דרכי חינוכו של הצבר
בספרו "הצבר" חוקר עוז אלמוג את דמותו של אחד המיתוסים הגדולים של התנועה הציונית. בקטע הנ"ל מתאר אלמוג, באמצעות קטע מנאומו של מאיר יערי, את המוטיבים הכמו-דתיים שעיצבו את חינוכו של הצבר.
אם התקופה הראשונה של מהפכות חברתיות החוויה הספונטנית היא הדומיננטית, הרי בתקופת הופעת הדור השני כפי שמלמדנו חקר ההיסטוריה, שולטת המגמה להשריש את החדש ולצקת אותו בתבניות מוסדיות, שבהן יובטחו רציפות הישגי המהפכה ויציבותה: "הכת" האידאולוגית חותרת להתמסד וליהפך ל-"כנסייה", ו "נביאיה" מבקשים להיות "כמרים". הדרך החשובה ביותר להגשמת הדבר היא חינוך הדור הצעיר לאור הערכים החדשים.
ראשי היישוב היהודי בארץ ייחסו חשיבות עצומה לחינוך הצברים ועקבו בתשומת לב ומתוך חרדה גלויה אחר התנהגותם והתפתחותם. הצלחת החינוך היתה בעיניהם ערובה להצלחת המפעל כולו. "בכל חיינו הננו רגילים להעדיף את צורכי הדור הצעיר ואין זו רק אהבת הורים לבנים. כל המושקע בחינוך הילדים נובע במידה מכריעה מההרגשה וההכרה שמבחן המפעל הוא עתידו" כתב אחד ממייסדי משמר העמק. רבים מהמאמרים, הנאומים, והדיונים באותה תקופה עסקו בנוער ובעתידו. הכינויים הקיבוציים המכלילים "דור ההמשך", "דור הבנים", "הדור השני", "הדור הצעיר", שהיו שגורים בפי מנהיגים פוליטיים, אנשי חינוך, עיתונאים ואנשי רוח באותה תקופה מבטאים את החשיבות שהם ייחסו לאופיו של הנוער כתנאי להצלחת המפעל החלוצי. הנוער הציוני נתבע לבסס ולהרחיב את הישגי הדור הראשון.
אחת הדוגמאות המאלפות לכך מצויה בנאום של מאיר יערי (מן הבולטים שבמנהיגי "השומר הצעיר") שנישא ב-1944:
"עד כה נאבקנו על היסוסים, לבטים ורתיעות. עד שעניין ההשלמה, או הקמת הדור השני בקיבוץ הגיע למדרגה של חיוב מרצון ולהכרעה עצמית. היינו עדים לתהליך, שהיה אופייני לכל דור ולכל מעשה חלוצי בצעדיו הראשונים, כך מתחילה כנראה כל תנועה חלוצית. פועלת כאן, כנראה, איזו חוקיות אימננטית.
התורה הנראית כהכרח לא יגונה לדור המייסדים, הופכת אט אט להחלת הרבים. היא מופיעה בראשיתה כתביעה קטגורית, שכאילו כופים אותה, עד שמודים בה ועד שהיא נהפכת לדבר של מצפון. "צו התנועה" הנהפך להכרח פנימי של דור המגשימים (כלומר, דור הבנים-ע"א) תורה שמקיימים אותה בשמחה-רק הם ישרישו, רק הם ינצחו. כך נתקבלה התורה בישראל. כפו אותה עד שהודו בה"
הביטויים "חיוב מרצון", "הכרעה עצמית", "הכרח פנימי" "דבר של מצפון" ובעיקר "כופים אותה עד שמודים בה" שבהם בוחר יערי להשתמש בנאומו, אינם מקריים. הם מבטאים את אחד ממרכיבי המפתח למיסודה של כל דת חדשה ובכלל זה הדת החילונית הציונית; מרכיב "ההמרה הפנימית" המכונה בפסיכולוגיה "הפנמה". השכנוע הפנימי הרצוני חיוני להבטחת אי תלותה של האמונה באמצעי הרתעה וענישה והוא נעשה כמין "פיקוח פנימי" של הפרט על עצמו, שמשמעותו הפיכת המצפן המוסרי של החברה לחלק מהמצפן הפרטי המנווט את התנהגותו של היחיד בחיי היומיום.