גירוש ספרד: סוף מעשה במחשבה תחילה

א

גירוש יהודי ספרד, לאחר כאלף וחמש מאות שנות ישיבה בארץ זו, קשור בשמם של המלכים הקתולים, פרננדו ואיסבל, ושל מדיניות הפנים שהפעילו. בנישואיהם של מלכים אלה, בשנת 1469, נתגשם רצונם לאחד את שני הענפים של בית טרסטאמרה שנתפלג בתחילת המאה ה- 15; חלקו כידוע יצא להמשיך ולמלוך בקסטיליה, וחלקו האחר עלה לשבת על כסא מלכות ארגוניה. נשאלת השאלה, האם כבר אז, עם נישואיהם, היתה לאיסבל ולפרננדו במדינתם תוכנית ברורה כלפי המיעוטים, היהודי והמוסלמי, ואם כן – במה נתבטאה תוכנית זו בצעדיה הראשונים. בירור שאלה זו עשוי ללמד כיצד נבנתה התוכנית, החל בשלביה הראשונים וכלה בביטויה האחרון: כיבוש גרנדה המוסלמית וגירוש יהודי ספרד כולה. שני המעשים היוו שיא בחיי המדינה כולה.

להבנת שיא זה שומה עלינו להעריך את מצבה של יהדות ספרד, וזה של קסטיליה במיוחד, ערב נישואי איסבל ופרננדו והשלכות חיבור זה על יהדות המלכות. הדעת נותנת שאחרי ימי האנדרלמוסיה שעברו על קסטיליה, במיוחד בימי מלכותו של אנריקי הרביעי (1474-1454), היה הציבור היהודי יכול לקוות שהתבססות שלטון יציב תביא עמה גם רגיעה ליהודים וירווח להם. כידוע עמדה יהדות ספרד כולה במשבר פנימי קשה, תולדת השמד הנורא שפילג משפחות, כאשר חלקן יצא מכלל ישראל מחמת האונס שאירע בימי גזרות קנ"א (1391). בעקבות שמד זה, באו ימי ויכוח טורטוסה (1414-1413), ופעלם של משומדים ידועי שם, נזירים וכמרים בתעמולה אנטי-יהודית לחיסול היהדות בספרד. חשבונם היה ברור: תוך דורות ספורים יתבוללו האנוסים, ואלה שיצאו מכלל ישראל ייקלטו בתוך החברה הנוצרית הסובבת ויקיץ הקץ על יהדות זו. הם לא נתנו דעתם לאותו ציבור יהודי-אנוסי, שחש במעשה המרתו חולשת רגע וחיפש דרכים לשיבה אל עמו ואל צור מחצבתו. ציבור זה היה רוב מניינם ורוב בניינם של האנוסים, שהמירו דתם באונס ובמשבר נפשי. כבר באותם ימים נמצאו כמה מהם שחיפשו דרכים לשיבה ליהדות על-ידי יציאה אל מחוץ לגבולות המדינה אל עבר המזרח, אל ארץ-ישראל, או בהליכה אל קהילות רחוקות בספרד בתקווה להתחיל בחיים חדשים, כיהודים לכל דבר.¹ להליכה זו אנו עדים במשך כל המאה ה- 15, והיא לא נעלמה מעיני הציבור הנוצרי הסובב ושלטונות הכנסייה והמדינה. אמנם הדרישה לפעול נגד השיבה ליהדות החלה בימי מלכותו של אנריקי הרביעי, אלא שביטויה התקיף במעשים מצד הכנסייה והשלטון ניכר בימי מלכותם של פרננדו ואיסבל. היתה זו צעקה רבת הדים ומעשים, שהשלכתם ההיסטורית היתה ארוכת שנים ודורות.

ראשית מאמציה של יהדות קסטיליה לחידוש כוחה ומעמדה מבפנים טמונה עוד בימיו של המלך חואן השני. על אף הזעזועים שסבלה, היה מצבה של יהדות זו טוב משל יהדות ארגוניה. יוזם צעדי החידוש והחיזוק היה ר' אברהם בנבנשתי מסוריאה, רב החצר, שעמד בראש יהדות זו; כממונה מטעם השלטון על יהדות קסטיליה, לצורכי מיסוי, וכשופט ערעורים עליון בכל ענייניה הפנימיים של יהדות זו, הוענק לו כוח מינהלי נרחב, ומכאן – סמכות ציבורית רבה. בניסיוננו לכנס את המעיינים (veedores) של קהילות קסטיליה יש לראות פעולה בונה ומרחיקת לכת לחידוש חיי היהודים כציבור. מן המבוא לתקנות שנוסחו בכנס אנו למדים על פועלו בחיי הציבור היהודי ועל דרכיו לחידוש החיים היהודיים במלכות.²

ממחצית המאה ה- 15 ואילך היו קהילות קסטיליה נתונות בלחצי תעמולה אנטי-יהודית ואנטי-אנוסית שנכרכו יחד, כאילו נתקיימה מזימה להביא כליה על הנצרות על-ידי חדירה לתוכה והריסתה מבפנים באמצעות היהודים והאנוסים, והאנוסים הם השליחים לכך. היו אלו ימיו האחרונים של חואן השני וימי שלטונו של אנריקי הרביעי.³ עם נפילתה של קונסטנטינופול בידי התורכים, שהיהודים אכן ראו בה ביטוי לחורבנה של הנצרות, יצאו משכילים וכמרים בקסטיליה לטעון כי מופעלים תככים בין-לאומיים, שבהם מעורבים יהודיה של ספרד, לחיסולה של הנצרות ולהסגרתה של ספרד לאסלאם. בשנות החמישים של המאה הועלה ברבים לראשונה הרעיון לגרש את היהודים מספרד, כדוגמת מעשיהם של אנגליה וצרפת; את הרעיון הביע בכתובים הנזיר האובסֶרבַנטיני אלונסו דה אספינה בספרו 'מבצר האמונה'.⁴

כוחה של יהדות ארגוניה לא עמד לה להתחדש. מספר יהודיה הלך ופחת מאז המגפה השחורה שפרצה בשנת 1348, והפרעות שבאו בעקבותיה. יהדות זו הוכתה בגזרות קנ"א (1391), ועליהן הוסיף ויכוח טורטוסה (1414-1413) וההגבלות שהטיל על יהדות זו פרננדו מאנטיקירה, שהושפע מדרכם ושיטותיהם של האנטי-אפיפיור בנדיקטוס ה- 13 וויסנטי פֶרֶר. גם בימי יורשו, אלפונסו הנאור (Alfonso el Magnánimo, 1458-1416), שאמנם ביטל מקצת מן הגזרות, לא עמד ליהדות זו כוח כדי לנסות ולהתאושש. מעשי אלימות ועלילות לא פסחו עליה. סדריה של הקהילה הראשה, סרגוסה, נשתבשו; מספר היהודים בה נתמעט, הנהגת הציבור היהודי היתה נתונה בידי פשוטי העם, כדברי המשורר שלמה בונפיד: 'החייטים שופטים והרצענים דיינים'.⁵ ברצלונה היתה ריקה מיהודים וכמוה קהילות נוספות. לא קמה ליהדות מלכות זו, שתנאי קיומה היו קשים עד לגירוש, אישיות מנהיגה.⁶

ב

נשוב לדיון על קסטיליה. אנריקי הרביעי, מלך קסטיליה, מת ב- 11 בדצמבר 1474, ומיד לאחר מותו הכריזה איסבל על עצמה כמלכת הממלכה, ועל כיסא המלכות עלה עמה כאמור בעלה, פרננדו.⁷

ואכן, בקרב הציבור היהודי בקסטיליה שררו תקוות שעלייתם לשלטון של איסבל ופרננדו תביא עמה שלום ושלווה ליהודים. ברם, כפי שייראה להלן, חשבונותיהם של המלכים ביחס לקהילות היהודיות היו שונים לחלוטין מן התקוות שהיהודים תלו בהם. בשנת 1475 הצליח צבא קסטיליה לדכא מרד אצילים (תומכיה של יורשת העצר חואנה, המכונה 'לה בֶלְטרַאנֶחה', בתו של אנריקי הרביעי), מרד שנתלוותה אליו פלישת צבא פורטוגל לצפון קסטיליה (כדי להגן על נישואי אפ'ונסו החמישי, מלך פורטוגל, לחואנה). הצלחת צבא קסטיליה מנעה את איחוד פורטוגל עם מלכות קסטיליה. מניצחון זה ואילך נתפנו פרננדו ואיסבל לערוך סדר בממלכתם. ב- 19 באפריל של אותה שנה נתחדש ה'הרמנדד הקדושה' – ברית ערים להגנה על הסדר הציבורי, שהפכה לאחד היסודות האיתנים לשלטונם של פרננדו ואיסבל. יש להדגיש, שתקנות ארגון זה קבעו במפורש שיהודי לא ישמש לעולם גזבר שלו; והנה, דווקא אברהם סניור, בעל התואר 'רב די לה קורטי' (Rab de la Corte, 'רב החצר' – שאיננו רב במובן המקובל, אלא איש חצר ממונה על היהודים), נתמנה לתפקיד זה.

לשני כינוסים של הקורטס בקסטיליה נודעת חשיבות רבה לגבי קיומו של הציבור היהודי. הראשון כונס במדריגל בשנת 1476 עיירת מולדת של איסבל; והשני – בשנת 1480, בעיר טולידו. דומה שדיון בשאלות שנגעו ליהודים הועלה בעיקר בכינוסי הקורטס של קסטיליה, ואילו במסגרת הקטלנית-ארגונית-ולנסיאנית לא נערכו כלל דיונים בענייני היהודים. יודגש שהקורטס במדריגל כונס שנתיים בלבד לאחר עלייתם המשותפת של פרננדו ואיסבל על כיסא מלכות קסטיליה; ארגוניה היתה מחוץ לתמונה, שכן עד שנת 1479 מלך בה אביו של פרננדו, חואן השני (1479-1478);⁸ יש להוסיף כי קסטיליה היתה גדולה בהרבה במספר אוכלוסיה מארגוניה,⁹ ומכאן חשיבותם המיוחדת של שני כינוסי הקורטס. בקורטס שנערך בשנת 1476, שיוצגו בו 17 ערים¹⁰ (בצד נציגי הכמורה ומעמד האצולה), נתקבלו שתי החלטות חשובות שנגעו ליהודים. ההחלטה האחת יצאה להגביל את עסקי הריבית; אך כדי שלא לפגוע באשראי, סוכם שינהגו לפי החלטת הקורטס של שנת 1462 (שנתכנס בטולידו), שלפיה הותר ללווה הנוצרי להגיע לידי הסדר אשראי עם המלווה היהודי בתנאי שלא תהיה בהסדר ריבית סמויה, או – בלשון ההחלטה – 'הונאת ריבית' (fraude de usura). החלטה זו חשובה משום שיש בה הכרה בעובדה שאין המדינה יכולה להתקיים בלא אשראי יהודי. עובדה זו עתידה למצוא את ביטויה בחיסול הדדי של חובות בזמן הגירוש. עצם קיומו של האשראי – או ההלוואה בריבית – לא העיק למעשה על השלטון עצמו, וההחלטה בכינוס הקורטס היתה אמצעי להיענות ללחץ הציבור הנוצרי על השלטון; נוח היה לו לשלטון להיענות דווקא בתחום זה, וכך לזכות בדעת קהל אוהדת. לכל הדעות לא היתה כאן שמיטת חובות זמנית או לצמיתות.

אף בקביעת חובת 'הסימן היהודי' ובחידושו, על-ידי הגבלות בלבוש ובצבעי בדים ונשיאת סימן מיוחד על הבגד, היתה משום היענות לתביעות הכנסייה, ברוח החלטות הוועידה הלטרנית הרביעית (1215).¹¹ ברם, אף כאן ניכרו חריגים, כגון הפטור מן 'הסימן' שהשיגה משפחת אברהם סניור, או ההקלות שקיבלו גובי מס יהודים כדי להגן עליהם מפני שודדי דרכים. היו אפוא מיוחסים בעיני השלטון, שזכו לפטור מנשיאת הסימן, דבר שיצר אפליה פנימית בקרב הציבור היהודי. עם זאת, העובדה שתומאס דה טורקימדה ביקש בתזכיר מיוחד מהמלכה איסבל לחייב בצווים את נשיאת הסימן (נוסף על בקשות אחרות), מלמדת שלא הקפידו לקיים צו זה, שיש לראותו כחוק מלכות שנתקבל בקורטס כמוסד מחוקק.¹² בשתי ההחלטות יש מעין הסטת הבעיות והלחצים מצד הכמורה והערים אל עבר עניינים, שלא היה במהותם לשנות אלא במעט בחיי הציבור היהודי.

נראה שהיה לכתר צורך דחוף אחר להגיע אל ערי המלכות ובכך לבטא את מרות שלטונו. היה זה טבעי אפוא שהשלטון ישים את פניו אל אנדלוסיה, מסע שחייב מיסודו תכנון מדוקדק על כל פרטיו. כשהגיעו פרננדו ואיסבל, מלווים בפמליה גדולה, אל סביליה, התייצב לפניהם נזיד דומיניקני, אלונסו דה אוחידה (Hojeda). הנזיר תיאר את מצבה הירוד של האמונה בעיר ובמחוז, שהתבטא בהתייהדות האנוסים בפומבי – בהשפעתם של יהודים.¹³ יש להניח שפנייתו לא היתה ספונטנית, ופרננדו ואיסבל נענו לבקשה לפנות אל האפיפיור על מנת שיתיר להקים שם אינקוויזיציה לאומית ספרדית, כפי שהציע בשעתו אלונסו דה אספינה. בהיענות הכתר לפנייה זו יש לראות הצהרה פומבית והכרה בעמדתה של קבוצה מיליטנטית בקרב הכמורה בכל הנוגע למצב הדת במדינה ואישור ברור מצדם לכך, שגורמי התערערות האמונה הם האנוסים המתייהדים ומדריכיהם ויועציהם היהודים. אין לשער כלל שהכתר הופתע כששמע אז לראשונה באותו מעמד על מצב הדת במחוז ובעיר סביליה. אין לדעת מי ומי היו באותו מעמד, אם נמנו עם פמליית הכתר או עם חבורת הנזירים שליוותה את אלונסו דה אוחידה; מכל מקום, ללא דחיות נשלח שליח אל האפיפיור סיקסטוס הרביעי ברומא כדי שיוציא הרשאה למסד חקירת מינות לאומית בסביליה בעלת סמכות על כל ספרד, שמושבה המרכזי יהיה בעיר זו. ההרשאה ניתנה ב- 1 בנובמבר 1478, וקסטיליה קיבלה מחדש את מרותה של האפיפיורות. בפניית הכתר היה אפוא צעד מחושב מאוד ליצירת מוסד, שלימים יתבסס ויחלוש על ספרד כולה. קסטיליה התגלתה כאן בנמרצותה ובכוונות מכוונות מצד המלוכה.

בייסוד בית דין לחקירת מינות ואמונתם של האנוסים המתייהדים (האינקוויזיציה), הניחו הכתר וחוגי הכנסייה – יוזמת המעשה – שכן תיפתר שאלת ההשפעה היהודית על האנוסים: מחמת אימת הדין, הם ינתקו עצמם מאחיהם היהודים וימחקו את זכר עברם היהודי. הכתר הניח שבית הדין האמור ישמש בידיו אמצעי בשירות הדת ובשירות המדינה כאחת. בהקמתה של האינקוויזיציה אמנם ראה השלטון מכשיר לקיום טהרת הדת בתחומי שלטונו, אך כוחו וסמכותו של המוסד לא הוגבלו לתחום הדת בלבד. במדינה שלא שררה בה אחדות פוליטית ולאומית, היתה הדת אמצעי שנועד לבטא את האחדות, במיוחד כאשר לא נמתח כל קו מפריד בין הדת למדינה; נהפוך הוא, השיתוף ההדדי בין הדת למדינה הוא שסייע ליצירת אחדות זאת. טבעי אפוא שהתייהדותם של האנוסים, ועמם היהודים עצמם, היא שעמדה למכשול בדרך לאחדות זו. לכן יש לראות כצעד ראשון למימושה של גישה זו במינויים של שני האינקוויזיטורים בסביליה, חואן די סן מרטין ומיגל די מוריליו, ב- 27 בספטמבר 1480. בהם התחיל אפוא גיבושו של התהליך, ובידיהם הופקד ארגונו של בית דין האינקוויזיציה הלאומית בספרד, הגם שפעולתם החלה רק ב- 1 בינואר 1481. תחילת פעולתם התבטאה גם בבּולָה שנשלחה אל האצולה לסור למרותם: נאסר על האצולה לתת מחסה לאנוסים-מתייהדים בורחים, והמסייע להם יידון כמגן ומסייע לכפירה.¹⁴

במקביל לכך נקט הכתר צעד נוסף: הוראה להפרדת מגורים בין יהודים לאחיהם האנוסים-הנוצרים. ב- 27 בדצמבר 1477, בימי שהותם של פרננדו ואיסבל בסביליה, נצטוו הקורחידור (corregidor) וראשיה של סוריאה להעביר את יהודי העיר מבתי מגוריהם שבין הנוצרים אל השכונה היהודית, וכדברי הצו: 'שיעברו אל השכונה היהודית והמקום שנקבע להם ויש להם [למגורים]';¹⁵ ואם אין להם מקום למגורים בנפרד, נאמר שם, שייקבע להם מקום כזה, ולאחר שהצו יוצא של הפועל – אסור על העיר להסכים שיהודים יגורו בינות לנוצרים. בכך אמרו: 'נעשה שירות לאל ותתעלה אמונתנו הקדושה'.¹⁶

ודומה שיש למצוא ביטוי לגל ההפרדה גם בניסיון לנשל את יהודי קסטיליה מבתי הכנסת, בתי המדרש ובתי הקברות שהיו ברשותם. נגד ניסיון זה, שנעשה בשנת 1479, טען המורשה מטעם הקהילות, יעקב קאצ'ופו (ב- 10 בספטמבר 1484) למען קהילת סגוביה שנושלה מבית הכנסת, בתי המדרש ובית הקברות שלה. הכתר אסר זאת ב- 9 במארס 1479, משום שראה בצעד זה פעילות עצמאית של הערים. בצעדי הריכוז הראשונים שלו עם התבססותו בשלטון, רצה הכתר למנוע עצמאות זאת.¹⁷

בהתכנסות הקורטס בטולידו במאי 1480 היה יכול הכתר להצביע על צעדים בהפרדת מגורים בערים נוספות. איננו יודעים מי היו הטוענים בשמותיהם וכיצד הוצג דבר ההפרדה במגורים. בקורטס שנתכנס בטולידו נתקבלה החלטה – ב- 28 במאי – על הפרדה בין יהודים לנוצרים ומאורים.¹⁸

העיקרון בנקודת מוצא זו הוא דתי וחברתי, דהיינו: הנזקים הגדולים שנגרמו לנוצרים מצד המיעוטים היהודי והמוסלמי. אך יש להדגיש שכל הטיעון נגד המוסלמים היה חסר משקל ציבורי, אפילו מבחינה מספרית, לעומת הטיעון כנגד היהודים: ערכו הסגולי של הציבור היהודי, שסבל קשה מן ההמרות בהמון, עלה לאין ערוך על זה של המוסלמים, מה גם שמרבית היישוב המוסלמי – שהיה חקלאי – התגורר בדרום-מזרח ספרד ובמלכות גרנדה. זאת ועוד: בהחלטה זו הצליח הכתר לאחד את רצון הכנסייה, נציגות הערים והאצולה כאחת, והוא עצמו הפך לעושה רצונו של הציבור הנוצרי כולו.

נוסף על המועד שניתן הפעם לשם הוצאה אל הפועל של צו ההפרדה, תוך שנתיים, (וזאת בניגוד למועדים קצרים שנקבעו בסוף המאה ה- 14 ובראשית המאה ה- 15, בהשפעת ויסנטי פֶרֶר), יש להצביע על מינויים של 'מבקרים' (visitadores), שנשלחו לעריה ולעיירותיה של קסטיליה על מנת לפקח על הוצאתו אל הפועל של הצו. הכתר ראה בוודאות גמורה שהזמן להוצאה אל הפועל הוא גורם מכריע גם משום התמורה הטופוגרפית והפיסית שתתרחש במלכות שיש לפקח עליה. הכתר הוא שיכתיב לראשויות הערים והעיירות את קצב פעילותן, שכן הן שקבעו, לפי האינטרס המקומי, את מיקום השכונות החדשות, ובדעה אחת עם המפקחים שנשלחו אליהן לשם זירוז, ארגון ופיקוח על הפעולה כולה. בכך יכופו את רצון הקורטס, קרי הכתר, על הרשות המקומית, שייתכן והיתה נוטה חסד ליהודי מקום זה או אחר.

בהפרדה במגורים ראו הכתר והקורטס עין בעין בצורה ברורה שהעברה למקום מגורים חדש תלווה בעזיבת נכסי הציבור היהודי בשכונה הישנה: בתי הכנסת, בתי המדרש והתפילה, המקוואות, בתי המחסה היהודיים, במקולין וכיו"ב בנכסי הציבור היהודי (והציבור המאורי – במסגדיהם), במכירתם או אפילו בהריסתם.¹⁹ הצד השני של מטבע זה היה הצורך למצוא מגרשים חדשים, הסדרת רכישתם – לא רק רכישה ובנייה מחדש של מוסדות אלה ללא הפרעה או מניעה וללא קנסות ועונשים אחרים; החלטת הקורטס גם קבעה שניתן לאכוף על בעלי המקרקעין והבתים למוכרם ליהודים (ולמאורים) ולהשכירם במחירים ובדמי שכירות מתקבלים על הדעת.

לגזרת ההפרדה במגורים נתלוותה מכה נוספת שניחתה על אמצעי קיומם של היהודים, שהיו רגילים בסחרם ובמלאכתם בחנויות ובסדנאות בכיכרות הערים והעיירות: אף בזאת הוגבלו היהודים באיסור לשהות מחוץ לשכונות מגוריהם החדשות, שהרי הצו ביקש להגביל את היהודים במגעם עם נוצרים. שוויו של הבית שנעזב בשכונה הישנה לא הגיע תמיד לשוויו של הבית בשכונה החדשה כשנעשתה עסקת חליפין בבתים, ובעלי בתים בשכונה החדשה המיועדת תבעו מן הקונה אף יותר משוויו של הנכס – על אף הסדרי השמאות שעליהם הורה הכתר והחליט הקורטס. בכל אלה היתה הקהילה האחראית לחליפין ועליה הוטל לגייס את ההפרש הכספי לרכישת הבית או הבתים אם הדייר החדש חסר אמצעים לכך. מכאן שהקהילה הפכה שותף בנכסי דלא ניידי, אך ספק אם בידיה היו אמצעים לגבות את חלקן בנכס על-ידי שכירות. הכתר התיר לקהילות רק להעלות את מס השישה שנגבה על בשר ויין כשרים לצורכי רכישות אלה.²⁰ בכך נוסף אפוא לחץ על הקיום היהודי. כל מערכת החליפין הוטלה על רשויות הערים והעיירות והקהילות, ואחריותה של הקהילה גדולה פי כמה וכמה – הן לצורכי הכלל והן לצורכי היחיד היהודי. שתי השנים שנקבעו לא הספיקו למעשה לצורך זה, והבעיות נגררו משנה לשנה במשך כל שנות השמונים של המאה ה- 15. הגרירה הכבידה מצדה על חיי הציבור היהודי, שכן החל בשנת 1482 היתה הקהילה אחראית גם לתשלום מס המלחמה בגרנדה. הפרדה זו, אם כי היתה רשמית הפרדת מגורים בין יהודים לנוצרים, הכתה קשה גם את קיומו הממשי של הציבור היהודי. דומה שבהפרדה במגורים המשותפים היתה תואנה ואמצעי לרדת לחיי הציבור היהודי והדבר גם עלה כנראה בקנה אחד עם דרכה של הכנסייה ושאיפתה לחיסולו. גם האפיפיור סיקסטוס הרביעי נתן ביטוי לכך בהכריזו על תמיכה בהפרדת המגורים. הדעת נותנת שבתמיכה זו היתה גם הבעת עמדה חיובית נוספת לצעדים שנקט הכתר בשאלה היהודית. ב- 31 במאי 1484 אסר על מגורים בצוותא של יהודים ומאורים עם נוצרים.²¹ בזאת העניק להפרדה גושפנקה אויקומנית; האפיפיור חָבַר אפוא לכמורה הספרדית ולכתר ביחסו לשאלה היהודית בספרד. בּולָה זו ניתנה בעצם ימי המלחמה בגרנדה, ויש בה גם סימן להבנה בין הכתר לאפיפיורות ולדרכה של האינקוויזיציה הלאומית-הספרדית.²²

גישתו של הכתר וחומרת יחסו לפתרון שאלת ההשפעה שיש ליהודים על אנוסים, מצאה את ביטויה לא רק בזמן הקצוב של שנתיים להפרדה אלא גם במינויים של המפקחים, ה'וויסיטאדורס' (visitadores) ולבחירתם.

במקום אחר נזדמן לנו לפרט בתיאור ההפרדה במגורים, או בלשון אחר, 'גירוש היהודים מבתיהם', ואכיפת העברתם לשכונות שתנאי המגורים בהן היו קשים.²³ אין כל ספק שהכתר קיבל דו"ח מפורט על הנעשה בכל עיר ומקום, שהרי שונה היה בחומרתו ובאופיו ביצוע ההפרדה ממקום למקום, וגבולות השכונה היהודית – שנתחמו בעצה אחת עם הרשות המקומית.

אכיפת ההפרדה במגורים היתה אכזרית, ודיינו אם נזכיר את שאירע בגואדלחרה, שבה עסקו בפועל נזירי מנזר סן ברתולומי די לה לופיאנה, חואן די טרוחיליו ודיאגו מנריקה.²⁴

נראה שהתמורה הפנימית, בדמות העברת אוכלוסין מאזור מגורים אחד למשנהו באותה עיר (גם אם כללה את כל המלכות), לא היה בה כדי לשנות את מטרות גיבושו של השלטון לגבי המשימות הגדולות שעמדו לפניו: ביסוס האינקוויזיציה וההכנות לקראת מסע המלחמה נגד גרנדה – דהיינו, טיהורה של אדמת ספרד מן המאחז האחרון של השלטון המוסלמי על אדמת חצי-האי האיברי. על אף זאת נתחוללה תזוזת האוכלוסין עד סוף שנת 1491 כמעט. ניתן היה לפתור את הבעיות המקומיות גרידא של תזוזה זו לפי דחיפותן בכל מקום, אפילו אם האוכלוסייה הנוצרית סבלה מתנאים סניטריים קשים בעקבות חילופי המגורים. הכתר ראה את כלל שאלת המגורים של היהודים (והמוסלמים) בשכונותיהם, ועיקר דאגתו נועדה למנוע מתיחות מיותרת באוכלוסייה ותוצאות בלתי רצויות לשלטון המרכזי. לשם כך הקפיד עם הרשויות המקומיות והמבקרים-הקומיסרים הממונים על ההפרדה, שהיו עיניו של השלטון בכל מקום; אלה פעלו ביד אחת עם הכמורה המקומית ועם ההרמנדד. על הקפדה זו נוספה חולשתה של יהדות קסטיליה, שנעדרה הנהגה כלל-ארצית ודרכו של אברהם סניור לא בטאה את טיפולו הנמרץ בשאלת ההפרדה. כל קהילה וקהילה נדרשה למצוא לעצמה את אמצעיה ולהיערך בכוחה שלה לעמוד בגזרת ההפרדה במגורים.

ג

בד בבד עם הפעילות העירונית בהפרדה במגורים בין יהודים לנוצרים, החל מוסד האינקוויזיציה פורש כנפיים על פני כל המדינה.²⁵ האינקוויזיציה ידעה לכלכל את מעשיה לא רק בכוח התארגנותה, אלא גם בכוח המתח הדתי שהצליחה ליצור במדינה, בטענותיה על מעורבותם של היהודים ועל השפעתם המזיקה על האנוסים. הרוח החיה במוסד זה היה כידוע תומאס דה טורקימדה, שנתמנה לתפקיד אינקוויזיטור ב- 2 בפברואר 1482, הגם שהיה בין האחרונים ברשימת האינקוויזיטורים שהוגשה לאפיפיור לאישור. איננו יודעים מה היו מעשיו קודם לכן, אך ב- 17 בנובמבר 1483 נתמנה כראש האינקוויזיציה במועצה המיוחדת הקרויה Concejo de la Suprema y General Inquisición (בקיצור: הסופרימה).²⁶ הוא היה 'רקטור רוחני' (Spiritus rector) של המוסד, הניח את יסודותיו והתווה את דרכו.²⁷ במשפטים שניהלה נגד אנוסים, הצליחה האינקוויזיציה להוכיח מה היה חלקם של יהודים בהדרכתם את האנוסים באורח החיים היהודי, בכוונם אותם להתייהדות גלויה. היא כפתה את רצונה על יהודים שיעידו בבתי הדין שלה על אנוסים מקיימי מצוות, שעה שאת היהודים עצמם, שהדריכו את האנוסים לקיימן, לא דנו כלל; לאינקוויזיציה לא היתה מעולם זכות שיפוט על יהודים, ועם זאת קיבלה מהם עדות בשבועה יהודית.²⁸ ב- 10 בדצמבר 1484 הורה פרננדו לפקידי המלכות בארגוניה לאכוף על יהודים, שידעו על אנוסים שקיימו מצוות, להעיד בפני בתי דין האינקוויזיציה וזאת בחרם שיטילו רבני ישראל;²⁹ ואם כי ההוראה יצאה לארגוניה, היא חלה גם על מלכות קסטיליה.³⁰ בצורה מאוד מחושבת הוקמה רשת בתי הדין.³¹

האינקוויזיציה הלאומית הספרדית, שהחלה את דרכה בסביליה, היתה למוסד העליון שהוביל לפתרון שאלת היהודים והאנוסים כאחת. על אופי פעילותה ומטרותיה נאמר רבות, ולא נחזור על כך כאן.³² האינקוויזיציה היתה מוסד של המדינה, שבראשו הועמדו אנשי כנסייה שקבעו את מגמותיה ואת דרכי הגשמתן של אותן מגמות. מבצעיה היו נזירים דומיניקנים, שראו עצמם שומריה של האמונה לפי הפירוש שהיה מקובל בימי-הביניים לגבי תפקיד המסדר. מוסד האינקוויזיציה התחקה אחר אורח חייהם של האנוסים תוך האשמתם על שלא ניתקו עצמם מעברם היהודי והימנעותם מלהיטמע בחברה הנוצרית הסובבת; הוא הצליח להפוך את כלל האוכלוסייה הנוצרית לעיניו, לאזניו ולבלשיו – והיא שהיתה שותפה למטרותיו. הנאמנות לדת היתה קריטריון עליון. ברם, הצורך להקים מוסד מסוג זה וגיוס החברה לשירותו היה למעשה הכרה בכישלון המעשה של המרה בכפייה של עם שלם. את כישלונם תלו הכנסייה והשלטון ביהודים, שנשארו נאמנים לעמם ואלוהיהם. אנוסים רבים התחרטו על חולשת הרגע שהביאה ליציאתם מכלל ישראל. תיקי האינקוויזיציה הרבים שהגיעו לידינו, והם אפס קצה של כלל תיקי הנחקרים והנידונים של האינקוויזיציה, מעידים על רצונם של האנוסים וצאצאיהם – אף לאחר דורות של חיים בשמד – לשוב אל עמם ואל עברם היהודי. שלומי אמוני ישראל אלה לא ביקשו טובת הנאה בעולם הנוצרי שנכפה עליהם, ויש להבדילם מאותם מומרים שחיפשו דרכים להתבולל בעולם הנוצרי ולאבד את זכרם ואת עברם היהודי. הדבקות באמונתם בתורת משה היתה זהה לקטנים ולגדולים, לעשירים ולעניים, לפשוטי העם ולמשכילים, לנשים ולגברים. פעולתה של האינקוויזיציה מאות בשנים, פעולה ארוכה ומתמשכת לעקירת האנוסים שהתייהדו, היא עדות ראשונה במעלה לכישלון השיטה כולה במלחמה נגד היהדות.

לא הכנסייה ולא השלטון החילוני היו מוכנים להכיר בכישלון ההמרה שכפו על היהודים מסוף המאה ה- 14 ואילך; וכך, עם עלייתם של פרננדו ואיסבל על כיסא מלכות קסטיליה, היתה הקמת האינקוויזיציה חלק בתוכנית ממלכתית לפתרון בעיית האמונה במדינה. עוד בשעתו הטיף אלונסו דה אספינה על הצורך ביסוד אינקוויזיציה לאומית,³³ ובתומאס דה טורקימדה יש לראות ממשיך דרך ותלמיד נאמן. הדעת נותנת שבמגעיו של טורקימדה עם המלכה איסבל, בימי גלותה לסגוביה במצוות אחיה אנריקי, הצליח טורקימדה להעמידה על דבקותם של האנוסים בעברם היהודי ועל הצורך בפתרון לאומי לשאלת אמונתם ומקומם בחברה הנוצרית. בחתנה-בעלה פרננדו פגשה איסבל שותף לרעיון אחדות ספרד, והשניים הפכו לבני ברית באידיאולוגיה דתית ולאומית. יש יסוד להניח, שקו זה החל מתגבש עם נישואיהם, בשנת 1469, ועם עלייתם על כיסא מלכות קסטיליה בשנת 1474; מסעם לסביליה בשנת 1477 היה כאמור חלק במסע להשכנת סדר ושקט במלכות והוכחה לחיזוק שלטונם.

על גירוש היהודים מאנדלוסיה הוכרז ב- 1 בינואר 1483; הצו ניתן מטעם האינקוויזיציה, והוא חתום בידי 'האבות האינקוויזיטורים בארכיהגמוניה של סביליה ובהגמוניה של קורדובה'. אל הצו צורפו גם הגמוניות חאין וקאדיס, ולמעשה הקיף הצו את אנדלוסיה כולה – על עריה, עיירותיה, כפריה ומקומות היישוב שבה. תוך חודש ימים היה על יהודי אנדלוסיה לצאת ממנה ולהתפזר באזוריה האחרים של המדינה. נוסח צו הגירוש לא הגיע לידינו, אך עובדת הגירוש מאנדלוסיה נזכרת בצו הגירוש הכללי, שנחתם ב- 31 במארס 1492. צו הגירוש מאנדלוסיה קבע עונש על מפר הצו – אחת דינו מיתה, ואין כל צל של ספק שניתן על דעת הכתר. את קביעת מועד היציאה, תוך חודש ימים בלבד, יש לראות כניסיון לבחינת היציאה ולביצועה, להשפעת הגירוש על היוצאים עצמם ועל האוכלוסייה הנוצרית שבמקומות השונים, להסדרת החובות ההדדיים ומכירת הרכוש ונכסיהם של היוצאים בגירוש וכיו"ב. ואכן, מצינו שלאחר שיהודי אנדלוסיה יצאו בגירוש, פנו מגורשים אל הכתר בבקשת היתר לשוב למקומם כדי לחסל בעיות רכוש.³⁴ האינקוויזיציה, במתן צו הגירוש מטעמה, חרגה מסמכותה ומתפקידה בביעור התייהדותם של האנוסים; ולכן יש לראות בצו הכרה ברורה מצד האינקוויזיציה והכתר (שאפשר את פרסום צו הגירוש) שהיהודים הם לדעתם שורש הרע בהתייהדותם של האנוסים ועל כן יש לפעול נגדם. הכתר אישר עובדה זו בצו הגירוש מספרד כולה, תשע שנים לאחר גירוש אנדלוסיה; ויש כך עדות מוחלטת לא רק לניסיונות מקומיים לפתרון שאלת היהודים והאנוסים, אלא גם לבדיקת האמצעים והתנאים שישררו במדינה עם גירוש היהודים. בגירוש אנדלוסיה ביקשה האינקוויזיציה, באמצעות ניתוק האנוסים מאחיהם היהודים, להרחיק מהם את הגורם להתייהדותם, מצד אחד, ולהמשיך ולשפוט את האנוסים שקיימו מצוות תורת משה – ככופרים בדת הקתולית – מצד שני. יש לראות את שני הצעדים כמכלול אחד, ולצרף אליהם את העונשים שכוונו נגד האצולה המקומית, שביקשה לעמוד לצד המגורשים והאנוסים.

ברם, אין להתעלם מגורם נוסף שיש לקושרו בגירוש יהודי אנדלוסיה.³⁵ על הגירוש ציוו האינקוויזיטורים בסביליה ב- 1 בינואר 1483, כשנה לאחר ראשית המלחמה שנועדה לכבוש את מלכות גרנדה, המאחז האחרון של האסלאם על אדמת ספרד. במשך שנים ארוכות ורבות נוהלה באנדלוסיה תעמולה אנטי-יהודית, כאילו היהודים הם שהסגירו – בשנת 711 – את ספרד לכובש המוסלמי, והאנוסים היו חשודים גם הם בחשד בגידה שבפוטנציה; כראיה יש להזכיר, כי בשנים 1476-1474 ביקשו אנוסים להתיישב בגיברלטר, לאחר שנפגעו קשה בפרעות נגדם, והכתר סירב להתיר להם זאת.³⁶ האיסור על התיישבות ורכישת אדמות במקום זה הובא בטיעון, שהאנוסים הם יסוד לא נאמן וחשוד שהוא עלול להסגיר שוב נקודת מאחז חשובה זו לידי האויב המוסלמי. זאת ועוד: שלבי כיבוש גרנדה, והרחקת היהודים מיד מכל שטח שנכבש, כפי שעוד יפורט, מלמדים על החשיבות שייחס הכתר – מבחינה פוליטית עליונה – לכך שכל הדרום יהיה נקי מיהודים. גירוש יהודי גרנדה, מיד לאחר כיבושה, כחלק מספרד, הם עדות מכרעת לכך.

אלא שגירוש אנדלוסיה, שנעשה בידיעת הכתר, לא היה צריך לשמש יוזמה עירונית-מקומית במקומות אחרים. כאשר בינואר 1486 החליטה מועצת ולמאסידה שבארץ הבסקים על גירוש היהודים, וציוותה על כך, לא נראה הדבר בעיני הכתר.³⁷ ב- 1 במארס 1486 הוציא פדרו פרננדס די וילאסקו, הקונדסטבלה של קסטיליה, צו על דעת הכתר האוסר לגרשם. תושבי העיירה ומועצתה לא צייתו לצו, ובאפריל גורשו היהודים משם ונאלצו להישאר בלא מחסה ומגן בשדות שמסביב לעיירה. ארבעה ימים לאחר מכן, ב- 16 במאי, פנה אברהם סניור, רב החצר, אל הקונדסטבלה האמור של קסטיליה – שהעיירה נמצאה על אדמותיו ואשר אסר לגרש את יהודיה – להתערב למענם. במכתבו של אברהם סניור מובעים רגשי כאב גם על תוצאות פעולותיהם של האינקוויזיטורים. חיי יהודי אנדלוסיה נהרסו, והוא חושש שכך יקרה גם ליהודי ולמאסידה. איננו יודעים אם פנייתו של סניור נעשתה כיוון שמגורשי ולמאסידה ביקשוהו לעשות כן, או שנתעורר לכך עקב תחושת אחריותו כ'רב החצר' כלפי יהדות קסטיליה. ב- 20 בפברואר 1487 נצטווה חבר מועצת המלכות, גונסלו לופס די צ'ינצ'יליה, לטפל בבעיות רכושם של כמה ממגורשי העיירה, אלא שבינתיים הם הצליחו להגיע להסדר עם מועצת העיירה בעניין רכושם. ב- 4 בדצמבר 1488 הודיע הכתר למועצת ולמאסידה שמותר ליהודים לשוב לשם, אבל למועצה הותר לערער על ההיתר; עם זאת, ניתן ליהודי העיירה שטר חסות ומגן שאין לפגוע ברכושם, והמועצה נצטוותה להכריז על כך בפומבי.

לא פורטו דברים אלה אלא כדי להצביע על הניגוד שבין צו הגירוש מאנדלוסיה, שנעשה בהסכמה שבשתיקה מצד הכתר, לבין מעשה שמועצה מקומית התירה לעצמה – שלא על דעת הכתר. ולא בכדי ביטאה זאת המלכה איסבל באומרה, שהיהודים שייכים לכתר ורק הוא מוסמך לקבוע את היחס כלפיהם. כאשר ניתן ליהודי טרואל שבארגוניה מועד של שלושה חודשים לעזוב את העיר, ויהודי סרגוסה ואלברסין נצטוו – במצוות טורקימדה – לצאת מהן תוך שישה חודשים, השיג פרננדו עצמו (כמלך ארגוניה) את הסכמת האינקוויזיטור לדחייה של שישה חודשים.³⁸ ההסכמה והדחייה אומרות דרשני: מה ראה המלך לפנות אל טורקימדה ולבקש דחייה? ומתבקשת מאליה המסקנה: כבר אז גמלה ההחלטה בחצר על גירוש היהודים מכל המלכות כפתרון הרצוי, אלא שמשימת כיבוש גרנדה קדמה לה. עתידה שעת הגירוש להגיע, כאשר התנאים יהיו בשלים לכך.

ד

גירוש אנדלוסיה נתרחש כאמור שנה כמעט לאחר הכרזת המלחמה על גרנדה. ב- 28 בפברואר 1482 החלה ספרד לממש את ההתחייבות שניתנה לסיקסטוס הרביעי כאשר עלו פרננדו ואיסבל על כסא המלכות, והאפיפיור הכיר בהם כזוג נשוי וכשליטיה של ספרד.³⁹ מאמץ המלחמה היה כבד הן בכוח האדם הנדרש והן בתחום המימון – עד להשתלטות המדינה הנוצרית על עריהן החשובות של מלכות גרנדה: רונדה, אלמריה, מלגה, באסה (Baza), גואדיכס (Guadix), עיירות שדה רבות – והעיר גרנדה עצמה.

חלקן של קהילות קסטיליה במאמץ המלחמה היה כבד מנשוא: הוטל עליהן מס מיוחד, 'מס הקסטיליאנוס', ואברהם סניור היה אחראי עליו.⁴⁰ מס כבד זה נגבה נוסף על המס השנתי, שיהודי המדינה שילמו כמס גולגולת ישיר (Cabeca de pecho), מס השירות (servicio) ומחצית השירות (Medio servicio). את ההערכה לגובה המס שהיה על הקהילות לשלם עשה אברהם סניור, שבוודאי לא נהג במידת הרחמים. לקופת המלכות נוספו גם דמי פדיונם של יהודי מלכות גרנדה, בערים שנכבשו במסע המלחמה. ב- 22 במאי 1485 נפלה רונדה לידי הכובשים הנוצרים, וקומץ יהודיה נתפס כשבויי מלחמה. נקבע במפורש, 'ששום יהודי לא ישהה בעיר יותר משלושה ימים ולא יהא רשאי לגור בה למעט [גבריאל] ישראל [או ישראל גבריאל], המתורגמן שלנו מערבית'.⁴¹ נטל הפדיון היה מוטל על השבויים עצמם. ב- 4 בספטמבר 1487 נכנעה מלגה וכל תושביה נלקחו בשבי. על היהודים הוטלו דמי פדיון בסך 20 מיליון מרבדי; כמחצית מהסכום כיסו נכסיהם של השבויים, והם נלקחו למחנה שבויים בקרמונה. פרננדו ואיסבל הסכימו שהשבויים ישלחו שליחים, כשהם מלווים ביהודים דוברי קסטיליאנית (משמע שלשון זו לא היתה שגורה בפיהם), שיסייעו להם כמתורגמנים כדי לאסוף את דמי הפדיון הנותרים לתשלום; אברהם סניור ומאיר מלמד שימשו ערבים לסכום זה. איננו יודעים כיצד נאסף הסכום, שכן רק בתחילת יוני 1489 הושלם הפדיון. בתעודה מיוחדת ושמה horro, התירה המלכה איסבל לאלה מהם שרצונם בכך להשתקע בקסטיליה, או לצאת מספרד ולעבור לארצות האסלאם שבצפון אפריקה. יש להדגיש שסכום זה של דמי הפדיון היווה לחץ כספי נוסף על קהילות, שהיו כבר מדולדלות למדי גם בלאו הכי.

הכתר המשיך לקחת הלוואות מיהודים, וכבר בשנת 1483 הוטלו מלוות על הקהילות. באותה שנה נתבעה קהילת אבילה להלוות לכתר 130,000 מרבדי, וסגוביה – 150,000 מרבדי. נוסף על מלוות מן הקהילות, הלוו גם יהודים פרטיים סכומים נכבדים לכתר,⁴² ואפשר שדון יצחק אברבנאל היה בהם גם הוא. קהילות אחרות חויבו בתשלום בעד חיילים שיגויסו למלחמה.

כל עוד נמשכה המלחמה במוסלמים של גרנדה, נדחק פתרון שאלת היהודים לקרן זווית; הגם שהדעת נותנת, כפי שכבר נרמז לעיל, שבאמתחתו של הכתר היתה החלטה בעניין. אך כל אותו זמן נמשכה התעמולה האנטי-יהודית והאנטי-אנוסית כדי ליצור דעת קהל נאותה לשם כך.

ה

תעמולת השטנה בכתובים נגד היהודים והאנוסים, שמצאה את ביטויה החריף כבר במחצית המאה ה- 15, לא פסקה אף בימיהם של פרננדו ואיסבל. בשנת 1488 נתפרסמו ברבים שני כתובים שנשתמרו בכתב-יד וקולמוסם אחד.⁴³ אחד מהם דן בתלמוד ובהלכה ובדרך קיומן של המצוות, כפי שהיה נהוג בקרב האנוסים, ואילו מסקנות חייבת האינקוויזיציה להסיק כלפיהם. בדברי הקדמה לספרון פנה האינקוויזיטור בסגוביה, פרננדו די סנטו דומינגו, אל טורקימדה; הוא הכירו מקרוב, והוא עתיד לשמש שופט במשפט לה גוארדיה (1491-1490). ההקדמה פותחת בדברי הנביא ירמיהו (א, י) להגדרת שליחותו (של טורקימדה): 'ראה הפקדתיך היום הזה על הגויים ועל הממלכות לנתוש ולנתץ, להאביד ולהרוס, לבנות ולנטוע'. משמעות הדבר ששליחותו של טורקימדה קדושה: עקירת נגע ההתייהדות של האנוסים ועמה שליחות של בנייה מחודשת במלכות ובחברה הנוצרית. מחבר הספרון סיפר בהקדמתו, שכתיבת הספר הוטלה על אנטוניו די אבילה ועל חברו הכומר.⁴⁴ אין כל ספק שמחברי הספרון היו בקיאים בהלכה ובמשמעותן של המצוות. אין בדבריהם אלא תביעה להעניש את היהודים על השפעתם המזיקה על הקונברסוס.

לספרון השני ניתן שם מיוחד במינו: ⁴⁵Libro Ilamado el Alboraique על שם סוסו האגדי (אל-בורק) של מוחמד, והוא גם הכינוי שניתן לאנוסי ליירנה שבאסטרמדורה.⁴⁶ המחבר האנונימי הביא בספר זה תיאור לדרכי ההזדהות שבין היהודים לאנוסים, ואם היהודי שהמיר דתו אינו משומד (!mesumad), הוא זוכה ליחס מיוחד ולכיבודים המיועדים לאנוסים (anuzes); אם הוא משומד – אין מדברים אתו. בעיני המחבר הודבקו לאנוסים כל התכונות הגרועות, העורמה והצביעות, כבאותו סוס אגדי, שבו הגיע כביכול מוחמד ברכיבה לירושלים. הוא הוסיף ופירט את לשונות הגנאי שבהם מכנים היהודים את קודשיה של הנצרות, ואין צורך שנפרטם כאן.

דומה שלכתובים אלה עלינו לצרף גם מחזה, שהועלה ככל הנראה בפומבי, בדמות משפט שערכו יהודים לכלב שהיה נושך אותם.⁴⁷ בחיבור זה הושמו היהודים ללעג על פחדם מפני הכלב, ולעומתם זכה הכלב לתהילה ושבח על שהוא, בחושו הבריא, ידע להבדיל בין נוצרי ליהודי. ואין הבדל אם ההצגה הועלתה בסלמנקה או בכל מקום אחר. הכלל, שהיהודי הושם ללעג ולקלס גם בתביעה שהגישה הקהילה נגד הכלב. שופט העיר נתבע להסגיר לידיהם את הכלב על מנת לעשות בו שפטים. במשפט הופיעו עדים יהודים: זקן העדה משה גראסון; אברהם בן אהרן; מאסטרה יצחק עושה פוזמקאות, ואנוס אחד (confeso). השופט נכנע לאיומי היהודים והסכים לדרישת התובעים, אלא שהכריע שהכלב ייקשר בבית הכנסת וכך ייראו התובעים כמנצחים בתביעתם. אבל הכלב המשיך בתעלוליו, ועדים נוספים – שהופיעו לפני השופט – דרשו להוציאו להורג ולשרוף אותו בפומבי. דרישתם נאמרה בשם 'הקהל והקהילה' (aljama y caal). הכלב הצליח לברוח והסתתר בכפר, כאהובם של הנוצרים, גם שם היה יוצא ומזהה יהודי, אפילו אם לבש אצטלה של נוצרי – הוא הכירם וזיהה אותם בחוש הריח. בסופו של דבר, מת הכלב בדרך הטבע וזכה למצבת קבורה מכובדת על קברו אולם אף מכאן המשיך להפחיד יהודים. הכלב הפך להיות סמל השומר של התורה הנוצרית מן היהודים הגלויים והנסתרים; יש אולי לזהותו עם הדומיניקנים, שראו עצמם כאמור כשומריה של הנצרות והכנסייה. בכתיבה זו לא נתכוונו מחבריה אלא ליצור דעת קהל נגד היהודים והאנוסים, המהווים מהות אחת: אין לנתק את הקשר ביניהם, ורק כלב נאמן – בחושו הבריא – מסוגל לגלות את השקר וההונאה שבחייהם. בכך גם מצאו הצדקה לאמצעים שננקטו נגד האנוסים; עתה נותרו רק היהודים שיש לפעול נגדם ובכך להציל את המדינה ואת החברה.

ככל הנראה לא היה די בכתובים אלה ובמחזה שהוצג בכיכר העיר כדי להכשיר את דעת הקהל ולהביאה לאקסטזה, שנדרשה לדורשי האמצעים התקיפים נגד היהודים. וכך שימשה האינקוויזיציה הרוח החיה בעלילת דם, שבה נקשרו יהודים ואנוסים. נזדמן לה מאסרו של סנדלר אנוס נודד שהגיע לפונדק, שבכליו נמצאה כביכול הוסטיה גנובה, והיא הפכה אותו לגיבור העלילה. על כך הוסיפו כמה יהודים, שרצחו כביכול ילד נוצרי בעיירה לה גוארדיה הסמוכה לטולידו, עקרו את לבו ועשו בו מעשה כשפים על מנת להביא כליה על הנצרות. 'גופת' הילד לא נמצאה מעולם, והילת קדושה נוצרה סביב הנער (הקיימת עד עצם היום הזה). עלילת דם זו נרקמה בשנת 1490 כאילו מגבוה. בתמרונים שונים, שבהם לקחו חלק אינקוויזיטורים מאבילה בהדרכתו הישירה של תומאס דה טורקימדה, ביקשו להוכיח מזימה שרקמו יהודים ואנוסים נגד הנצרות, ואפילו ביקשו לרמוז כאילו לאברהם סניור היה מידע על המעשה.⁴⁸ אלא שבנקודה זו חש הכתר שרוקמי העלילה הרחיקו לכת; כל הסיפור על סניור נעלם ממשפט הראווה שנערך באבילה, מקום פעילותו של טורקימדה באותם ימים בבניית המנזר הדומיניקני. כל המעורבים בפרשה הועלו על המוקד ב- 16 בנובמבר 1491.⁴⁹ 'הקשר' היהודי-האנוסי נגד המדינה הנוצרית והאינקוויזיציה, הדת הנוצרית ותושבי המלכות, הוצג בפומבי.

באותם ימים גופם היה סיפק בידי תומס דה טורקימדה להגיש למלכה תזכיר, שנראה כצעד מחושב היטב מצדו, להעמיד את המלכה על בעיה שעתידה להתעורר במדינה: התזכיר נסב על כמה נושאים דתיים ופוליטיים שהכתוב מאיץ בה לפעול לתיקונם.⁵⁰ כותב התזכיר טען שמחובתה של המלכה לפעול, בין השאר, לתיקון שני סעיפים הנוגעים ליהודים: האחד, תפיסת משרות ציבוריות שיש בהם שיפוט על נוצרים, והדגש כאן הושם על חכירת הכנסות ממסים של המלכות וגבייתם; האחר, הגשמת ההפרדה במגורים בין יהודים לנוצרים, נשיאת הסימן המיוחד ליהודים, והאיסור ללבוש בגדי משי (ליהודים ולמאורים), ומכאן החובה שכל אדם יהא לבוש לפי מעמדו ומצבו, ולא ילבש בגדים בצבע ובדים עשירים ומוזהבים. שני איסורים אחרונים אלה, ההפרדה, הסימון והלבוש, הם הרי החלטות הקורטס (על הסימן הוחלט בשנת 1476 במדריגל, ועל ההפרדה – בשנת 1480 בטולידו). יוצא אפוא שלדעת טורקימדה לא הוציא השלטון את ההחלטות אל הפועל והוא נכשל בכך; טורקימדה הכיר כאן בעובדה, שהפרדה מקומית אין בכוחה לפתור את בעיות הניתוק בין יהודים לאנוסים.

את הסעיף בתזכיר הדן בתפיסת משרות וחכירות מסים וגבייתם יש לראות הרבה מעבר לפנייה סתם. ברי שחוכרי המסים וגוביהם הם האחראים לתזרים הכספי לקופת אוצר המדינה, המאפשר מינהל כספי תקין ומסודר של בית המלכות. אם אלה נתונים בידי היהודים, יש לדאוג בדחיפות לכך שהתזרים לא ייפסק עם הגירוש, כדי לא לחולל משבר כספי חמור במדינה, אם כי היו כבר קונברסוס שעסקו בחכירת מסים, והיו אף שותפים נוצרים לחוכרי מסים יהודים, אל למדינה להיות תלויה בחוכרי מסים יהודים. די אם נעיין ברשימת חוכרי המסים בקסטיליה כדי ללמוד עד כמה היו ארגון המס השנתי ומסי העקיפין תלויים בפועלם של החוכרים (אף אם היו פה ושם פיגורים בגבייתם).⁵¹ שני חוכרי מסים ראשיים פעלו בקסטיליה בימיהם של פרננדו ואיסבל: אברהם סניור וחתנו מאיר מלמד, וכחוכרי משנה היו קשורים אתם יהודים (ביניהם גם דון יצחק אברבנאל וחתנו, יוסף אברבנאל). התזכיר הצביע לא על מסי המלכות בלבד אלא גם על חכירת הכנסותיהם של אצילים, הכנסייה, המסדרים הצבאיים, המסטה ומסי העקיפין, שהיו בידי חוכרים יהודים. טורקימדה טען אפוא, שאם הכתר לא יתן דעתו לכך, עלול להתחולל משבר כספי חמור במדינה – וזאת בעיצומה של המלחמה בגרנדה.

ניתן לסמוך את תזכירו של טורקימדה למלכה בהוראת מלכות (pragmatica), שסמכותה כהחלטת הקורטס – מבלי שהיה צורך לכנסו. בריאל די לה ויגה, ב- 10 בדצמבר 1491, ציוו המלכים, פחות מחודש לכניסתם בתהלוכת נצחון לגרנדה, בצו בן 146 סעיפים כיצד להסדיר את חכירות המסים במישרין ובעקיפין.⁵² בשלושה מהם (38, 44, 56) נקבעו סדרי חכירותיהם של חוכרים יהודים ביישובים מעורבים של יהודים ומאורים וביישובי היהודים. רק לכמה אישים הותרה החכירה ועמה הגבייה. על בודדים יהיה נקל לשים את היד, מה גם שביניהם היו אברהם סניור וחתנו ובית אברבנאל. קשר זה, בין צו המלכות בענייני חכירות המסים לתזכירו של טורקימדה, מעמידנו על כך שיש לקבוע את תאריך התזכיר לשנת 1490 לכל המוקדם. סמיכות ההוראה לצו הגירוש מלמדנו אף הוא על הדחיפות בקביעתו.

ו

בחתימה על חוזה הכניעה של מלכות גרנדה, ב- 25 בנובמבר 1491, נסתם הגולל על שליטת האסלאם בחצי-האי האיברי. ב- 6 בינואר 1492 נכנסו פרננדו ואיסבל בתהלוכת פאר והדר לגרנדה, ושהו בה עד סוף חודש מאי של אותה שנה. הם ביקשו לקבל את גרנדה כשהיא 'נקייה' מיהודים, ועל כך בסוכם בחוזה הכניעה של בואבדיל, שליטה האחרון של גרנדה. בחוזה נאמר במפורש, שעל יהודי גרנדה לצאת ממנה תוך חודש ימים. גם לאנוסים-בורחים, שחזרו ליהדות בגרנדה, הותרה היציאה משם תוך אותו חודש,⁵³ מבלי שלאינקוויזיציה תינתן הרשות לשופטם על כך. נמצאנו למדים שניתן להם חודש ימים לשם יציאה מן המלכות לצפון אפריקה – כל זאת על מנת לחסל את הימצאותם שם בכל ההקדם.⁵⁴ להלן נעמוד על פרטי היציאה משם.

ההשוואה בין חוזי הכניעה של אלמריה וגרנדה מלמדת על תכנון מדויק לא רק של הכניעה, אלא גם של מה שיתרחש לאחר מכן. מאליה עולה השאלה הראשונה, מה היה מספר היהודים שמדובר בהם. בגרנדה נמנו מאה ועשרה ראשי בתי אב יהודים,⁵⁵ ולכן ראויים פרטי סופו של היישוב היהודי שם שיועלו וייזכרו. ב- 23 במאי 1492, לאחר שכבר נחתם בגרנדה צו הגירוש הכללי של יהודי ספרד אך לא נתפרסם ברבים, התירו פרננדו ואיסבל ליצחק פרדוניאל (Ysaque Perdoniel) לצאת ועמו ביתו:⁵⁶

ליטול עמו את רכושו, את בני ביתו ומשרתיו, כולל חפציהם, תכשיטיהם, זהב, כסף, מטבעות יצוקים ושאר כל דברים אף אם הם אסורים [בהוצאה מן המלכות]; מותרים הם לצאת ממלכויותינו הן בדרך הים והן בדרך היבשה;⁵⁷ זאת לבקשתו של שליטה האחרון של גרנדה בואבדיל.⁵⁸

ידועה הדרך שבה יצאו המגורשים: דרך נמלי מלגה ואלמריה הסמוכות לגרנדה. שם הועמדה להם ספינה (Carraca) גנואית, שבעליה היה פרנסיסקו קטאניו (Francisco Cataño) מגינואה; את מסמכי הנסיעה הכין הנוטריון חרונימו פ'ריוואנט (Jerónimo Frevant). בחודש יוני עלו המגורשים על הספינה במלגה, והיא הגיעה ב- 29 ביוני 1492. 38 יהודים יצאו בגירוש.⁵⁹ על הגירוש מגרנדה פיקח מזכיר המלכים, פרננדו די ספרה (Zafra). הלקח שנלמד היה צריך לשמש כאמור בהכרעה הסופית, כאשר שעתה הגיעה. עמו היו שותפים במעשה ובעצה אינייגו לופס מנדוסה, הקונדי די טנדיליה (Tendilla), שהצטיין במלחמת גרנדה ובכיבושה, והרננדו די טלבירה, אב הווידוי של המלכה.

ב- 31 במארס 1492 חתמו פרננדו ואיסבל על צו הגירוש. אדמת ספרד טוהרה משלטון האסלאם; לשאלת אמונתם של האנוסים נמצא הפתרון בהקמת המוסד המיוחד: האינקוויזיציה. ספרד הנוצרית חרתה על דגלה את רעיון המדינה של רועה אחד וצאן אחת (Unum ovile et unus pastor), ובה יצאה קסטיליה כמנצחת. היא הפכה למובילה במדינה המאוחדת.⁶⁰