האם הערבות יכולה להיות הדדית?

המושגים "ערבות" ו"הדדיות" מופיעים תדיר במקורות חז"ל, אולם השילוב "ערבות הדדית" מוזכר לראשונה במאה ה-19.

לכאורה הביטוי "ערבות הדדית" מסכם את האמרה המפורסמת מספרות חז"ל "כל ישראל ערבים זה לזה", אך המושג "הדדיות", במובן שאנו מייחסים לו כעת, מניח סימטריה בין הערבים, סימטריה שלא בהכרח מוצפנת בכוונותיו של הטקסט המקורי.

עם עליית הקפיטליזם, המושג "הדדיות" נעשה מרכזי במערכת המסחר והיחסים הבין-לאומיים. החל מימי הביניים המאוחרים נחתמו הסכמים של הגנה הדדית, נערכו חוזים הבנויים על אמון הדדי ונוסדו חברות להלוואה הדדית. כספים, חוזים והגנה פיזית הם מושגים הניתנים לכימות ולמשא ומתן. חוזים אלו אפשרו חליפין שווה ערך בין אנשים או חברות. האומנם אדם יכול להיות ערב לזולתו על בסיס עקרונות עסקיים ואינטרסנטיים?

אחת האמרות החשובות בפרקי האבות היא: "ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש" (פרק ב). העוצמה המוסרית האדירה של אמרה זאת מגולמת דווקא בוויתור על כל הדדיות. האחריות לזולת היא חלק יסודי בהיותנו בני אדם – אנו מצווים להתנהג בצורה אנושית ולגלות אכפתיות ודאגה לאלה שסביבנו מכוח הציווי המוסרי הפנימי, מבלי לצפות לתמורה ולשכר. אם כן, המשפט "כל ישראל ערבים זה לזה" מתבסס על כך שכל אחד מאתנו אחראי על עצמו, על החברה ועל הסובבים אותו, ולא מצפה שמישהו אחר יהיה אחראי עליו או יחזיר לו מידה כנגד מידה על השקעתו ועל דאגתו.

באופן פרדוקסלי, המימוש של עיקרון הערבות ההדדית יכול להתחיל רק אם נוותר על הציפייה להדדיות. אנחנו יכולים לקוות שבבוא העת תיפרש רשת הביטחון של הערבות ההדדית גם עלינו, אבל כדי שזה יקרה עלינו לקחת אחריות על הזולת מבלי לחכות שהוא יעשה את הצעד הראשון, מבלי לצפות לתמורה או למחווה שוות ערך להשקעתנו ולמאמצינו.