ישובי 11 הנקודות
לפני 72 שנים, 11 נקודות התיישבות חדשות עולות על הקרקע בנגב. במוצאי יום הכיפורים במבצע שכלל מאות צעירים וכ-- 200 משאיות, עלו על הקרקע 11 נקודות התיישבות חדשות בנגב. מדוע היה צריך מבצע חשאי להתיישבות בנגב? מדוע היה חשוב לראשי הישוב ובן-גוריון בראשם לעבות את ההתיישבות בנגב? באילו קשיים נתקלו היישובים החדשים? ואיך הכל השפיע על הצעת החלוקה שהתקבלה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947?
בתולדות ההתיישבות היהודית בנגב שמור מקום של כבוד ליום הכיפורים של שנת 1946 .לקראתו נקבצו מאות צעירים מכל הארץ ובאו אל כמה יישובים מבודדים בנגב. לא היה זה ביקור נימוסין וגם לא מבצע לחיזוק הזהות היהודית בקרב החלוצים – זו הייתה נקודת היציאה למבצע ההתיישבות שזכה לכינוי 'ליל 11 הנקודות'. שעת ה-שי"ן למבצע נקבעה למוצאי החג. באמצע הלילה יצאו הצעירים למבצע ההתיישבות הגדול בתולדות התנועה הציונית.
כמה חודשים לפני אותו יום הכיפורים, ביולי 1946 ,הגיש סגן ראש ממשלת בריטניה, הרברט מוריסון, הצעה נוספת לחלוקת ארץ ישראל. התכנית זכתה לכינוי 'תכנית מוריסון-גריידי'. כמו בהצעה של ועדת פיל, עשור קודם לכן, הנגב נכלל בשטח המדינה הערבית. הייתה לכך סיבה פשוטה מאוד – בנגב חיו מעט מאוד יהודים, שהיו מרוכזים בעיקר בפינה הצפון-מערבית שלו. זה תקופה שבן-גוריון דרש לשנות את התמונה, שכן לנגב יש מה שאין לאף חבל ארץ אחר – עתודת קרקעות. ואם רוצים להעלות ארצה מיליוני יהודים, חייבים את עתודות הקרקע הללו.
לאחר פרסום תכנית מוריסון-גריידי הוחלט בסוכנות היהודית כי אין טעם לחכות עוד, ויש לערוך מבצע התיישבות שישנה את פני הנגב (ואת דעתן של אומות העולם). את הכסף למבצע נדרשו לספק הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד, ואת כוח האדם נדרשו לספק התנועות המיישבות כולן. בין המתיישבים החדשים היו דתיים וחילונים, מושבניקים וקיבוצניקים מכל התנועות. לכל יישוב הייתה אמורה לעלות פלוגה המונה 30 חברים (25 גברים ו-5 נשים).
כמה ימים לפני יום הכיפורים קיבלו הקבוצות המיועדות את הפקודה לנוע ולהתבסס ביישובי הנגב הוותיקים לקראת יציאה לשטח. את יום הכיפורים הם בילו בציפייה מתוחה, ובמוצאי החג, בחסות החשכה, יצאו לדרך. בין ליל הוקמו אחת-עשרה נקודות יישוב חדשות בנגב. בכל נקודה הוקמו כמה צריפים, מגדל מים קטן וגדרות תיל. המבצע דרש לא רק את השתתפותם של מאות צעירים אלא גם את תרומתן הצנועה של כמאתיים משאיות עמוסות לעייפה.
בבוקר שלמחרת, עם היוודע דבר הצלחת המבצע, רעשו הכותרות בעיתונים. "יישובי הנגב נגאלו מבדידותם", חגגה הכותרת ב'דבר', וזרם מבקרים גדול שטף את הנקודות והביא עימו זרם של מתנות. רק זרם אחד נעדר מכל המבצע הזה – זרם המים בצינורות. בתחילה עוד נסע רכב בין הנקודות והביא מכלי מים מדי כמה ימים, ואולם המרחקים היו גדולים מדי והמכלים קטנים מדי, ובקושי הספיקו לצורכי השתייה והבישול. היה ברור שלאורך זמן נדרש פתרון אחר, לא רק משום שגם חלוץ צריך להתקלח פעם בשבוע, אלא משום שאין אחיזה בקרקע ללא חקלאות, ואין חקלאות בלי מים.
לכן מיד עם העלייה לקרקע החל המאמץ להעביר צינור מים לנגב. תחילה היה צריך להשיג צינורות בכמות גדולה. לאחד מעובדי מקורות נודע כי בלונדון מוכרים צינורות מים בזיל הזול – אלה היו צינורות ששימשו את תושבי לונדון לכבות שרפות בזמן ההפגזות של חיל האוויר הגרמני במלחמת העולם השנייה, וכעת לא היה בהם כל שימוש. במקביל לגיוס הצינורות נמצאו באזור קיבוץ ניר עם מאגרי מים טובים הניתנים לשאיבה. וכך, בקיץ 1947 ,לאחר עשרה חודשים מאומצים, הסתיים מבצע הנדסי להזרמת מים אל יישובי הנגב. היה זה מבצע לא פחות מסובך ולא פחות מוצלח ממבצע ההתיישבות שנערך שנה לפני כן.
ועדה מטעם האו"ם, אונסקו"פ שמה, הגיעה לארץ לקראת סיום הנחת קו המים. תפקידה היה לבחון שוב את חלוקת ארץ ישראל. לאחר שביקרו ביישובי הנגב, ראו את המים בצינורות ואת הגידולים בשדות, הגישו חברי הוועדה הצעת חלוקה שבה נכלל הנגב כמעט כולו בשטח המדינה היהודית. זו ההצעה שהתקבלה בכ"ט בנובמבר 1947.
"אם לא נעמוד על המדבר – לא תעמוד תל-אביב." בן-גוריון, ועדת הביטחון, 3.2.1948
הידעת?
אחת מ-11 הנקודות היתה קיבוץ בארי, ותיקי הקיבוץ מספרים שבזמן שמקימיו חיכו לצאת
החג בקיבוץ הדתי בארות יצחק, אחד החברים התנצל בפני חבר בארות יצחק על העבודה ביום
הכיפורים. התשובה שקיבל הייתה, "אני מתנצל בפניכם שאיננו תורמים יותר להכנות להתיישבות".
שאלה לדיון
אם הייתם צעירים בני התקופה, מה היה גורם לכם להצטרף למבצע כזה? מה היה מונע מכם?
