מאוניברסיטת ברלין , כתבה מיד עם הגיעה לתל–אביב את ספרה מכתבים מנסיעה מדומה. הגיבורה בת דמותה של גולדברג יושבת בו בבית קפה ברלינאי ריק מיהודים , ובחוץ צועדים אנשי הס"א בחולצות חומות.
ב5 במארס 1933 זכתה המפלגה הנאצית בראשות אדולף היטלר ב 44 % מן הקולות בבחירות לפרלמנט הגרמני (אך בפחות מ 35 % מן הקולות בברלין), ועלייתה לשלטון שמה קץ לרפובליקה הוויימארית . חורבן ברלין היהודית ניחת על חיים ותרבות בד בבד . כבר ב1933 אולצו שופטים ומורים יהודיים להתפטר . בשריפת הספרים הגדולה שהבעירו פעילים נאצים ותלמידי אוניברסיטת הומבולדט בכיכר בבל עלו באש ספרים רבים מאת ועל אודות יהודים , ובהם גם ספר השירים של היינה.
ב1934 נאסר על שחקני תיאטרון יהודיים לעבוד במקצועם , וכעבור שנה חל האיסור גם על מוזיקאים . כבר קודם לכן הוחל בפיטורים של נגניהן היהודיים של התזמורת הפילהרמונית הברלינאית ותזמורת השטאטס–אופר . המנצחים ברונו ואלטר ואוטו קלמפרר , כרבים אחרים , איבדו את משרותיהם והיגרו מגרמניה . חוקי נירנברג ב1935 חיסלו מה שנותר מן השגשוג החברתי–תרבותי של ברלין היהודית . שנה אחר כך הושם קצ לעבודתם של עיתונאים יהודיים ולעסקיהם של סוחרי אמנות יהודיים . ב1937 נאסר על יהודים לקבל תואר דוקטור וב1938 חדלו רופאים ועורכי דין יהודיים לעסוק במשלח ידם . באותה שנה נסגרו סופית בפני צופים יהודיים דלתות התיאטראות , הקברטים , אולמי הקונצרטים והמוזיאונים של ברלין . האוניברסיטאות נעשו "נקיות מיהודים" (יודנריין).
בשנת 1939, כמעין פרפור אחרון המעיד על עומק ההיאחזות הנואשת באחרון מבצרי התרבות, סולקו המנויים היהודיים מן הספריות העירוניות .
גירוש יהודי ברלין מתחנת הרכבת של גרונוולד למחנות הריכוז וההשמדה החל באוקטובר 1941 במשך שלוש שנים וחצי השמידה ברלין 55,000 מיהודיה ומחקה כמיטב יכולתה כל סימן וזכר לקיומם וליצירותיהם.
כשבעת אלפים מיהודי ברלין נותרו בחיים לאחר הנאציזם . רבים ממי שנטלו חלק בשגשוגה הגדול של ברלין היהודית בשליש הראשון של המאה ה – 20 מצאו דרכם לארץ–ישראל או לארצות הברית , והעבירו אליהן מגוון גדול של פעילויות מדע ויצירה. אלפים אחדים החלו מחדש את חיי הקהילה היהודית בברלין , אך מורשתה התרבותית לא יכולה היתה לקום עוד לתחייה . בברלין בת זמננו , בעיקר מאז הרבע האחרון של המאה ה – 20, יש פריחה מסוימת של חיי תרבות יהודיים ואף ישראליים . תהום פעורה בין עשייה תרבותית זו , המבוססת על פרויקטים של הנצחה וזיכרון ועל יוצרים צעירים בתחום האמנויות היפות, לבין העולם שאבד בשואה .
כיום ניכר בעיקר רישומם של מוזיאונים ואנדרטאות , ובהם המוזיאון היהודי בעיצובו של דניאל ליבסקינד והאנדרטה החדשה לזכר חללי השואה ליד שער ברנדנבורג . מאפיינים מובהקים של התרבות היהודית הברלינאית בימי שיאה אינם עוד ואי אפשר לשקמם: שושלת האינטלקטואלים היהודיים הגדולים איננה עוד . קהל קוראיהם הגדול איננו עוד. צריכת התרבות האינטנסיבית והיומיומית של הבורגנות היהודית איננה עוד. גם התרבות היהודית המודרנית והתרבות העברית–אירופית המודרנית , שעשויות היו להמשיך ולשגשג באירופה ללא תלות במפעל הציוני , נקברו בידי אותה עיר עצמה שבה לבלבו.
מן העיר ברלין – כעת שוב בירת גרמניה , ובמידה רבה מרכזה של אירופה המאוחדת – ניטלה ליבת התרבות היהודית שהתקיימה בה מאתיים שנים . היא נזקקת כעת לפרנסיה הלא–יהודיים ולאורחיה הישראליים והאמריקניים כדי לשחזר ולזכור את שאבד לה .